דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

How do we honor our history without letting the weight of the past paralyze our present? In this insightful shiur, we explore the delicate balance between mourning and living, drawing on the wisdom of the Sages to understand how to keep the memory of the Temple alive in a way that is both personal and sustainable. Discover how ancient traditions—from the way we build our homes to the way we celebrate our holidays—transform abstract grief into a vibrant, living connection to our heritage. Join us for a thought-provoking discussion on building a legacy of remembrance that truly endures.
 
 
 
 

הדילמה הגדולה של תשעה באב: האם זהו יום אבלות על החורבן, או תענית ציבור של תשובה, תפילה ושליחות. דרך המקורות מתבררת תובנה מלאת עומק והשראה — איך ההלכה מעוררת זיכרון פנימי, איך מעשים חיצוניים בונים לב חי, ואיך מחצות היום נפתח מעבר עדין מכאב וריחוק אל תקווה וקרבת ה׳.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה': ס כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר: ס וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה: וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק: וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם: וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב: וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ: פ וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה: וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל: וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה': וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ: ס וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה ויאמרו וַיֹּאמֶר לוֹ דַּבֵּר: ס וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם: וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה': ס וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי: וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ: ס וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם: וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה': וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: ס וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם: וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱלֹהֶיךָ: וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה': ס וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת: ס וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל: ס וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל: וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַה' נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל: פ 

מה קורה כששותפות כבר לא מחזיקה — והחלוקה שנראית “צודקת” על הנייר עלולה למחוק ערך, שם, ייעוד ואפילו שלום בין אנשים? בשיעור מעמיק ומזמין, נפתח את סוגיית חלוקת השותפים בבבא בתרא ונראה איך דיני ממונות נוגעים בעומק החיים: משפחה, ירושה, נחלה, גבולות, אחריות ושליחות. דרך דילמות של חצר, בית, שדה, גינה וכתבי הקודש נחשפת תובנה של אמונה והשראה: מתי נכון להיפרד, מתי כופים חלוקה, ומה התורה מלמדת על יושר, כדאיות כלכלית, “שמו עליו” ושמירת האחווה. בשיעור נעסוק בבבא בתרא פרק א דף י׳, חלוקת חצר וארבע אמות, חלוקת בית ושדה, תשעה קבין, “כדי לזה וכדי לזה”, “כל שיחלק ושמו עליו”, גוד או אגוד, כופין לחלוק, כתבי הקודש, תוספתא בבא מציעא, כתב יד קאופמן, הריטב״א, הרמב״ם, רבי יהודה, תוספות, תרומת הדשן, משמרות כהונה, הונאה בשישית, שולחן ערוך חושן משפט סימן קע״א, ירושות ונחלות, בן ממשיך, פרצלציה במושבים, חקלאות ורפתות

וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב וְגַם הֵמָּה לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן: וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר אֶפְרַיִם שָׁמְעוּ כִּי נָסוּ פְּלִשְׁתִּים וַיַּדְבְּקוּ גַם הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה: וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה אֶת בֵּית אָוֶן: וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם: ס וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה: וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה: וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו ותראנה וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו: וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם וַיָּעַף הָעָם: וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה: אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים: וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה וַיָּעַף הָעָם מְאֹד: ויעש וַיַּעַט הָעָם אֶל שלל הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם: וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה' לֶאֱכֹל עַל הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַה' לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם: וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַה' אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה': פ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ וַיֹּאמְרוּ כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה ס וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן נִקְרְבָה הֲלֹם אֶל הָאֱלֹהִים: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם: כִּי חַי ה' הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם: וַיֹּאמֶר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה: ס וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ: 

תניא אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה פעם אחת באתה אשה לפניו בשני בצורת אמרה לו רבי פרנסני אמר לה העבודה שאין בקופה של צדקה כלום אמרה לו רבי אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים עמד ופרנסה משלו לימים חלה ונטה למות אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו מיד קרעו לו גזר דינו תנא הוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך:

א. RECOLLECTION OF A TISHA B'AV SHIUR GIVEN BY THE RAV, R. H. Lookstein We arrived in Tel Aviv on Erev Tisha B'Av, August 14, 1967, just in time to eat a meal before the fast and go to Rabbi Shlomo Goren's synagogue for the Tisha B'Av night service. The mood in Israel was anything but Tisha B'Av-like. There was simply no feeling of mourning or sadness. On the contrary, there was a feeling of exhilaration, confidence, excitement and redemption. It was clear that Israelis were in no mood to observe or even to feel the sadness and mourning of Tisha B'Av. The service proceeded rather routinely, Rabbi Goren read Eikha and then the congregation began the first of the Lamentations. They got through about half of the stanzas and then they stopped, and everyone proceeded to leave shul. The mood of the country was one of liberation and redemption with people feeling that they had been saved from, G-d forbid, a second Holocaust and with the sensation that not only were we saved, but that the State of Israel had expanded its territory perhaps threefold and its holiest sites were back in our hands; all of this because of the hatred and mistakes of intractable foes. How could one feel depressed and mournful on that Tisha B'Av? ב. משנה ראש השנה א,ג פירוש המשנה לרמב"ם: בבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז... והיו מתענין תשעה באב אף על פי שהוא מסור לרצונם. ג. ירמיהו ז כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת א-ֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה: כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ:... כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל: וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם: וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ: וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם: ס ד. גיטין נה ע"ב אמר רבי יוחנן מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כח,יד)? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים... ו. גיטין נו ע"א הוה להו למיזן עשרים וחד שתא הוו בהו הנהו בריוני אמרו להו רבנן ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו לא שבקינהו אמרו להו ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו אמרו להו רבנן לא מסתייעא מילתא קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוה כפנא... אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה תא בצינעא לגבאי אתא א"ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא א"ל מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא. ז. גיטין שם כי מטא להתם אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא... אמר ליה אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון אישתיק קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי ליה למימר ליה שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה וחביתא שבקינן לה? אמר ליה ... בעי מינאי מידי דאתן לך אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הוי. ח. ברכות כח ע"ב כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו תלמידיו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי... אף על פי כן הייתי בוכה ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא... ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה ט. RECOLLECTION OF A TISHA B'AV SHIUR GIVEN BY THE RAV, R. H. Lookstein The second answer to the question of why we observe Tisha B'Av in so dramatic a fashion when the event we remember occurred so long ago, rests on another question. What did the Jewish people do during the period of the Second Temple, from the end of the sixth century BCE until 70 CE? … He then gave an unforgettable answer to his question... During the weeks preceding Tisha B'Av, the Rav said (I believe I am quoting him verbatim), "The ghost of the Hurban stalked the land." The people were terrified that history would repeat itself and that the destruction that came 600 years before would happen again. And, tragically, it did happen again. He didn't have to add the obvious: that Jews today, even after the Six-Day War, need to observe Tisha B'Av not only in mourning for what happened twice in our history but in prayer that G-d forbid, it shouldn't happen a third time. During the intervening years since 1968 that feeling has haunted me, not just on Tisha B'Av. Imagine it has haunted others as well.

צדקה מן הגויים
 
בבא בתרא ח ע"א
איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה: ליהוי למצוה רבה. יתיב רב יוסף וקא מעיין בה, מאי מצוה רבה? א"ל אביי, מדתני רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, שמע מינה: פדיון שבוים מצוה רבה היא.
תוספות שם
יתיב רב יוסף וקא מעיין בה - וא"ת וכי לית ליה ביבש קצירה תשברנה וגו' (ישעיה כז) כדאמרי' בפירקין (דף י:) וי"ל דקבל' משום שלום מלכות כדעבד רבא לקמן (שם) וכי היכי דפלגינהו רבא לעניי עובדי כוכבים ה"נ פדה בהו רב יוסף שבויי עובדי כוכבים ומיהו לא צריכי להכי אלא כדפירש הקונט' דרבא דקבלה משום שלום מלכות וכיון שאמר לו ליתן למצוה רבה לא היה אפשר לחלקם לעניי עובדי כוכבים דאסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של עובד כוכבים (חולין צד.) אבל מעות המתחלקים לעניים אין כאן גניבת דעת דאינהו נמי ידע שישראל רגילין לפרנסם
זרע אמת ב, יו"ד קיב
ותדע דקליש טובא האי איסורא דביבוש קצירה, דהא חזינן דמשום גניבות דעת נכרי דחינן ליה בקום עשה, וכדמוכח... ואם איתא דאיסורא ממש איכא דגורם אריכות הגלות... אם כן לכל הפחות הוה ליה למימר שב ואל תעשה עדיף. אלא צריך לומר דאין זה איסור ממש רק דלאו משנת חסידים היא להחזיק ידי הרשעים עובדי עבודה זרה.
סנהדרין כו ע"ב
אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות הני מילי בפרהסיא אבל בצינעה לא ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעה וקא מבזי נפשיה בפרהסיא אבל לא אפשר ליה חיותיה הוארש"י: אוכלי דבר אחר - מקבלי צדקה מן הנכרים דהוי חילול השם מחמת ממון, הוה ליה כרשע דחמס.
רמב"ם עדות יא,ה
וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהן עוסקין במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבושת, שכל אלו חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר, ומכלל אלו האוכלין צדקה של עכו"ם בפרהסיא אף על פי שאפשר להן שיזונו בצנעה מבזים עצמן ואינן חוששין, כל אלו פסולין מדבריהם.
תוספות שם
הא דקבל מההוא טייעא דנדב שרגא לבי כנישתא בפ"ק דערכין אף על גב דהתם לא היה שלום מלכות התם טעמא משום דהוו כמו קרבן ואמרינן (נזיר סב.) איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל.
 
 
רמב"ם מלכים י,י
בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו, ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו, אבל העכו"ם שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו"ם.
שולחן ערוך יו"ד רנד,א
אסור לישראל ליטול צדקה מן העובדי כוכבים בפרהסיא. ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטלה מעובדי כוכבים בצינעא, הרי זה מותר.
ט"ז שם
ויינתן לעניי עובדי כוכבים — אבל לישראל לא, דכתיב "ביבֹש קצירה תשברנה"... וקשה, דברישא [= סעיף א] התירו לקבל בצִנעה ולא אכפת לן במה שיהיה לעובד כוכבים זכות בזה?... ונראה לי שאין שייך "ביבֹש קצירה" אלא כשהעובד כוכבים מכוון דווקא לעניי ישראל, ובזה מייקר שם ישראל, בזה יש זכות גדול, כגון הכא וכמעשה דאימיה דשבור מלכא בגמרא ששלחה לחלק לישראל... מה שאין כן ברישא [= סעיף א], שהעובד כוכבים אין כוונתו דווקא על ישראל, אלא הוא מצד טבעו רחמן על כל הפושט יד, אין זה זכות גדול ולית ביה משום "ביבֹש קצירה", כן נראה לי עיקר.
דעת כהן, קלב
וצריך לומר דעיקר "ביבֹש קצירה" שייך דווקא בצדקה דרבים דאלימא טובא זכותא דידה. ומשום הכי לא מחלקינן ברבים כלל בין בצִ נעה לפרהסיה, ולא אישתמיט כלל חד מאן דאמר לומר דהני עובדי דמייתי הגמרא בסוגיא דבבא בתרא (בדף ח' ובדף י') דהוו בפרהסיה, אדרבא פשטא דמילתא משמע דבצנעה הוו. אלא ודאי דרק בצדקה דרבים שייך לומר שבזכות זה תימשך מלכותם כדפירש רש"י, ולא בצדקה דיחיד. ומסולק בזה מה שהִקשה הט"ז.
יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן כב
מצאתי להגאון רבנו חיים בן עטר [=אור החיים הקדוש], בספר ראשון לציון שכתב, שמותר לקבל צדקה מישראל מומר, דלא שייך ביה טעמא ד"ביבוש קצירה תשברנה". ע"ש. וכן כתב החתם סופר בחידושיו לבבא בתרא (ח א) שבודאי שמותר לקבל צדקה מישראל מומר, שאע"פ שחטא ישראל הוא, ולא שייך ביה האי טעמא ד"ביבוש קצירה תשברנה". ע"ש. וכל שכן לפי מה שכתב עוד... דלא חיישינן להא דכתיב "ביבוש קצירה תשברנה", אלא לענין צדקה שנותנים המלך והשרים, שהיא מכריעה את זכותם להמשיך מלכותם, אבל צדקה שעושה איזה גוי הדיוט יבטל הוא וצדקתו ואין לחוש לזה כלל. ע"ש. ולפ"ז יש ליישב קושית התוס' מההוא טייעא דנדב מנורה לבי כנישתא וקבלו ממנו. דשאני התם דהוי הדיוט שתרם באופן פרטי לבית הכנסת.
 

וַיְהִי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד: וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ: וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן ה' בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן: וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה: הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע: ס וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט: וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ: ס וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם: אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם: וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת: וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם: וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר פ וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו עֲלֵה אַחֲרַי כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל: וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו: וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו כְּעֶשְׂרִים אִישׁ כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה: וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל הָעָם הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם הֵמָּה וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים: וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם: פ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ פִּקְדוּ נָא וּרְאוּ מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ וַיִּפְקְדוּ וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב פ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ: 

בעז"ה זכינו לגאולת כל גולת תימן כמעט... אם אמנם הצד הגשמי בא בדרך כלל על סיפוקו, ויש אף יותר מסיפוקו, הרי רבות מן התקוות הרוחניות היו למפח נפש. כל אותה האוירה של הלמידה והלימוד נגוזה ועברה, ולא נותר ממנה לא מעט ולא הרבה. נשארו במחננו רק בבואות וצללים. אולם בהתאם להבטחתו יתעלה, "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא,כא), ב"ה אנו רואים תהיה על ההתרחקות, ורבה במחננו ההתקרבות והשיבה אל המקורות מי ברב ומי במעט. רבים רבים מצעירנו תודה לאל חובשי בתי המדרשות בכל חלקי הארץ. לב מי לא ירון בראותו ילדיו יוצאי חלציו למודי ה'. אך פנינה יקרה שהיתה לנו, והיא מסורת הקריאה הנקוטה בידינו מימות עולם ומשנים קדמוניות, הולכת וכולה, כולה ונעלמת מן העולם. כי כולם רועים במדרשי דשא אשר מצאו, ואלה כידוע לא החשיבו מעולם קריאה מדויקת ואף לא קריאה אחידה, כל אדם מגלגל את המלים אשר לפניו איך שיהיה [...] לב מי לא יתפלץ בשמעו קריאה מעוותת. והרי מבחינה זו דומים אנו לבן יחיד שמת אביו והניח לו ירושה עצומה, שמברך דיין האמת ושהחיינו בבת אחת. אף אנו, עם שמחתנו הגדולה על ריבוי חובשי בית המדרש, רב צערנו על הכחדת מסורתנו...לפני כמה שנים נזדמנתי בשיחה תורנית עם כמה עשרות בחורים ואברכים מבני תימן הלומדים בישיבות שונות. לאחר השיחה עמדו להתפלל ערבית והנחתי שתהא זו תפילה לפי סדר תימן ולא חשוב אם בנוסח 'בלדי' או 'שאמי', והנה להפתעתי עמד הש"ץ ורק פתח, וכל הקהל עמו יחד, אחד מושך הנה ואחד מושך הנה, זה בקול רם וזה בקול נמוך, זה מקדים וזה מאחר, אלא שיש להם תחנות ריכוז, וכאשר המקדימים הגיעו לתחנה נעצרו, נחו, וחיכו לנחשלים, כמנהג מקצת העדות אשר אין להם שוטר ומושל. מצער מאוד שאותם חובשי בית המדרש, אותם שומרי הגחלת, אשר עליהם מוטלת החובה לשמור על הגחלת שלא תכבה, לנצור את מנהגי אבותינו שלא יטשטשו - דוקא הם פותחים בטשטוש תחילה [...]. רבון העולמים! מדוע באתנו כל זאת? אותם מבני עדתנו שעזבו ארחות יושר, לצערנו, הרי עזבו. אך אלה ההולכים בדרך החיים, בדרך התורה והמצוה, מדוע עוזבים מנהגים המאוששים בדברי תנאים ואמוראים ומאמצים מנהגים אשר אין להם יסוד ובסיס? אמור מעתה, היש עדה בעולם הקוראת קריאת שמע בקול אחד, בנעימה אחת ובטעם אחד חרץ מעדת יהודי תימן ? איה, אפוא, הוא המנהג התואם להפליא את דברי חז"ל הללו חוץ ממנהג תימן ? האם אין זו עדות שאנו, ורק אנו, החזקנו מנהג קדמונים נוחי נפש ? האם אין זו הוכחה שאנחנו, ורק אנחנו, ממשיכי המסורת העתיקה ? מדוע, אפוא, נטשטש את מקורנו?
מתוך ההקדמה למשנה תורה שלו
עם הבדיקה והגהת הנוסח נוכחתי פעם נוספת עד כמה מוצדקת הפעולה ועד כמה הכרחי הדבר להחזיר עטרה לישנה להוציא דבר מתוקן ולא ללכת בדרך הכבושה אשר לסטים קודמים כבשוה... המדפיסים עם חזרות על אותם השבושים אשר נתקעו בדפוסים הראשונים רבות עתים דנו המפרשים פלפלו ארוכות בדברי רבנו ועם קביעת הנוסה הנכון אזדו להו כל אותם הפלפולים התירוצים והישובים והיו כלא היו ולא אימנע מלהזכיר כאן אמרת אמת אשר שמעתי מאחד מזקני תימן הוא היה אומר את דברי הרמב"ם אין צורך לתרץ אלא להבין פעמים רבות שינוי קל לא של משפט לא של מלה אלא של אות אחת בלבד ובה מתישבים הרבה קושיות ונעלמים הרבה פלפולים לדוגמא בהלכות עבודה זרה קדשי בדק הבית יפדו ואחר כך שורפים אותם... אלו אספתי כל מה שנאמר סביב דין זה יש בו כדי ספר. ובאמת הנוסח הנכון בכתבי יד תימן שורפין אותה ומוסב על עיר הנדחת ולא על קדשי בדק הבית שני חורים קטנים במם הסופית אחד למטה ואחד מן הצד ופתרו כל הבעיא הקולות יחדלון וגם כל העם על מקומו יבא שלום.
אגרת לחדש תמוז, 1980
חדש תמוז אינו מן החדשים המזהירים בתולדותינו ומאורעות עגומים לא מעטים אירעו בו לאומה מתם דתיים ומהם לאומיים... לפיכך לא רק יום שבעה עשר בתמוז שנקבע ליום צום הונהג לאבל דת לאומי אלא גם חלק הגון מימי חדש זה [היינו] מי״ז בו עד תשעה באב הונהגו ברוב קהלות ישראל כימי אבל למיעוט שמחה, ולא לזכרון העבר הרחוק אשר חלף ואיננו נקבע צום זה אלא תמרור אזהרה לדורות, לכל דור ודור לו עצמו, ואף לנו ליעור מתרדמתינו תרדמת המחשבה לפשפש במעשינו ולתקן דרכינו אנו, וכבר כתב הרמב"ם בספרו משנה הלכות תענית כ״ה הלכה א' ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו לשוב להטיב, עכ״ל, הוי אומר שתעניתנו לדורות אינה רק לזכרונות שעברו ואינם אלא לנו אנו בכל דור בכל שנה ובכל עת... מיני עברות שנתחברו בתוכנו ואותם אנו דשים בעקבנו עד שנעשו לנו כהתר, ומהם צריכים אט להתעורר, ואותם צריכים אנו לעקור, כי לא רק שאינם מקרבים את הגאולה אלא אף ממשיכים את החרבן... רגילים בימינו יהודים שומרי תורה ומצות לתקוף סיעה את חברתה כאלו היו כופרים בעיקר וחלק ונחלה אין להם באלקי ישראל, ללא הרגשת התוצאות ההרסניות הנובעות מכתתיות צרה זוועתית זו... כי האדם הפשוט שאינו אמון על ברכי הכתתיות בראותו השיקוצים מושלכים משומרי תורה על שומרי תורה והתברך בלבבו לאמר שומר נפשו ירחק מהם, וקרח קרחה בראשו במחשבתו ובאמונתו, ודמו מיד מי יבוקש? והמב״ה ישפות שלום לנו, ויעזרנו לכוון ולהשיג כל מטרות תעניתנו.