דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

בבא בתרא י ע"ב - כחה של צדקה והרוגי מלכות

כל אדם הוא עולם ומלואו וההשקעה הבטוחה ביותר הגמרא שואלת על הפסוק מפרשת כי תשא: "במה תרום קרנם של ישראל?" והתשובה היא על ידי נתינת מחצית השקל. הרב עמיטל זצ"ל הסביר שאי אפשר לספור את עם ישראל כ"מספרים" או כסטטיסטיקה, אלא דרך הצדקה אנו מרימים את קרנו של כל יהודי ומכירים בכך שכל אדם הוא עולם ומלואו. שלמה המלך מצטט את אביו, דוד המלך (שתמיד ראוי לתת לו כבוד ולהוסיף "אבא" או "סבא"): "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". הכסף שלנו יכול ללכת לאיבוד, אבל הכסף שחולק לצדקה הוא ההשקעה היחידה שמובטחת לנצח, כפי שעשה מונבז המלך שהשקיע את אוצרותיו בצדקה. המצודה האמיתית לאדם אינה חומות בטון או אינטרקום (שלפעמים מותקנים כדי לחסוך אי נעימות מעניים), אלא בית פתוח שבו לחמו ניתן ומימיו נאמנים. כבוד לניסיון החיים ועולם הפוך ראיתי מי הוא בן העולם הבא? "כל שכנגד זקניו כבוד" – אדם שקנה חכמה מניסיון החיים וההרפתקאות שעבר. בהמשך, הגמרא מספרת על רב יוסף, בנו של רבי יהושע בן לוי, שחווה חוויית סף מוות. כשחזר, שאל אותו אביו מה ראה בעולם הבא, והוא ענה: "עולם הפוך ראיתי! עליונים למטה ותחתונים למעלה". בעולם האמת, המטבע נמדד במצוות ומעשים טובים, ואדם פשוט יכול להיות בראש הפירמידה בזכות חסד אמיתי. תוספות מביא מסורת מהגאונים שזה תקף גם לתלמידי חכמים: האמורא הגדול שמואל העביר שיעור כשאישה ענייה באה לבקש עזרה, והוא ביקש שתמתין. תלמידו, רב יהודה, העיר לו בעדינות. בעולם הבא, התפקידים התהפכו ורב יהודה הפך למורה ושמואל לתלמיד! כשאביו שאלו "ואנחנו היכן?", ענה רב יוסף שמי שלומד תורה עם חמלה וכוונות נכונות שומר על מעמדו בשני העולמות. - לימוד התורה נועד להביא למעשה. - אסור שמטרות רוחניות יעוורו אותנו מכאבו של יהודי אחר. - לעולם אל תזלזלו בגדולתם הנסתרת של הסובבים אתכם. עבודה לשמה ולא על מנת לקבל פרס מסופר על הגאון מווילנא שפעם לא היה לו אתרוג בסוכות. אדם אחד הסכים למכור לו, בתנאי שהמוכר יקבל את כל השכר הרוחני על המצווה. הגר"א הסכים מיד ושמח שמחה עצומה, כי זכה לקיים מצווה לשמה לחלוטין, ללא כל אינטרס לעולם הבא. התורה לא מרחיבה בתיאורי גן עדן, כי הייעוד שלנו הוא לקדש את שם ה' בעולם הזה. הרוגי מלכות ומסירות נפש למען הכלל הגמרא אומרת: "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם". לא מדובר רק בענקים כרבי עקיבא, אלא ב"הרוגי לוד" – לוליאנוס ופפוס. אלו היו שני אחים יהודים עשירים בלודקיא (סוריה של ימינו), שמימנו את מרד התפוצות נגד הרומאים. כשהגנרל הרומאי טוריאנוס עמד להוציאם להורג ולעג להם שיינצלו כמו חנניה מישאל ועזריה, הם ענו בגבורה. הם אף לקחו על עצמם את האשמה ברצח בת הקיסר רק כדי להציל את כלל ישראל מגזירת הריגה. רש"י קורא להם "צדיקים גמורים". יהודי שמוסר נפשו למען עם ישראל נמצא במדרגה הגבוהה ביותר בגן עדן. הלכות אבלות ואהבת ישראל של הרב קוק השולחן ערוך והרמ"א (יורה דעה שמ"ה) פוסקים שאין מתאבלים על מומר או אדם שרגיל לעשות עבירות להכעיס. אולם, הט"ז מביא שרבנו גרשום מאור הגולה ישב שבעה על בנו שהמיר את דתו ונהרג בידי גויים, כי מוות של יהודי בידי גויים נחשב לכפרה. בשנת 1911, כשהתבקש הרב קוק להספיד את חללי "השומר" שנהרגו על הגנת הארץ, הוא שיתף בקרע פנימי: מצד אחד, איך לא לבכות על צעירים שמסרו נפשם? מצד שני, הם היו מחללי שבת ויום כיפור. הרב קוק הסביר שהם נחשבים "שוגגים" שמטרתם הייתה לבנות בית לעם ישראל. כשהם נהרגים למען האומה, ההלכה מורה להתאבל עליהם באהבה רבה, והם זוכים למעלת "הרוגי לוד" בעולם הברור. ההלכה אינה ספר יבש, אלא תמצית הלב ונשמת האומה הישראלית.

שמואל א פרק יב - חידוש המלוכה חגיגה או חרדה?

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם: וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד: פ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה' אֵת כָּל צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל ה' וַיִּשְׁלַח ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם: וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' ויאמר וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת ה' וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ: וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח: וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם: וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם: גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם: הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ: ס וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה' וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל: וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ: ס וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם: וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה: כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם: גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה: אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם: וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ: פ 

Rav Zvi Yehuda HaCohen Kook (Part 2) - With Love and Faith

א. מכתב למנהל בית הספר סוקולוב, 1947 היום בשעות שלפנה"צ, בעברי על פני ביה"ס והלאה לרחוב יפו-בן-יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי ביה"ס פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב ועבר אז שם. פעמים – יחד בשני הערבים אחד צעיר ואחד זקן, שהיו משותפים בעניינים כנראה, התחל בצעיר והמשך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של ביה"ס. אח"כ שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן-יהודה. נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה-עיניי זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם להעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הם הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי ביה"ס. לא כולם – כל חבורת הילדים יוצאי ביה"ס – עסקו באותה פגיעת-התגרות מגונה, אלא איזה מהם, וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה. אעפ"כ מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני, של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים. ב. מתוך שיחת יום העצמאות 1967 לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתנו - לא יכולתי ולהצטרף לשמחה... באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ה' בנבואה בתרי-עשר - 'ואת ארצי חילקו'. איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה עבר הירדן שלנו? איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ה'? הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום! באותו מצב מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים - לא יכולתי אז לשמוח... למחרת בא אל ביתנו איש ברית קדשנו, הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל - היה לו צורך לבוא וכלום יתכן שלא היה בא?! התייחדנו אז שנינו, רגעים אחדים, באותו חדר קטן ומקודש שב"בית הרב" - ולאן יבוא אז אם לא לשם?! מזועזעים ישבנו ודמומים. לבסוף התאוששנו ואמרנו שנינו כאחד: "מאת ד' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו". נקבעה החותמת! ג. שם אותו אדם טען לפני טענה נוספת: מדוע לא תאסור הרבנות ללכת לחזות במצעד צה"ל, הרי יש בזה משום "כחי ועוצם ידי". אולם, אדרבה, אין כל פסול בראיית המצעד, כי כשזוכרים אנו שד' נותן לנו את הכוח הזה לעשות חיל אין זה "כחי ועוצם ידי" במובנו השלילי, כי אם למוד וקיום של תורה: לומדים אנו שעלינו לעשות את המצוה המוטלת עלינו בכוח הזה - כיבושה של הארץ. לא כולם מקיימים את המצוה בייחוד הכוונה האמיתית, לא כולם אומרים "לשם ייחוד". לא תמיד מקיימים מצוה בשלמות הכוונה, אבל בסופו של דבר מתקיימת המצוה. זוהי מצוה, מצותם של כלל ישראל ומוטלת על כולנו, ומשום כך, כל השייך אליה, כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל - הכל קודש!

בבא בתרא י ע"א - צדקה תציל ממות

עוצמתה האמיתית של הצדקה
הגמרא מונה שרשרת של דברים עוצמתיים בטבע המנצחים זה את זה אך החזק מכולם הוא המוות. לכל יצור פיזי בעולמנו יש תאריך תפוגה, אך הפסוק מלמד סוד עצום: וצדקה תציל ממוות. המשמעות אינה חיי נצח פיזיים, אלא שכאשר אנו נותנים מזמננו וממשאבינו, אנו מתעלים מעל המגבלות שלנו, מנצחים את הסופיות ומתחברים לאינסוף. בעוד עולם הטבע פועל על פי "דין", עשיית חסד ללא ציפייה לתמורה היא שבירה של חוקי הטבע ומעשה ניסי, ממש כמו בריאת העולם "יש מאין". הנותן כביכול "מלווה" לה' כשמפרנס את ילדיו, ובכך זוכה לזכויות ולשלוות נפש, המפחיתה מתח ומובילה לאריכות ימים ובריאות טובה. הקשר בין צדקה לעבודה זרה הגמרא במסכת בבא בתרא מספרת על רב פפא, שהיה אדם גדול, שכמעט מעד במדרגות ונפל מגובה שתי קומות. הוא הבין שזהו מסר משמים, שכן זהו עונש הדומה לסקילה השמור למחללי שבת ועובדי עבודה זרה. חברו, רב חייא בר רב מדפתי, הציע שאולי נמנע מלתת צדקה לעני. רבי יהושע בן קרחה והספר "עמק שאלה" מלמדים שהמעלים עיניו מן הצדקה, בפרט כשהעני ניגש אליו ישירות, נחשב כאילו עבד עבודה זרה, שכן בשניהם מופיעה המילה בליעל (פריקת עול). התעלמות מהעני היא אכזריות כלפי אדם שנברא בצלם אלוקים והפיכתו ל"שקוף". כפי שהסביר רבי עקיבא לטורנוסרופוס: העניים הם בניו של ה', וכשאנו מתעלמים מהם אנו מתנתקים ממנו. הגאון מווילנה בספרו "קול אליהו" מסביר זאת באופן מבריק דרך טעמי המקרא: על המילים פתוח תפתח מופיעים הטעמים דרגא (מדרגה) ו-תביר (שבור) - רמז לכך שמי שלא פותח את ידו עלול להיתקל במדרגה שבורה, בדיוק מה שכמעט קרה לרב פפא! הלכה למעשה: שאלות ודפיקות בדלת 🤲 - כאשר אדם דופק בדלת או ניגש לבקש צדקה, חובה לתת לו משהו. אפילו מטבע קטן מספיק כדי להאיר לו פנים, ובלבד שלא ייצא בידיים ריקות ומבויש. אין צורך לחקור אם הוא ראוי או לתת סכומי עתק. - לגבי שאלות הלכתיות: בעוד שרב חייב לעזוב הכל כדי לענות לשאלת "הלכה למעשה" של אדם שניגש אליו פיזית, הדין שונה בוואטסאפ. הודעה נשלחת בשניות אך עלולה לדרוש שעות של מחקר (למשל בשאלות רפואה או כשרות), ולכן רב רשאי לענות בזמנו הפנוי. מתן בסתר, תפילה והגבאי הנאמן 🪙 - הדרך המהודרת ביותר היא "מתן בסתר" - כשהנותן והמקבל אינם יודעים זה על זה. חז"ל אומרים שצדקה בגלוי מצילה מגיהנום, אך בסתר מצילה ממיתה משונה (תאונות). המהר"ל מסביר שצדקה כזו מדבקת את האדם במידת ה"סתר" האלוקית ומכניסה אותו תחת הגנת הפסוק יושב בסתר עליון. - מומלץ לתת דרך גבאי צדקה אמין. הגמרא דורשת גבאי ברמה של רבי חנינא בן תרדיון (שתרם מכיסו כשהכספים התערבבו). התוספות מסבירים שהגבאי אינו חייב להיות צדיק ענק כמותו, אך חייב להיות ישר ונאמן לחלוטין. הרמב"ם מוסיף שצריך להיות חכם לדעת למי ראוי לתת, ואנו משתדלים למצוא את האנשים המתאימים ביותר. - הכנה לתפילה: מנהג רבי אלעזר, שהושרש על ידי האר"י הקדוש (למשל באמירת ויברך דוד), הוא לתת פרוטה לפני התפילה כדי לפתוח את הלב ולהפוך את היחידים ל"מניין" מלוכד הראוי להשראת שכינה. - סגולה מול השתדלות: כמו במחלוקת אם כדי לזכות בבנים יש לתת צדקה (סגולה - ר' אליעזר) או לשמח את האישה (מעשה - ר' יהושע). הרב אלחנן וסרמן מסביר שאין סתירה, אלו רמות משלימות. אחדות וגאולה 🕊️ הצדקה והחסד יוצרים שלום עמוק בין ישראל לה'. האחדות וההימנעות מלשון הרע מצילות חיים, במיוחד בזמן מלחמה כשחיילים מכל הרקעים סומכים זה על זה. כדברי רבי יהודה: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה!

שמואל א פרק יא - המלחמה בנחש מלך בני עמון

המלכת שאול והאיום של נחש העמוניבשבועות הקודמים למדנו שעם ישראל דרש מלך. שאול נבחר, אך היה נחבא אל הכלים. טקס ההמלכה הראשון שלו הסתיים בסוג של כישלון מעשי – הוא חזר הביתה בשתיקה, וקבוצת "בני בליעל" זלזלו ביכולתו להושיע אותם.כעת מתרחש משבר חדש ומפחיד: נחש העמוני שם מצור על יבש גלעד. תושבי העיר מרגישים חסרי אונים ומציעים כניעה מלאה. נחש מסכים, אך מציב תנאי סדיסטי ואכזרי – ניקור עין ימין של כל תושב, כדי להטיל חרפה על כל ישראל. זקני יבש מבקשים ארכה של שבעה ימים להזעיק עזרה.שאלנו בשיעור: מדוע מיהרו כל כך להיכנע, למה התנאי כה דרקוני, ואיזה היגיון צבאי יש במתן שבעה ימים? התשובה טמונה ברקע ההיסטורי המרתק שמצאנו בעדויות מתקופת בית שני (מגילות קומראן וכתבי יוסף בן מתתיהו). מתברר שנחש כבר תקף את נחלות ראובן וגד בעבר הירדן וניקר את עיניהם הימניות. כ-7,000 פליטים נמלטו ליבש גלעד, ולאחר כחודש נחש הגיע לצור גם עליהם. רקע זה מסביר היטב את הפחד והייאוש העצום של התושבים.מדוע דווקא עין ימין? ארבע זוויות-המטרה הצבאית ⚔️: כדי לירות בקשת או להעריך מרחקים בקרב חייבים שתי עיניים. נחש רצה "לחסל" את חיל הארטילריה של ישראל, והיה בטוח שבשבעת הימים שהעניק, הרעב יעשה את שלו.-ניצול הפילוג בעם 💔: אנשי יבש גלעד הוחרמו מאז פרשת פילגש בגבעה (בסוף ספר שופטים). נחש העריך שאף שבט לא יבוא לעזרתם ורצה להעמיק את הקרע והחיכוך בעם.-המטרה הרוחנית 📜: חז"ל במדרש מסבירים ש"עין ימין" מסמלת את ספר התורה ("מחמד עינינו") ואת הסנהדרין. נחש רצה לעקור מן התורה את הפסוק "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" כדי לגרום להתבוללות.-מבחן המנהיגות של שאול 👑: פרובוקציה שנועדה להראות לכל העמים באזור שהמלך החדש חסר אונים מול הקואליציה שלו.המהפך של שאול – ממנהיגות לאחדותהמצב נראה חסר סיכוי והעם יושב ובוכה. שאול חוזר מן השדה, איש לא קורא לו, אך ברגע שהוא שומע על כך – ותצלח עליו רוח אלוקים. הוא עובר תהליך מדהים:-לקיחת פיקוד: שאול לא שוקע בבכי אלא פועל מיד באופן נחרץ. הרמב"ם מסביר שהמדרגה הראשונה של נבואה והנהגה דורשת אומץ. כשמקרינים סמכות, ביטחון וקצת פחד בריא – העם הולך אחריך כאיש אחד.-מקום לעצמאות: שאול תופס פיקוד במלוא העוצמה דווקא כששמואל נותן לו מרחב פעולה, בניגוד למה שלמדנו בשיעור בשבוע שעבר (ב-1 ביוני 2026). שמואל ממתין ששאול "יבשיל", ממש כפי שאב אוהב נותן לבנו את המרחב לגדול.-הכוח שבאחדות: למחרת, ב-9 ביוני 2026, מתרחש תמרון טקטי מבריק וניצחון גדול. חלק מהעם רוצה להרוג את מי שזלזל בשאול קודם לכן. אך שאול מפגין גדלות נפש ועוצר אותם: "לא יומת איש ביום הזה". הוא מבין שברגעי משבר שניצחנו בהם יחד, מייצרים אחדות נטו ולא פילוג.השמחה בדברים הקטניםלאחר מכן, העם מתאסף בגלגל להמליך רשמית את שאול. הם מקריבים זבחי שלמים שהיו למעשה שלמי תודה. אפשר להקביל זאת ל-300,000 חיילים שחוזרים משירות מילואים ארוך ועושים יחד "על האש" כדי לחגוג במעמד רוחני עצום המקביל לברכת הגומל! 🙏אף על פי שעדיין סבלו משעבוד לפלשתים, זה היה צעד ראשון לעצמאות. הלימוד הגדול שלנו: עלינו לשמוח בצעדים קטנים, לא לבוז ל"יום קטנות", ולהודות על ההתקדמות כדי לצמוח לדברים הגדולים באמת. 🚀שנזכה לפעול מתוך אומץ, להקרין ביטחון, ובעיקר לאחד את עם ישראל!ערב מבורך ובשורות טובות 🌟נמשיך בעזרת ה' בלימוד שלנו בשבוע הבא, החל מה-14 ביוני 2026. 📖✨

Rav Zvi Yehuda HaCohen Kook - From Father To Son

In 1982, author Amos Oz noted a fascinating phenomenon: in the past, Religious Zionism always sat quietly in the "passenger car" of the Zionist train. Suddenly, it wanted to be the leading "locomotive." This historical shift is deeply connected to Rabbi Tzvi Yehuda Kook and Yeshivat Merkaz HaRav.Milestones and a Rare Connection Between Father and Son: 📜-Rabbi Tzvi Yehuda was born in 1891, on Seder night, a time of redemption.-He immigrated to Eretz Yisrael with his father, HaRa'ayah Kook, on the 28th of Iyar 1904 - exactly 63 years before Jerusalem Liberation Day!-He studied Torah in Jerusalem while his father still served as Rabbi of Jaffa and the early settlements.-In 1908, when Rabbi Tzvi Yehuda was very young, his father apologized in a letter for not being available to write at length, but noted that his son would write in his place, adding amazing words: "who, thank God, is almost one with me". This is an amazing expression of the deep spiritual connection and profound inner identity between them! ✨The Spiritual Vision and Shofar of HaRa'ayah: 🌿Rabbi Tzvi Yehuda was not merely an "editor" of his father's writings. Thanks to his delicate soul, he was the only one who truly understood the inner and spiritual monologue of Rabbi Kook and made it accessible. During a period when Zionist Congresses declared that Zionism had no connection to religion, he opposed this view, arguing that the return to Zion was a process of redemption inseparable from the Master of the Universe. After exile in Europe during World War I, he returned to the Land in 1920 (5680) and published the book Orot (Lights), to connect the holy trinity: Am Yisrael (the People of Israel), Eretz Yisrael (the Land of Israel), and Torat Yisrael (the Torah of Israel).The Halachic and Philosophical Approach: 💡-From General to Specific: Rabbi Tzvi Yehuda emphasized always starting from the grand ideal. For example, from the Gemara in Bava Kamma which equates a woman to a man regarding all Torah laws, he learned about the full halachic potential of women. Only after understanding the general principle does one proceed to discuss exceptions (like time-bound positive commandments).-Holistic National Vision: In contrast to individualism, his teachings focused entirely on that holy trinity (people, land, and Torah) as the foundation for the process of redemption and the establishment of the state. 🇮🇱-His View on the Holocaust: He described the Holocaust using the metaphor of a "cruel divine surgery." According to his approach, when the time of redemption arrives and parts of the nation refuse to leave exile, a painful surgery is required to detach the people from Europe and return them to their land.-Objections to this Approach: It is important to note that other rabbis strongly objected to this. Rabbi Yehuda Amital zt"l, for example, believed it was a dangerous presumption to explain the Holocaust as a rational or therapeutic process, stating that we should not presume to understand the hidden secrets of the Holy One, Blessed Be He, in such a terrible catastrophe.

בבא בתרא י ע"א - כוונה במצוות צדקה

עד כמה חשובה ה"כוונה" כשאנחנו נותנים צדקה, או שאולי העיקר הוא רק התוצאה הסופית? חלום של 700 דינרים 🪙 הגמרא מספרת על רבן יוחנן בן זכאי שראה בחלום שבני אחותו יפסידו בדיוק 700 דינרים השנה. במקום לגלות להם, הוא דחק בהם לתת צדקה, והם תרמו 683 דינרים. בערב יום כיפור, לקחו מהם גובי המיסים בדיוק את היתרה - 17 דינרים! כשאמרו לו שיכול היה לגלות להם כדי שיתנו הכל לצדקה, הסביר שרצה שיתנו לשמה - מתוך רצון לקיים מצווה ולא כדי לחמוק ממס. מצד שני, הגמרא אומרת (דף ט') שגם כסף שנלקח בכפייה למיסים ומשמש לצרכי ציבור (כמו מרחצאות לעניים) נחשב צדקה. המסקנה? גם בנתינה מאונס יש אלמנט של צדקה, אבל המדרגה השלמה היא לתת מבחירה ואהבה. המהות הכפולה של הצדקה - שתי גישות ⚖️ במצוות שבין אדם לחברו, ראינו מחלוקת יסודית: - גישת המהר"ל, הרמב"ם והחפץ חיים: המהר"ל והרמב"ם (בשמונה פרקים) מסבירים שבמצוות הגיוניות כמו צדקה וכיבוד הורים, האידיאל הוא לעשותן מאהבה. אמא נהנית יותר כשילדה מתקשר מגעגוע, לא רק כי השם ציווה! ❤️ החפץ חיים באהבת חסד מוסיף שאם אדם תורם רק לכבוד (כדי ששמו יתנוסס על קיר), זו מצווה שלא לשמה. צריך לפעול במאור פנים ונדיבות. - גישת 'התעוררות תשובה': ר' שמעון סופר (נכדו של החתם סופר) טוען שכאן העיקר הוא התוצאה והצלת החיים. אפילו אם לאדם נפל מטבע ועני מצא אותו וקנה אוכל - המאבד זוכה במצוות צדקה! כספי השוחד של נפוליאון 💰 רבי שמואל לנדא (בנו של ה'נודע ביהודה') מסביר זאת נפלא בספרו אהבת ציון. קהילת פראג אספה כסף לשחד את קציני נפוליאון. כשהצרפתים הובסו, הרב ביקש להעביר את כספי השוחד לעניים. אבל איך כסף לגויים נחשב צדקה? הוא הסביר שלצדקה יש שני חלקים: כוונת ההפרשה (בין אדם למקום) והנתינה בפועל (בין אדם לחברו). בניגוד לתפילין או לולב שדורשים כוונה, בצדקה - ברגע שהעני נהנה, התקיים החלק השני והחשוב! אגב, הוספנו שלגבי קבלת שכר, גם אם המעשה אינו "מצווה מושלמת" (כמו קריאת שמע לאחר הזמן או צדקה ללא כוונה), הקב"ה אינו מקפח שכר על עצם המעשה הטוב. סכנת המחלוקת - לקח היסטורי 🕊️ סיימנו בלקח כאוב מפרשת קורח ומההיסטוריה. לאחר פטירת ה'נודע ביהודה', פרצה בפראג מחלוקת נוראה על הרבנות בין בנו, ר' שמואל לנדא, לבין תלמידו ר' אלעזר פלקלס. שניהם היו גאונים וצדיקים, אך הריב קרע את הקהילה, פגע במעמד הרבנות ופתח פתח להשכלה. כמאה שנים לאחר מכן, היהדות הדתית בפראג כמעט קרסה. המסר: מחלוקת מחריבה תשתיות רוחניות! עלינו להתרחק מפילוג ולהרבות אהבה.

שמואל א פרק י - משכמו ומעלה מתחבא מאחרי הכלים

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד: בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי: וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל הָאֱלֹהִים בֵּית אֵל אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן: וְשָׁאֲלוּ לְךָ לְשָׁלוֹם וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם: אַחַר כֵּן תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים: וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר: וְהָיָה כִּי תבאינה תָבֹאנָה הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ: וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: וְהָיָה כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל וַיַּהֲפָךְ לוֹ אֱלֹהִים לֵב אַחֵר וַיָּבֹאוּ כָּל הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה בַּיּוֹם הַהוּא: ס וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם: וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבָּא וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים: וַיַּעַן אִישׁ מִשָּׁם וַיֹּאמֶר וּמִי אֲבִיהֶם עַל כֵּן הָיְתָה לְמָשָׁל הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִאִים: וַיְכַל מֵהִתְנַבּוֹת וַיָּבֹא הַבָּמָה: וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל נַעֲרוֹ אָן הֲלַכְתֶּם וַיֹּאמֶר לְבַקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנוֹת וַנִּרְאֶה כִי אַיִן וַנָּבוֹא אֶל שְׁמוּאֵל: וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל הַגִּידָה נָּא לִי מָה אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל: פ וַיַּצְעֵק שְׁמוּאֵל אֶת הָעָם אֶל ה' הַמִּצְפָּה: וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל פ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וָאַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל הַמַּמְלָכוֹת הַלֹּחֲצִים אֶתְכֶם: וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוּא מוֹשִׁיעַ לָכֶם מִכָּל רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹתֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לוֹ כִּי מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי ה' לְשִׁבְטֵיכֶם וּלְאַלְפֵיכֶם: וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל אֵת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט בִּנְיָמִן: וַיַּקְרֵב אֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן למשפחתו לְמִשְׁפְּחֹתָיו וַתִּלָּכֵד מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן קִישׁ וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא: וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד בַּה' הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ ס וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים: וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ: פ וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר וַיַּנַּח לִפְנֵי ה' וַיְשַׁלַּח שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ: וְגַם שָׁאוּל הָלַךְ לְבֵיתוֹ גִּבְעָתָה וַיֵּלְכוּ עִמּוֹ הַחַיִל אֲשֶׁר נָגַע אֱלֹהִים בְּלִבָּם: וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ: פ 

Rav Moshe-Zvi Neria - Father of the Knit-Kippah Generation

More than just a Rosh Yeshiva, activist, or institution builder, he was, above all, a master educator. His influence played a foundational role in shaping modern Religious Zionism in Israel

בבא בתרא י ע"א - טורנוס רופוס ור"ע מתווכחים

למה לתת צדקה? - מקורות
בבא בתרא ט ע"ב "רבי יהושע בן לוי אומר" עד י ע"א "
רבי יהושע בן לוי אמר כל הרגיל לעשות צדקה זוכה הויין לו בנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים בעלי עושר דכתיב צדקה בעלי אגדה דכתיב וכבוד כתיב הכא וכבוד וכתיב התם כבוד חכמים ינחלו תניא היה רבי מאיר אומר יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסן אמור לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם א"ל [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא כועס עליו ואתם קרוין עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים אמר לו ר"ע אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון משגר לו ואנן קרוין בנים דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם אמר לו אתם קרוים בנים וקרוין עבדים בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום אמר לו הרי הוא אומר הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית אימתי עניים מרודים תביא בית האידנא וקאמר הלא פרוס לרעב לחמך
מושלים ופרסונל בכתובות לטיניות מקיסריה מריטימה, קתדרה 122
עד היום לא הייתה בידנו עדות מחוץ למקורות הספרותיים על כך שטיניוס רופוס היה מושל יהודה. הכתובת שאנו דנים בה כאן, וכן ההקדשות לאשתו ולבתו שהתגלו בסקיתופוליס, ושלמרבית הצער טרם פורסמו, הן העדויות האפיגרפיות הראשונות לתפקידו כמושל. אם התאריך שייחסנו לכתובת נכון, הרי כעת אנו יודעים שהאיש כיהן בתפקיד זה ביהודה כבר בשנת 130. יורשו בתפקיד, יוליוס סוורוס, לא הגיע ליהודה לפני שנת 133, כאשר טיניוס רופוס כבר כיהן כמושל לפחות שלוש שנים, ובנסיבות רגילות - אבל לא בזמן מרד - היו מחליפים אותו עוד לפני כן. מינויו של הקונסולר הבכיר יוליוס סוורוס למושל יהודה, לאחר שהיה מושל בריטניה, היה בהחלט צעד יוצא דופן, אבל אין לדעת אם טיניוס רופוס הוחלף בגלל אזלת יד או שמא מת 'במילוי תפקידו' או מוות טבעי בשעה שעדיין היה בפרובינקייה. ויש עוד מסקנה שאפשר להסיק מכתובת זו: לפי התאריך המשוער של הכתובת אפשר שטיניוס רופוס הוא שהיה אחראי לייסוד איליה קפיטולינה - שהיום כבר ידוע לנו שנוסדה לפני המרד - ודבר זה עשוי להיות היסוד לעוינות שהובעה כלפיו במקורות היהודיים.
קהלת רבה ג
אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט הא-להים, ר' חנינא בר פפא אמר צדיק כרשע ישפוט האלהים, לסטים עולה לגרדון ור' עקיבא עולה לגרדון, ורבי אמר צדיק ביד רשע ישפוט האלהים, טורנוסרופוס הרשע דן את ר' עקיבא
תוספות נדרים נ ע"ב
היה ר"ע מקפח טורנוסרופו' לפני קיסר בקראי פעם אחת הלך לביתו זועף אמרה לו אשתו מפני מה פניך זועפים היום אמר לה מפני פלוני שמצער אותי אמרה לו אלהיהם של אלו שונא זימה תן לי רשות ואכשיל אותו בדבר עבירה והלכה וקישטה עצמה ובאת לפני רבי עקיבא כשראה אותה רקק ושחק ובכה אמרה ליה פרש לי שלשה דברים הללו אמר לה שתים אפרש והשלישית לא אפרש מה שרקקתי שאת כותית ובאת מטיפה סרוחה ופסולה מה שבכיתי על האי שופרא דבלי בארעא ומה ששחק לה לא פירש לה והוא שחק לפי שראה ברוח הקודש שעתידה להתגייר ולהנשא לו אמרה לו יש לי תשובה אמר לה הן הלכה ונתגיירה והכניס' לו ממון הרבה ונשאה.
קידושין לו ע"א
בנים אתם לה' א-להיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים דברי ר' יהודה רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים שנאמר בנים סכלים המה
מדרש תנחומא תזריע סימן ז
שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם, א"ל של בשר ודם נאים, א"ל טורנוסרופוס הרשע הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם, א"ל ר' עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. א"ל למה אתם מולים, א"ל אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקדוש ברוך הוא, הביאו לי שבולים וגלוסקאות, [אמר לו אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים, הביאו לי] אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, א"ל אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים, א"ל טורנוסרופוס הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו, א"ל ר' עקיבא ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו, ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן, לכך אמר דוד אמרת [ה'] צרופה וגו' (תהלים יח לא).
 
 
סנהדרין סה ע"ב
אף שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא אמר לו ומה יום מיומים אמר לו ומה גבר מגוברין אמר ליה דמרי צבי שבת נמי דמרי צבי אמר ליה הכי קאמינא לך מי יימר דהאידנא שבתא אמר לו נהר סבטיון יוכיח בעל אוב יוכיח קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת אמר לו ביזיתו ביישתו וקיללתו:
עין אי"ה פאה א,ב
התורה צותה דוקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו. להורות שהנתינה לעניים אינה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כ"א הוא חק ומשפט חיובי, וזה שקצבה להם תורה הוא ממש חלקם. הרעיון הצפון בזה הוא להוציא מלב בנ"א את הטעות לחשב שהעניות היא רק רע בעולם, ושאינו אלא חסרון מוחלט שאין עמו טוב, באשר אין העניים פועלים מאומה לטובת החברה והם רק נהנים ממנה, ובאופן כזה אין להם שום משפט חיובי כ"א נדיבות יתרה. ומזה הרעיון יוכל ג"כ לצאת משפט מעוקל של התנגדות אבירית לכלל דרך ד', שהוא דרך משפט וצדקה, ובכלל ע"ז נאמרי "לועג לרש חרף עושהו". כי הסובר שיש בבריאה חסרון מוחלט, כבר הוא רחוק מהשגת דרכי השם יתברך העליונים איך שפעלו תמים הוא, ואין לך רעה בעולם שהוכנה כ"א שיצא ממנה תכלית טובה, וציור הרעה אינו מושקף כ"א ע"פ השקפה קצרה פרטית, אבל בכללות הזמן והמציאות הכל מצטרף לטובה. וכן הוא במדות העניות, ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה, הטבת המדות האנושיות וריכוך קושי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות והשתתפות בצערו של חבירו, וההוצאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד, שהם תכונות יקרות, שמכתירות את הנפש האנושית לעילוי יקר מאד, בהיותן מצורפות אל עטרת השכל וההשגה האמתית, והם באים לצאת בפעלם רק ע"י מציאות העניות. וכאלה טובות רבות בלתי ידועות לנו, עד שהעניים בעניותם הם ג"כ נוטלים חלק בעבודה האנושית הכללית, להביאו לתכליתו המאושרת כמו כל העובדים כולם. ע"כ צריך שיהי' למתנתם צורה של משפט, כנוטל את שלו מדין ולא צורה של חסד וחנינה. והמופת היותר ברור הוא על הכרח מציאות העוני לשכלול התיקון הכללי, הוא מצד היותו מתמיד, נוהג הרבה. גבול עולם, דבר נהוג באורך זמן בטבע האנושי א"א שלא יהי' לו מטרה מהכונה של ההשגחה העליונה. ע"כ המראה את ההיפך, שאינו מניח את העניים ללקוט אע"פ שנותן להם משלו, מ"מ כבר הוא מקלקל את היסוד שצריך להכיר שאינם מחוננים כ"א הם ג"כ זוכים במשפטם משלהם. ע"כ לא לבעה"ב המשפט, אפילו להיות מניח את אחד ואחד לא, או לסייע אחד מהם, שכ"ז הי' לו מקום בערך הדעה שתהי' הנתינה לעניים רק חנינית. אבל השרשת העיקר הוא שאין במעשה ד' חסרון, ומדת העניות והעוני יש לה תכלית במציאות שדוקא העניים משלימים אותה, והוא ניכר ביותר בהטבת המדות שגוררת הטבת המעשים כדי שננצל אנו בהם מדינה של גיהינם , ע"כ אל תסג גבול עולם.