דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

סיפור: איך משה יכול לומר את כל ספר דברים, הרי הוא כבד פה וכבד לשון? כחה המרפא של התורה.
חידה: באיזה יום בשנה אסור ללמוד תורה ולמה?

קץ הנבואה וקץ ההיסטוריה
מחשבות על מלחמת גוג ומגוג
סיום ספר זכריה

א. גיטין נה ע"ב - נו ע"א
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא, אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! א"ל: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.
ב. נצח ישראל ה, מהר"ל
היו חכמים רוצים להקריב הקרבן משום שלום מלכות, או להרוג המביא הקרבן הזה, שהיו חושדין אותו כי כל זה גרמתו. ולא היה רוצה רבי זכריה מפני ענותנותו של רבי זכריה. ולפיכך אמר 'ענותנותו וכו'', פירוש שהשם יתברך כאשר רוצה בדבר מה, כמו שרצה עכשיו להחריב הבית, והיו חכמים גדולים עומדים על נפשם להציל נפשם להרוג את זה, ועשה הקדוש ברוך הוא שליחותו על ידי רבי זכריה, שיהיה ניצל הרשע, עד שנעשה רצון הקדוש ברוך הוא שהיה רוצה בחורבן, והבן דברים אלו.
ג. רש"י גיטין נו
ענותנותו - סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו.
ד. שו"ת הרשב"א שמה
המסור המוחזק הורגים אותו בכל זמן. והנעשה ענותן ומרחם על אלו, נעשה אכזר על דורו, וכמו שאמרו בהנזיקין בעו למקטליה כי היכי דלא לימא, א"ר יוחנן ענותנותו של ר' זכריה בן אבטולס שרפה בתינו וחרבה היכלנו והגלתנו מארצנו.
ה. אור הצפון, הסבא מסלבודקה
איתא בתנא דבי אליהו (א"ר פי"א): "ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו, לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום א' לבית אל, יום א' לחברון, יום א' לירושלים, וכן בכל מקומות ישראל, וילמדו את ישראל וכו' בשנה ושתים ובשלש עד שיתיישבו ישראל בארצם כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו; והם לא עשו כן וכו' ואומרים שלום עליך נפשי כדי שלא להרבות עליהו את הטורח וכו', באותה שעה בקש הקדוש ברוך הוא להחריב את כל העולם כולו וכו', לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקים בתורה ובדרך ארץ נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרגו בהם שבעים אלף. ומי הרג את כל אלה? הוי אומר לא הרג אותם אלא הסנהדר' גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר וכו'". כולם אמרו די לנו להביט על נפשנו ומה לנו להביט על אחרים, כמאמרם ז"ל: "ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את עירנו ושרפה את היכלנו והגלינו מארצנו וכו'", כדאיתא בהנזיקין (נ"ו ע"א)
ו. מהרש"א גיטין שם
קאמר ר' יוחנן שזה שלא נקרב קרבנו של מלכות ע"י ר' זכריה החריבה ביתנו ושרפה היכלנו כו' גם כי נגזר אז גלות עליהם בעבור שנאת חנם אפשר שהבית לא היה נחרב שהיה המלכות חס עליו אילו היה קרבנו קרב אבל עתה שלא נקרב קרבנו היה חמתו על הבית שאמר אין לו צורך בו:
ז. מהר"ץ חיות שם
אולם מפני גודל ענותנותו של רזב"א לא הרהיב בנפשו עוז לעשות בזה הלכה למעשה וחשש שיחשדו אותו שעשה שלא כהלכה ולא החשיב עצמו לגדול ולקבוע בדעתו להיות עושה הלכה למעשה ולתלות בהוראת שעה. וחישב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור. והוא אינו ראוי לזה לעשות גדולות שלא כתורה ולתלות כי עושה למען לגדור גדר ולעמוד בפרץ. ומפ"ז אמרו לשון ענותנותו היינו במה שלא רצה לעמוד על דעתו זאת היתה הסיבה לחורבן הבית.
ח. קובץ הערות מט,ז
קשה, מה דעתו של ר' זכריה, דכיון דמשום הלאו דאורייתא ניחא ליה דנדחה מפני פיקו"נ, א"כ גם הגזירה דרבנן דיאמרו, תהא נדחית, ומאי אולמא דגזירה של דבריהן יותר מגוף האיסור דאורייתא. ולפי הנ"ל י"ל, דהלאו דאורייתא, כיון שהוא נדחה מפני פיקו"נ, לא נעשה בזה איסור כלל, אבל מה שילמדו מזה דמותר להקריב בעלי מומין למזבח וא"כ יקריבו גם בשעה שלא יהא פיקו"נ, וא"כ נמצא שיעברו על האיסור במקום שלא יהיה ההיתר של פיקו"נ:
ט. רמב"ם הלכות ממרים פרק ב
ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך ... אפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה, כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
י. תוספתא שבת טז,ז
בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמיי אומ' מסלק את הטבלה כולה ומנערה זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמ' ר' יוסה ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל
יג. מסילת ישרים פרק כ
שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון...

סיפור: למה התורה מפרטת את כל המסעות של בני ישראל במדבר?
חידה: למה משנכנס אב ממעטין בשמחה?

ימי בין המצרים בכלל, ותשעת הימים בפרט, הם זמן של 'מיעוט בשמחה', או בלשון אחרת – זמן של עצב.
אנחנו רגילים לדבר על החשיבות של שמחה בעבודת השם – 'מצוה גדולה להיות בשמחה'. אבל הימים האלה מבקשים מאיתנו לדון בצד האפל יותר של החיים – העצב ותפקידו על פי היהדות.
בלימודנו ראינו שלש גישות משלימות לדיון זה:
1. העצבות כצמצום החיים – הגמרא אומרת כי העם נהג למעט בבניה, נטיעה ונישואין. יש מהפוסקים שהבינו שהכוונה דווקא לבניית בניינים של שמחה, או נטיעת נטיעות של שמחה. אחרים הבינו שעצם הבניה והנטיעה הן התרחבות של החיים והתפשטות שלהם, והעצב עניינו התכווצות והצטמצמות. הגרי"ד סולוביציק הסביר שהצמצום מאפשר מחשבה על החורבן, שהיא מולידה עצב, והוא מביא להתכווצות נוספת המולידה עצב נוסף, וכך נעשית האבילות הישנה על האירוע שקרה לפני שנים רבות כל כך, למציאות חיה ומלאת רגש.
2. עצבות כריחוק מן הקב"ה – הגמרא במסכת מועד קטן מניחה ששמחת הרגל סותרת באופן מהותי את עצב האבילות. הגרי"ד סולוביציק הסביר ששמחה היא תמיד לפני השם, ואילו עצב הוא שיקוף של מרחק מן הא-להים. החורבן של המקדש והסתלקות השכינה בוודאי מבטאים מרחק מהקב"ה, ולכן העצב מתאים מאד ליום תשעה באב.
העצבות כדרך בעבודת השם – הגישה השלישית הופכת במידה מסוימת את מה שראינו עד עתה. האם יתכן להפוך את העצבות עצמה למנוף על מנת לקדם אותנו לקרבה לה'? העצב, כפי שמלמד הרב קוק, יכול להיות זירת המפגש הישירה והחשופה ביותר של האדם עם נשמתו.

מי נדקר ומי דקר אותו?
את מי יספידו כמספד הדדרימון בבקעת מגידון?
האם בעקבה של הגאולה כרוכה טרגדיה?
ביאור על פי דרכו של הראי"ה קוק במספד בירושלים

The noda biyehuda
א. הקדמת הנודע ביהודה
ובן אב יכבד, בחייו ובמותו משועבד. אף כי אבי, אשר הרבה טובי. הוא גדלני בתורה, והרבה עלי המשרה. ואותי לא נתן, לצאת לגינה ולביתן. ואלי רב חיבר, בחריפות מאד להתגבר. (הוא מורי החריף והשנון מאד מו"ה יצחק אייזק סג"ל מלאגמיר, למדתי אצלו מהיותי בר חדסר עד היותר בר תליסר). וצרכי הרב הספיק, ומתנות רבות העניק... ואדוני אבי הרב, מאד גדול ורב. תורה וגדולה כאחד, אצלנו נצמדו יחד. והכל לטובתו הוצרכו, והכירו גודל ערכו. ושמו יצא במדינות ויהללוהו שפתי רננות. ובעבור כבודו גדלוני, ובאו ללמוד ממני. גם בימי הנעורים, כאחד מן המורים.
ד. נודע ביהודה קמא או"ח לג
על דבר תמיהתו על שנוהגין בהרבה מקומות שנכרי מדליק נרות ביוה"כ לעת תפלת נעילה. ידע מעלתו כי פה קהלתנו בעזה"י כבר נתבטל המנהג הזה וגם בהיותי בק"ק יאמפלא כשבאתי לשם מצאתי שהיו נוהגין כן ג"כ בטלתי המנהג הזה רק התרתי שיטלטל הנכרי הנרות שכבר דולקות מערב יוה"כ להעמידם מפוזרים בכל בה"כ וזהו דמותר דהוי שבות דשבות במקום מצוה... ומי בקש זאת מהצבור לומר פיוטים מוטב לא יאמרו פיוטים וסליחות וישמעו מהש"ץ ולא יעשו דבר האסור לרוב הפוסקים.
ה. נודע ביהודה קמא אבן העזר לו
שאלה: אחד הלך מק"ק בראיילוב לדרכו לפולין קטן ולא חזר לביתו וכאשר חקרו נמצא הרוג ויש קצת סימנים בבגדיו וקצת בגופו ואשתו אמרה סימן יש לו רושם שנשאר מן פצע שהיה לו באצבע הסמוך לאגודל ימין ובהרוג הזה לא נמצא רושם הנ"ל באצבע ימין רק באצבע סמוך לאגודל שמאל. ואבי זקנה של האשה אשר בא אלי עם השאלה אמר שקרוב הדבר שטעתה בדבריה ונחלף לה בדיבור בין ימין לשמאל ושיחקרו אותה עוד הפעם...
נלע"ד לצרף קולות ולהתיר האשה הזאת ע"י סימנים בצירוף בגדים. ובתנאי שיבורר ע"פ עדים כשרים בק"ק קוראבי שבעל האשה הזאת לא היה לו רושם באצבע הימני הסמוך לאגודל... וגם האשה הנ"ל עכ"פ תחזור בה ותאמר שטעתה בראשונה דאם לא כן היא נאמנת על עצמה יותר ממאה עדים.
ובתנאי כפול שיסכימו עמי שני גאוני ארץ.... וביום זה היה עלי כמה טרדות מבני קהלתנו יען שתוך ימים אחדים אני נוסע מזה וכל אחד נחפז לעסקו ולגמור משפטיו לפני ולכן לא היה לי פנאי להתישב ואני סומך על שני גדולי הדור הנ"ל המה ישקלו דברי בפלס מאזני שכלם הזך. דברי אלה יום ב' ו' מנחם תקט"ו לפ"ק פה ק"ק יאמפאלי.
ו. נודע ביהודה קמא יו"ד לו
תשובה להרב המופלא ומופלג בתורה ובמעלות נ"י ע"ה פ"ה כבוד מוהר"ר יוסף נר"ו. על דבר קאפע שאלין /ספלי קפה/ של אינם יהודים בקאפע הייזר /בבתי הקפה/ שלה. יפה הורה לאיסור שאין כאן שום ספק ובודאי הם בני יומן שבכל שעה שותין מהם חלב של אינו יהודי... ומה שהשיב לו המשיב שבפראג שותין בני תורה בבתים של אינו יהודי. ידע רום מעלתו אם הם בני תורה אינם בני יראה והמה קלי דעת ולהלכה למעשה בדרך באושפיזא שאין שם כלים אחרים מיחשב דיעבד אבל בעיר במקום שיש כלי יהודים ודאי אסור ואם מערה מכלי ראשון אפילו דיעבד אסור. וכבר דברתי מזה פה והשיב הרב המאור הגדול מוהר"ר מאיר פישלש שאולי מקילין הואיל ולא שכיח חלב טמא וכדעת הפר"ח. ולא רציתי להכניס עצמי ולהתיר בזה ומי שכח בידו לאפרושי מאיסורא מצוה רבה עביד.
גם בקהלתנו הלומדים היראים נזהרים מלשתות בבית א"י. ואפילו בעלי בתים שיש להם ידיעת בית רב נזהרים מזה. ולמחות בהמון אין כח בידינו אחרי שרואין קצת אינשי דלא מעלי מקילין.
ז. נודע ביהודה תניינא יו"ד,י
תשובה שלום להאי צורב, העוסק בחקי חורב, ה"ה כבוד אהובי האלוף התורני מוהר"ר גומפריכט אפנהיים י"ץ: מכתבו קבלתי ואם אינני מכירו ולא ידענא ליה אך אשר בא לשאול שאילתא ומשתעי בלישנא דחכמתא הנני משיב לכל שואל. ושורש שאלתו איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמוש כל חיתו יער אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה אי משום צער בעלי חיים אי משום בל תשחית...
מי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו בזה לא שייך אכזריות והרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם ומה לי טהורים שיאכל מבשרם ומה לי טמאים שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהן וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו, אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו הוא אכזריות.
ח. נודע ביהודה תניינא או"ח צט
שלום רב. לגדול ורב. אור נערב, ה"ה כבוד אהובי מחותני ידידי וחביבי. הרב המאוה"ג המופרסם זקן ונשוא פנים. חציו חצי גבור שנונים. נ"י פ"ה ע"ה כבוד שמו מוה' לעמיל סג"ל אב"ד ור"מ דק"ק א"ש:
מכתבו הגיעני. ובהודעת שלומו ושלום תורתו שמחני. וע"ד אשר תמה על אשר ביארתי בספרי נודע ביהודה בחלק א"ח סימן י"ג להחזיק פסקו דר"ת בגילוח בחוה"מ נגד כל הפוסקים. הנה לשונו של מעלתו הוא בזה"ל. ובעיקר ענין זה תמהני על השליט הגדול הזה מי דחקו לכנוס בפרצה דחוקה לקיים דברי יחיד במקום שכל הפוסקים הראשונים והאחרונים אחד מהם לא נעדר לדחות פסק זה ובפרטות בדור פרוץ שבימינו יש לחוש שפושעים יכשלו גם בכמה ענינים אחרים אם יראו שמתירין נגד הש"ע וכל האחרונים ועכ"פ לא היה לפרסם היתר זה בספר. עכ"ל מעלתו נר"ו:
הואיל במקומות אחרים נכשלים בהשחתת זקן בתער שהוא חמשה לאוין ולמה אפתח להם שערי ההיתר בחוה"מ ומי יתן למצוא מקום להחמיר בכמה זמנים. וכמו שנה קודם שהתחלתי להדפיס ספרי והתחלתי לסדר ולחפש באמתחות הכתבים שלי את כל התשובות גמרתי בלבי להעלים תשובה זו ושלא להדפיסה מטעם הנ"ל. אבל כאשר עיינתי בזה ראיתי בלבי אדרבה לאידך גיסא בשביל שהדור פרוץ בדבר הנ"ל טוב יותר לפרסם היתר הנ"ל והטעם כמוס בלבי ולא אוכל לגלותו אם יפציר לא אשיב.

סיפור: הכשרת הכלים אחרי מלחמת מדין
חידה: מה הבטיחו בני גד ובני ראובן לעשות כדי שמשה יסכים שהם ישארו בעבר הירדן המזרחי?

ברוך השם, אנחנו חיים בזמן נפלא. הקב"ה נתן לנו את מדינת ישראל הפורחת והמצליחה. יהודים מכל העולם יכולים, ברצונם, לעלות לארץ ישראל ולממש את חזון הנביאים. העם היהודי בארץ וגם מחוצה לה נהנה בדרך כלל משפע חומרי גדול, וההתפתחות הטכנולוגית הביאה ברכה רבה לעולם כולו. גם מבחינה דתית, יהודים מעולם לא היו חופשיים לקיים מצוות כפי שהם יכולים לעשות כך היום ברוב מדינות העולם, ובוודאי בארץ הקודש.
עובדות אלו מציבות בפנינו שאלה: עד מתי נצום ונתאבל? מה עוד אנחנו רוצים, ומה עוד חסר לנו?
בלימוד ראינו שלש תשובות, המשלימות זו את זו:
1. חסרון בית המקדש – בית המקדש אינו רק מקום בו מקריבים קרבנות. הוא מקום של השראת שכינה, מקום בו האדם והקב"ה נפגשים. לכן הוא מקום בו המתפלל יכול להרגיש שהוא אכן מדבר ישירות עם הא-להים; והמציאות כולה, אפילו טעם הפירות והירקות, מקבלת טעם חדש ומיוחד. החיים בלא בית מקדש הם כמו חיים בסרט שחור-לבן, נטול צבע וטעם.
2. אבדן היכולת להתרכז במה שחשוב – כאשר הרמב"ם מתאר את הגאולה לה אנו מתפללים, הוא מדגיש לא את בית המקדש, אלא את ההתפנות מכל צרכי העולם הזה, שמאפשרת להתמקד בידיעת השם ואהבתו. המשמעות של החורבן היא חוסר היכולת שלנו להיות בני אדם ולממש את הייעוד האנושי שלנו.
3. גאולת ההיסטוריה כולה – הרב סולוביציק מבאר מדוע לדעת הרמב"ם המשיכו לצום בתשעה באב גם בימי הבית השני. לדעתו, לא היה זה רק בגלל שבבית השני נתקיימו פחות ניסים מאשר בראשון, אלא גם בגלל ששאלת 'איכה', שהיא שאלת המרחק בין האדם לבין הקב"ה וחידת הייסורים והרוע בהיסטוריה היהודית והאנושית לא באו על פתרונן. כל עוד שאלת 'איכה?' עדיין קיימת, כל עוד יש סבל וצער שלא נגאלו, לא ניתן להפסיק לצום ולצפות לישועה.

האם הנבואה עוסקת בימי בית ראשון? בימי בית שני? או דווקא בבר כוכבא?