דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

גיטין ז ע"א:
שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: אל תשמח ישראל אל גיל בעמים. ולישלח להו מהכא: בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו! אי מההוא, ה"א ה"מ זמרא דמנא, אבל דפומא שרי, קמ"ל.
טור או"ח תקס:
ואסרו כל מיני שיר בין בכלי בין בפה ופירש"י כגון לשורר בבית המשתה והתוס' מפרשים דאפי' בלא משתה נמי ודוקא למי שרגיל בכך כההיא דאיתא בירוש' ריש גלותא הוה קאים ודמיך בזמרא פירוש בשכבו ובקומו היו מזמרין לפניו ומלשון הרמב"ם ז"ל משמע דבכלי אסור לשמוע בכל ענין ובפה דוקא על היין אבל הוא ביאר בתשובת שאלה דאפי' בפה אסור אף בלא משתה ואין חילוק בין לשון עברי ולשון ערבי כ"ש אם הן דברי ניבול שאסור לשומעו אף בלא מליצה וניגון וה"מ שירת אהבים כגון לשבח יפה ביופיו וכיוצא בו אבל מותר לומר שירות ותשבחות על היין בבית המשתה ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו:
שו"ע או"ח תקס,ג:
וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם; הגה: ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה (טור), ואסור לשומעם מפני החורבן; ואפילו שיר בפה על היין, אסורה שנאמר: בשיר לא ישתו יין (ישעיה כד, ט) וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין. הגה: וכן לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה, הכל שרי (תוספות וסמ"ג והגהות מיימוני).

Rabbi Chaim Hacoehn Rapoport was one of the greatest Talmudists of the 18th century. In his rein as the Rabbi of Lviv (Levov), he founded himself dealing with the Frankists, a a heretical Sabbatean movement, who declared themselves enemies of the Talmud, and later of the Jewish people.
in 1759 Chaim, under orders from Bishop Dombovski, held the memorable disputation with the Frankist leaders.

סיפור: מי יהיה ממשיכו של משה?
חידה: מה בקשו בנות צלופחד, ומה ענה להן השם?

מהן מטרות הצום? מדוע להתענות את תעניות החורבן?
במשך אלפי שנים, מאז חורבן הבית הראשון, יהודים צמים ומתאבלים על אבדן עצמאותם המדינית, ירושלים ובית המקדש. מהי מטרתה של אבלות ישנה זו, ומה אנו מנסים להשיג בה? בלימודנו היום ראינו שלש מטרות אפשריות:
1. תשובה כללית – ימי תענית נחשבו כימי תשובה גם קודם לחורבן, כפי שאפשר לראות גם בצום יום הכיפורים וגם בתעניות גשמים. כבר הנביא ישעיהו מזהיר אותנו שלא לראות את יום הצום כיום המיועד לגוף בלבד, אלא כיום שעיקר מטרתו רוחנית. היחלשות הגוף יכולה לעזור לנו להזדהות עם החלשים והאומללים בחברה, ובכך לקדם אותנו לחברה צודקת ומוסרית יותר.
2. תשובה על חטאי החורבן – בצורה נקודתית יותר, הרמב"ם מלמד אותנו שימי הצומות על החורבן צריכים לעורר אותנו לחזור מאותם החטאים שהביאו את החורבן על אבותינו. הנביא זכריה, בתחילת ימי הבית השני, מזכיר לשומעיו שמטרת הצום היא לשבור את גאות האדם ולפתוח את לבבו לדברי הנביאים.
3. אבלות והזדהות – מטרה שלישית אינה קשורה בהכרח לתשובה ותיקון, אלא לזכירה עצמה של החורבן. הרב ליכטנשטיין מלמד אותנו, שלא פחות חשוב מכך הוא הזכרון של ירושלים והמקדש קודם לחורבן – זכרון שצריך לעודד אותנו לחזור ולשאוף אל אותם הערכים אותם מייצגת ירושלים הבנויה שבית המקדש עומד במרכזה.

משיח עני ורוכב על חמור

I

שאלות מתחילת ימי בית שני - שמדברות אלינו כאן ועכשיו.
מהי תשובת הנביא?

א. מכתב תנחומין מר' יהונתן לגיסתו
אמנם אבדתם אב אנושי, אך מאידך קבלתם אב א-להי שהוא נקרא אבי יתומים ודין אלמנות. ואכן אנו רואים בעולם, שרוב הילדים המצליחים בתורה, בחכמה וביראת שמים, ובמשא ומתן, הם היתומים. וזאת משום שהקדוש ברוך הוא יש לו השגחה מיוחדת עליהם, כי הוא מרחם יתום...
על כן, אחותי והילדים, שמרו על בריאותכם. זה הרבה יותר [חשוב] מאשר לומר קדיש. כי זו מצוה גדולה יותר אם תשמרו על בריאותכם ותקבלו מאת השם הכל באהבה ובבה, ובזה תתרצו אצל הקב"ה.
ב. הקדמת הכרתי ופלתי
אבי הרב ז"ל, אשר גדלני על ברכיו, ויפח באפי נשמת חיים – תורת השם דעת מוסר, ובעוונותינו הרבים נטרפה השעה, כי מת בקצר ימיו ועודנו באבו יקטפנו, ולא היה הזמן לשמשו כראוי, הן בנגלה והן בנסתר, רזי התורה המסורה בידו מפי זקני המקובל א-להי איש א-להים קדוש, בעל 'מגלה עמוקות' ז"ל, פה שלישי להאר"י ז"ל, ואתו תמות חכמה בעוונותינו הרבים, ועל דא ודאי קא בכינא, ואמרתי תשכח לשוני לחכי אם אזכרנו מתמיד על ראש סמיכתי אשר נסמכתי מקהל השם לרב ומורה, ומלמד לאנוש בינה לבני אדם דעת.
ג. יערות דבש א,ה לימי הסליחות
ובאמת יש לאדם להיות זריז בתשובה למאוד, והעיקר התשובה לא להתענות וכדומה, כי אם לעשות גדרים, כי זהו העיקר כאומרם [אבות רפ"ב] הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, כי באמת יפה אמר דוד כמבואר במדרש [ילק"ש ח"ב רמז תשנ"ח] אין אני מתיירא מעבירות שהן חמורות כי הן חמורות, ומה אני ירא מעבירות קלות שהן קלות. הרצון, כי בקל לא יפגע אדם באשת איש לבעול אותה ח"ו, לא יעלה בלבו כלל, רק בתחלה יעלה בלבו להביט ברוב יפיה, ואם כי גם זה אסור, זהו נקל בעיניו, ויחשוב מה כ"כ איסור, בשביל זה לא אחמוד יופיה, וכמו כן לדבר אתה דברים של שטות דברי עגבים, ואף שהוא אסור, יאמר מה נ"מ בדברים, אדרבה עי"כ הוא נעשה קרוב לגבירה אחת, והיא תכלכל שיבתו ויהיה לו יד ושם לפעול טובות רבות, וכהנה פטפוטי יצר הרע, עד שמחמת זה בא לבסוף לידי קריבה דגלוי עריות ולסוף לגלוי עריות, וזהו הכונה מחמת עבירות שהן קלות אני מתיירא, שעי"כ אבוא לידי חמורות, וזהו הכונה, לא אירא מעבירות חמורות בעצם, שהן חמורות ומהיכי תיתי לעבור, אבל אני מתיירא מן קלות, שהן קלות ונוח להתפתות מיצר הרע, ועי"כ באים לידי עבירות חמורות:
וזהו מ"ש על פסוק [במדבר כא, כו] כי חשבון עיר סיחון והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו, ע"כ יאמרו המושלים בואו חשבון, ודרשו חז"ל (ב"ב עח ב) ע"כ יאמרו המושלים ביצרן, באו ונחשב שכר מצוה כנגד הפסדה והפסד עבירה כנגד עונשה. יש להבין מה זה להך דמקודם דאמרו כי חשבון עיר סיחון, ומה זה ענין לעל כן יאמרו המושלים. אבל לפי הנ"ל ניחא, דהך דחשבון עיר סיחון הוא משל מוחלט להך דלעיל, כי לא יאמר האדם מה כ"כ נ"מ בקלות הוא רק גדר בעלמא, ולעומת זה עי"כ יוכל להתגולל כמה מצות, וזהו הפסד מצוה כנגד שכרה, ויקח משל מן חשבון היא עיר של מואב והיתה עומדת בספר, ואילו היה מלך מואב משגיח עליה, לא היה סיפוק ביד סיחון לכובשה, רק הואיל ולא היתה כ"כ עיר גדולה, לא השגיח לעורר כל כחו וכלי מלחמתו, אך כאשר כבש סיחון חשבון, אח"כ היתה דרך סלולה לפניו וכבש כל ארצו, וזהו הנאמר כי חשבון עיר סיחון, והוא נלחם במלך מואב הראשון בחשבון, ומלך מואב לא החשיבה, ואחר כך כבש ולקח כל ארצו מידו, וזהו הנמשל, כאשר מניח למלך זקן וכסיל לכבוש דבר מועט, לבסוף יכבוש כולו וישלוט בו כרצונו, וא"ש ע"כ יאמרו המושלים:
ד. שם דרוש יא, לעשי"ת
ואמשול לכם משל לתוכחתי. יריד לייפציג שבו מקיפים לכל סוחרים הדרים במקום אחר ובזמן יריד שני צריכים הם לפרוע, והיתה עיר אחת והיו בה כמה סוחרים שהיו בעלי חובות למקיפים הנ"ל, ואחד היה שלא היה סיפק בידו לשלם ליריד המוגבל, ומה עשה, היה נוגש ומזכיר לכל שאר סוחרים שיזכרו יום יריד הנ"ל, וצריכים לעמוד בפרוע פרעות כי השעה צריכה לכך, לא ישקוט ולא ינוח עד אשר הסוחרים באים ליריד הנ"ל איש צרור כספו בידו. והוא לא נסע, ואמר אמתלא שיבוא לשם אחר איזה ימים, כי מצפה להשיג עוד מעות. ובבואם לחנוני המקיף ההוא, ושאל הסוחר אותם איה פלוני זה, המה הגידו לו בוא יבוא לכאן, וסיפרו לו כמה הזכרות וזירוזים עשה לנו איש פלוני ההוא לפרוע לך בזמנו, ממש יום ולילה לא נתן לנו מנוחה, ויתמה החנוני ההוא למאוד. ובבוא האיש הזה להחנוני, ביקש ממנו הרחבת זמן, כי כעת הזמן בגד בו ואין בידו עתה המעות עד פעם אחרת, והפציר בו לבל ישים עליו עון כי לא במרד הוא, כי לא היה באפשרותו לאסוף כעת הון בחפזו, והגיד לו אדרבה, אני זרזתי לכל הסוחרים באזהרה אחר אזהרה לבל יעבור זמן, ואף אני אוחיל לצאת בפרעון כסף כאשר יעבור מועד. והחנוני רואה כי באמונה אתו, וכי הוא שוקד למשמרתו ואין ברוחו רמיה, נכמרו רחמיו עליו וימתין לו עוד זמן זמנים טובא, עד כי פרע אחת לאחת הקפותיו:
וכן הנמשל, אני יודע במך ערכי כי דל אני ממעשים טובים ורוב הקפותי, ומה אעשה ליום המוגבל ויום זכרון לכל נפש, אני מזכיר כל איש שיהיה זריז ליום פקודה אשר יקום ה' לפקוד מצעדי ופרי עלילות איש ויפשפש במעשיו בכל אופן, אולי יחוס ביום הדין בגשתי לפני אדון העולם וידי ריקות מן המצות, שיביט בעניי ויכמרו רחמים עלי, ליתן לי זמן לתקן עונותי, וה' לא יחשוב לי עוני, כי אין ברוחי רמיה, היותי מזכיר לכל לשוב מעון, ואולי אבנה גם אנכי ממנו, ולכן נא אל יהיה לטורח ועומס דברי הללו:
ה. אורים ותומים סוף 'תקפו כהן'
קבלה בידי וכן ראיתי מדיינים מומחים וכן דן אני ובא מבלי לטעון קים ליה כדעת החולק, כיון שהרב ב"י ורמ"א שמו זכרונו אחרי הדלת אין לחוש לו, וקיימו וקבלו חכמי הדור לשמור ולעשות ככל האומר במטבע הקצר שו"ע והגהת רמ"א.

שיעור קצר לפרשת חקת
משה רבינו, איש הא-להים, נעלם מהשגתנו; וגם חטאו נעלם ולא נתברר לגמרי בפסוקים. בלימוד הערב ראינו שלש גישות שונות להבנת החטא:
1. חטא הכעס – הרמב"ם ורבים בעקבותיו הסבירו כי משה חטא בכעסו על עם ישראל. הרש"ר הירש הסביר כי החטא נבע מתסכולו של משה על חוסר ההתקדמות של העם במשך ארבעים שנה; והרב משה ליכטשנטיין הסביר כי הכעס היה סימן לפער בלתי ניתן לגישור שנפער בין משה לבין הדור החדש, פער שמנע ממשה את יכולת ההנהגה.
2. חטא ההכאה – רש"י הסביר שחטאו של משה נעוץ בהכאת הסלע במקום בדיבור אליו. מפרשים רבים - ביניהם המהר"ל והנצי"ב - הסבירו כי אין כאן רק טעות נקודתית, אלא שינוי מדרך ההנהגה שרצה הקב"ה להנהיג בה את הנכנסים לארץ – דרך שבה הטבע 'נכבש מבפנים' ולא רק 'מבחוץ'.
3. החשש מעבודה זרה – לבסוף, ראינו שהרמב"ן, האבן עזרא ובעקבותיהם המשך חכמה, מבארים שהקב"ה מנע ממשה את הכניסה לארץ, כיון שמעשיו של משה השאירו את המקום לטעות ולבלבל בין מנהיג בשר ודם לבין השם א-להי ישראל.

חלום המרכבות והסוסים ופירושיו השונים.
מה היחס ליהודים שהחליטו להשאר בבבל?
קבלת תרומות לבית המקדש והזכרת שמות עליהם.