דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

סיפור: רבי חנינא בן דוסא שמצא תרנגולים והחזיר עיזים
חידה: איך בודקים אם מי שמבקש את האבידה באמת איבד אותה?

מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר: כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם: וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל ה' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל: בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ: מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא: וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת: וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים אָמַר ה' צְבָאוֹת: מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם: כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת: וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ: וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ אָמַר ה' צְבָאוֹת וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר ה': ס וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם:

ר' ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות
א. שבחי הבעש"ט
הרב מ' אליעזר אביו של הבעש"ט הי' דר במדינת ואלחאיי סמוך לספר. והי' הוא ואשתו זקנים... ונולד להם הבעש"ט לעת זקנותם שהיו שניהם סמוך למאה שנה. (ואמר הבעש"ט שלא הי' באפשרי להמשיך נשמתו כ"א כאשר כלה תאוותו). ויגדל הילד ויגמל והגיע עת אביו הנ"ל למות ויקחו על זרועו ויאמר הנה אני רואה שאתה תאיר נרי ולא זכיתי לגדל אותך. אבל אהובי בני זאת זכור תזכור כל ימיך שה' אתך לכן לא תירא משום דבר.
ויהי אחרי פטירת אביו ויגדל הילך והנ' אנשי העיר מפני שיקרה נפש אביו מאד בעיניהם גמלו חסד עמו ויתנו אותו למלמד שילמוד עמו והצליח בלמודו מאד אבל מפני שדרכו הי' ללמוד כמה ימים ואח"ז לברוח מבי' הספ' ויחפשו אחריו ומצאו אותו יושב לבדו ביער ותלו הדבר מפני שהוא יתו' ואין משגיח עליו הו' נער משולח והביאו אותו עוד הפעם להמלמד. וכן היה כמה פעמים הוא בורח אל היער להתבודד שם. עד אשר בהמשך הזמן נתקרר הדבר ונתייאשו מליתן אותו למלמד. ויגדל הילד שלא כדרך הארץ.
וזאת היתה עבודתו עבודת הק' עם תשב"ר שהוא הבל שאין בו חטא. ובכל עת הליכת התנוקת הי' מזמר עמהם בקול נעים ובחשק רב וישמע למרחוק כי עבודתו עלה למעלה למעלה. כי הי' הנחת גדול למעלה כמו מהשיר שהיו הלוים אומרים בבהמ"ק והיה עת רצון גדול למעלה...
וילך משם לקהילה הסמוך לק"ק בראד ונעשה שם מלמד להועיל וימצא חן בעיני כולם כי הי' למדן מופלג עד מאד והי' חכם גדול עד שכל דברי הקהילה נחתכים ונגמרים על פיו... והנה הרב מ' גרשון קוטעבר הי' ראש ב"ד בק"ק בראד ואביו הרב מ' אברהם הי' לו דין ודברים עם א' מאנשי הקהילה שהי' הבעש"ט שם. ויבא הרב מוהר"א לשם וידבר עם בעל דינו שיסע אתו עמו לק"ק בראד לגמור ביניהם ע"פ ד"ת... סידרו הבע"ד טענותיהם לפניו והי' ביניהם טענות וסכסוכים רבים וכמו שעה הוציא לאור משפטם משפט אמת לאמתו. ויפלא מאד בעיניו ויאהבהו מאד והנה בין כך נתוודע לו שהבעש"ט פנוי וצריך לישא אשה ולהרב מוהר"א הי' לו בת גרושה ויבא אליו בסתר ויאמר להבעש"ט הנה שמעתי שמע"ל נצרך לאשה אולי כשר בעיני מעלתו לישא את בתי. וישב לו טוב הדבר אבל בהיות שבקהילה זו רבים מהנגידים חפצים בי לכן נצטרך להסתיר הדבר לבל יודע לאיש כי לא אוכל להעיז פניהם אחרי שהטיבו לי תמיד וינשאו אותי למעלה. ואם רצון מעלתו בזה אזי נכתוב קשור התנאים למז"ט ביחידות. וגם זאת אני כופל עמכם שתעשו שידוך עמי לא עם תורתי וחכמתי כי אין רצוני בשום אופן שתרבו בשבחי ורוב המעלות כ"א שתכתבו סתם מ' ישראל במ' אליעזר ואחרי שנקשרה נפשו בנפשו הסכים לכל דבריו וכתבו במז"ט קשורי התנאים בסתם ולא כתבו שם מקום ולא נודע הדבר לשום אדם.
ויהי בנסיעת הרב מוהר"א לביתו חלה בדרך את חוליו אשר ימות בו ונפטר לעולמו והודיעו הדבר לק"ק בראד לבנו הרב הגדול מ' גרשון קוטעבר ויבא אל אביו להספידו כד"ת. וקיבל כל הכתבים שמצא ת"י ובתוך כך מצא התנאים איך ששידך את בתו שהיא אחותו של הרב מוהר"ג עם איזה איש ששמו ישראל. ויהי לפלא בעיניו כי אביו הי' איש מפורסם והאיך יעשה שידוך עם נחות דרגא. וגם זאת עם פלוני אלמוני שלא נודע מקומו ומשפחתו ויספר הדבר לאחותו. ותאמר אחר אשר הוכשר בעיני אבינו אין להרהר אח"ז. והבעש"ט... ויתחפש וישנה את לבושו כאחד הריקים בפעלציל קצר וחגורה רחבה וישנה את טעמו ולשונו וילך לק"ק בראד לבית הרב מוהר"ג הנ"ל. והנה שני ב"ד יושבין לפניו והוא עומד עליהם לעיין תמיד בדינין אשר באים לפניהם. ויעמוד אצל הפתח והי' סבור הרב מוהר"ג שהוא איש עני ויקח פרוטה ורצה ליתן לו ויאמר דבר סתר לי עמכם. וילך עמו לחדר א' ויראה לו את התנאים ויאמר לו הבה את אשתי. וכאשר ראה הרב הנ"ל את האיש וכסותו ודבוריו נתבהל מאד ונשתומם על המראה מה זאת עשה אביו ז"ל. ויקרא לאחותו ויספר לה את כל המאורע ותשיב אמרי' לו אחרי שאבינו עשה זאת אין להרהר אחריו ובוודאי מה' יצא זאת ואולי יפוק מיני' זרעא מעליא. ויעשו כן ויגבילו זמן החתונה. וקודם החופה אמר הבעש"ט שרצונו שמקודם ידבר עם אשתו כמארז"ל. וידבר עם אשתו בסתר ויגלה לה האמת האיך ומה הכל כאשר לכל וישבע אותה שלא תגלה מזה כלל ואף שיעברו עלי' עידן ועידנין אשר תהי' בדחקות גדולה. והנה אחר החתונה רצה הרב מוהר"ג ללמוד עמו אולי יקבל איזה ד"ת. אבל הוא הסתיר הדבר כאשר אינו יכול לקבל מאומה ויאמר הרב לאחותו הנה באמת הוא לי חרפה גדולה מאישך ואם תרצי להתגרש ממנו הרי טוב ובאם לאו אני אקנה לך סוס ותסע עמו לגור באשר תגורי כי לא אוכל שאתי עליך חרפה ותסכים לדבר זה. וילכו באשר יתהלכו ויקבע לה מקום לגור שם והוא הלך להתבודד בין הרים גדולים הנק' גיבירג וזה הי' פרנסתה כי ב' או ג"פ בשבוע היתה באה אליו על הסוס עם עגלה והי' חופר טיט והיא הוליכה לעיר ומזה היה לה פרנסתה...
ויהי כאשר עברו לו משך שבעה שנים שישב בהתבודדות בין ההרים והגיע העת קרוב להתגלותו נסע עם אשתו לק"ק בראד לגיסו הרב מוהר"ג ויהי בבואם וישאל את אחותו לשלום והיכן הייתם ותשב אמרי' לו הולכים היינו מעיר לעיר וצרות רבות סבבונו. ונתמלא רחמים על אחותו ויושב אותם סמוך לביתו ויקח את הבעש"ט שיהיה משרת לפניו.

למי המלך ירצה לתת מתנות?

מתי המלך מוכן לסלוח לבן שלו?

האם מותר לצאת לחוץ לארץ לטיול?
חלק א - סוגיות
1. מועד קטן (מקור א) – המטייל בחו"ל אינו מגלח, ונחלקו התנאים לגבי היוצא להרוחה. לדעת רש"י זה קשור לרמת האונס של הנסיעה קודם המועד, ואינו שייך לסוגייתנו, אך לדעת הראב"ד זה נובע מאיסור יציאה לחוץ לארץ (מקור ב).
2. עבודה זרה (מקור ג) – מיטמא לשלשה דברים. לא ברור עד כמה הרשימה סגורה.
3. קידושין לא ע"ב (מקור ד) – ספק לגבי יציאה מהארץ לכיבוד הורים.
4. גיטין עו ע"ב (מקור ה) – לא יוצאים לחו"ל ואפילו לזמן קצר ואפילו למצוות ליווי
5. ב"ב צא (מקור ו) – יוצא רק ברעב כבד, ואפילו אז עלול למות!
6. כתובות קיא (מקור ז) – הכל מעלין ואין הכל מוציאין – אמנם זה עניין של מעלה ולאו דווקא של הלכה; ברוך המקום שהרגו, ואף שיצא למצות נישואין וכעת רוצה לצאת למצות ייבום.
חלק ב – מקור ואופי האיסור
1. רמב"ן - ביטול מצות עשה של ישיבה בארץ (מקור ח). החולקים יכולים לסבור שזו כלל אינה מצווה דאורייתא, לכל הפחות בזמן הזה; לחילופין שהיא מוטלת על הציבור ולא על היחידים.
דעה זו תקבל את סוגיות כתובות, ב"ב וגיטין, ותוכל להסתדר גם עם קידושין. לגבי ההיתר לצאת עבור שלש מצוות, ניתן לומר כשיטת התוספות שמדובר ביציאה זמנית שאין בה משום ביטול מצוות הדירה בארץ (מקור ט).
2. רשב"ם ובעלי התוספות - מפקיע עצמו ממצוות התלויות בארץ (מקור י). ניתן להוסיף את חידושו של ר' חיים בעל התוס' שלא נהגה מצוות עליה בימיו בשל סכנת הדרך וקשיי קיום המצוות בארץ. על פי שיטה זו יובנו היטב הסוגיות המתירות יציאה מהארץ לקיום מצוות, בעיקר אם מדובר במצוות חשובות, כשיטת התוספות (מקור יא).
3. איסור דרבנן של 'טומאת ארץ העמים' (מקור יב). האם מדובר באיסור לכהנים בלבד? מהירושלמי נראה שכן (מקור יג) וכן הסיק הגר"א (מקור יד), ובדומה יש להסביר את המקרה בקידושין עם רב אסי (מקור טו). אמנם, נראה שבדומה לדיני טומאה האחרים, שמצינו שחכמי ישראל וחסידיהם היו אוכלים חוליהן בטהרה, משתקף גם בדין טומאה זה מעין ערך עקרוני, הדומה בתוקפו ל'לא תהו בראה לשבת יצרה' – והפוסקים נימקוהו בסגנון סגולי (מקור טז) או הגיוני (מקור יז). ממילא יתכן שערכים שונים, אפילו שאינם מצוות ממש יגברו על ערך זה, והכל בהתאם לעניין.
כיצד תוסבר אם כן ההגבלה החמורה שבב"ב לגבי יציאה בזמן רעב? נראה שמדובר בהלכה אחרת לגמרי, שכן שם הנימוק אינו אישי אלא כללי, ואף לגבי מחלון וכליון (מקור יח), והיתר יגרום לעזיבה המונית, וזהו איסור בפני עצמו (מקור יט).
לסיכום החלק העיוני, מצינו שלש שיטות שונות לגבי מקור ואופי איסור היציאה, עם שלשה צירים שונים לגבי היקף האיסור:
1. ביטול חיוב יישוב הארץ – הציר המרכזי הוא עד כמה מדובר בעזיבה קבועה ועד כמה ביציאה זמנית
2. הפקעת חיוב מצוות התלויות בארץ – הציר המרכזי הוא הפוטנציאל למצוות אחרות.
3. 'טומאת ארץ העמים' וקדושת ארץ ישראל – הציר המרכזי הוא מגמת היציאה וערכיותה.
חלק ג – הפסיקה למעשה
ברמב"ם אנו מוצאים חילוק בין יציאה קבועה, המותרת רק בזמן רעב, לבין יציאה זמנית, אשר בה נראה שהוא מחלק בין יציאה לישא אישה או להציל מן העכו"ם שלגביה הוא כותב ויחזור לארץ, לבין סחורה בה הוא לא כותב כן. ומכל מקום הוא מסיים שמידת חסידות שלא לצאת (מקור כ).
בהלכות אבל הרמב"ם מצמצם דבריו לכהן בלבד (מקור כא), ושם משמע כשאילתות, שכל מצוה, ואפילו קלה מאד, שידע להבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם, מתירה; אך מאידך שם כתב שההיתר הוא רק אם אין שם דרך אלא היא, ואין שם הגבלה של ציר הזמן.
מסתבר איפה לומר שהלכות מלכים עוסק במצוות ישוב הארץ, ואילו הלכות אבל בדיני טומאה דרבנן. עוד מסתבר, שלמעשה כהן ודאי מחוייב גם בדיני ישוב ארץ ישראל, ומאידך ישראל על מידת חסידותו נדרש גם להמנע מטומאת ארץ העמים.
בשו"ע מובאת ההלכה העוסקת בכהן (מקור כב), אך יש מן האחרונים שדחו את דיני טומאת ארץ העמים לכהן בזמן הזה כאיסור גמור (מקור כג), והמחמיר תבוא עליו ברכה. מפתיע כי השו"ע השמיט לגמרי את פסק הרמב"ם מהלכות מלכים; בויואל משה (מאמר ישוב ארץ ישראל אות פח) רצה לדייק מכאן שלדעתו אין מצות ישוב א"י בזמן הזה. ולעיל ביארנו שיתכן שדין זה הוא מצוה לרבים, וזה לא היה שייך בעת כתיבת השו"ע.
מאידך גיסא, השו"ע כן הביא את שיטת הראב"ד בהלכות חול המועד, ומכאן שהוא אוסר טיול בחוץ לארץ (מקור כד) כפי שדייק גם במשנה ברורה. אמנם, ראינו לעיל שאיסור הטיול שאין עמו מגורים כלל אין בו משום הפקעת יישוב ארץ ישראל ואף לא מצוות התלויות בארץ, ואם כן כל עוד שיש סיבה משמעותית ליציאה, ואפילו כגון 'לראות פני חבירו', שאין בו מצוה של ממש, ניתן להתיר – והכל לפי מה שהוא אדם ולפי הקדושה שיש בו, ומתוך שלא יהיה בדבר זלזול בארץ חמדה.
סיכום (מקור כה)

סיפור - ברכת המזון והכרת הטוב
חידה - מהי ברכת מעין שלש, ועל מה מברכים אותה?

סיפור: השם מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה
חידה: האם בהר סיני ה' אמר זכור את יום השבת או שמור את יום השבת?

התקנות שאחר החורבן – מאבלות לזכרון
א. בבא בתרא ס ע"ב
ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט. מאי היא? אמר רב: בת צדעא, שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו'. מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה? במקום תפילין, שנאמר: לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר. וכל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: שמחו את ירושלים וגו'.
רשב"ם: שכבר נגזרה גזירה - חורבן ונתחייבנו להתאבל דכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה
ב. רמב"ם תעניות ה,יב-יג
משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד... וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם, וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן כדי שלא יהיה תכשיט שלם... וכל אלו הדברים כדי לזכור ירושלם שנאמר 'אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי
ג. משנה ברורה תקס,ג
ואותו השיור יהיה בלא סיד ודלא כאותן העושין אמה שחור דזהו ג"כ ציור [לבוש] ויש מקומות שעושין שחור וכותבין ע"ז זכר לחורבן [אליה רבה]
ד. ערוך השולחן תקס, ה
וגדולי האחרונים כתבו דלא מהני מה שמשחירין אמה על אמה אלא דווקא להניח ריק מסיד ואצלינו משחירין וכיון דרגילין שזהו ההיכר לחורבן מה לנו אם כה ואם כה
ה. ט"ז או"ח תקס,ג
מקום פנוי. כן פי' הרמב"ם מ"ש בגמ' ומשייר דבר מועט וקש' שהרי בגמרא אר"פ כסא דהרסנא וכ"כ הטור ומשייר דבר מועט אפי' כסא דהרסנ' וצ"ל דגם הרמב"ם ס"ל דמחסר מידי דשייך לסעודה אלא דלא יהיה ניכר החסרון ע"כ יניח מקום פנוי שבזה ירגישו שהי' ראוי עוד תבשיל אלא שנחסר והטור דלא נקט מקום פנוי היינו דס"ל דיחסר תבשיל הראוי ורגיל בכל הסעודו' ממילא ירגישו בזה כנלע"ד
ו. פרישה או"ח תקס
ומהאי טעמא כמדומה נהג מורי ורבי שלא לכסות כל השלחן במפה בסעודת חול
ז. מור וקציעה תקס
בסעודת שבת וי"ט, נ"ל לא מבעיא דשרי, שאפי' בט"ב בו מעלה על שולחנו כסעודת שלמה, אלא איסורא נמי איכא, אם מקומו ניכר בשולחן שפנוי מקערה הראויה לתת שם, שאפי' בימי אבל אסור להראות שום דבר של פרהסיא. אבל בתכשיטי אשה לא מיבעיא דמותר לה לשייר גם בשוי"ט, אלא שראוי להחמיר בה ודאי, דלא מינכר השיור כולי האי.
ח. ברכי יוסף תקס,ד
יש מי שכתב דבשבת אין לעשות שום הכר זכר לחרבן ולמקדש, לא בשלחן ולא בתכשיטי נשים.
ז. תענית טו
משנה: סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה, ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין. וכל אחד ואחד נותן בראשו.
ח. סוטה מט
משנה: בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות
גמרא: מאי עטרות כלות? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עיר של זהב.
ט. תורת חיים ב"ב ס ע"ב
והטעם מה שנותנין אפר מקלה בראש חתנים נראה משום דבזמן הבית היו נותנין על ראש חתן וכלה עטרות כדאיתא בסוף מסכת סוטה בפולמוס של אספסיאנוס וטיטוס גזרו על עטרות חתנים וכלות... ואותן עטרות היו עשויות בדמות ירושלים עיר הקודש דבסוף סוטה קאמר מאי עטרות כלות אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עיר של זהב ובפרק במה אשה קאמר מאי עיר של זהב אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ירושלים דהבא וכיון דבזמן הבית היו תולין על ראש חתנים וכלות עטרות זכר לשמחת ירושלים ובנינה לכך אחר שנחרב הבית נותנין שם אפר מקלה זכר לשריפת ירושלים וחורבנה כמו שנאמר ויצת אש בציון ולהכי נותנין אפר מקלה ולא עפר כדאשכחן גבי שלשת רעי איוב דכתיב ויזרקו עפר על ראשיהם
י. טור אבן העזר סה
ובתוך השמחה צריך לעשות שום דבר זכר לאבלות ירושלים כדכתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ואמר רב זה אפר מקלה שבראש חתנים וכן נוהגין באשכנז בשעת ברכה נותנין לחתן אפר בראשו במקום תפילין דכתיב לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר ופאר היינו תפילין אלמא במקום תפילין מנח ליה ובספרד נוהגין ליתן בראשו עטרה עשויה מעלה זית לפי שהזית מר זכר לאבלות ירושלים ונהרא נהרא ופשטיה
יא. דרכי משה או"ח תקס,ב
ובעירנו נהגו בשתיהן נותנין אפר על ראש החתן וגם החתן משבר הכוס שמברכין עליו ברכות אירוסין

מדוע החליט רבן יוחנן בן זכאי להציל דווקא את רבי צדוק?
מה הניגוד שבין רבי צדוק לבין מרתא בת בייתוס?
שיעור לתשעה באב
(תודה לתלמידי היקר יונה הרטשטיין שיזם את הרעיון לשיעור וסייע מאד באיסוף המקורות וניתוחם)
א. גיטין נו ע"ב
אמר ליה [אספסיינוס לרבי יוחנן בן זכאי]: מיזל אזילנא ואינש אחרינא משדרנא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה: תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק.
ב. יבמות טו ע"ב
א"ר אלעזר בר צדוק: כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן החורני, ראיתי שהיה אוכל פת חריבה במלח בשני בצורת, באתי והודעתי את אבא, אמר לי: הולך לו זיתים, והולכתי לו; ראה אותן שהן לחין, אמר לי: אין אני אוכל זיתים, באתי והודעתי את אבא, אמר לי, לך ואמור לו: חבית נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים, ותנן: חבית של זיתים מגולגלים - בית שמאי אומרים: אין צריכה לנקב, ובית הלל אומרים: צריכה לנקב, ומודים, שאם ניקבה וסתמוה שמרים - שהיא טהורה; ואף על פי שתלמיד שמאי היה, כל מעשיו לא עשה אלא כדברי בית הלל
ג. יומא כג ע"א
תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.
ד. משנה אבות ד,ה
רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם:
ה. קידושין מ ע"א
גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו - כגון רבי צדוק וחביריו. ר' צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה: חלש לי ליבאי ולא מצינא, איכא מידי למיכל? אמרה ליה: איכא דבר טמא, אמר לה: מאי נפקא מינה? דעביד הא אכול הא. שגרת תנורא קא מנחא ליה, סליק ויתיב בגויה. אמרה ליה: מאי האי? אמר לה: דעביד הא נפיל בהא, אמרה ליה: אי ידעי כולי האי לא צערתיך.
ו. גיטין נו ע"א
הוה כפנא. מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא, שדרתה לשלוחה ואמרה ליה: זיל אייתי לי סמידא. אדאזל איזדבן, אתא אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא, אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן, אתא ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא איכא, א"ל: זיל אייתי לי. אדאזל אזדבן, אתא ואמר לה: גושקרא ליכא, קימחא דשערי איכא, אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן, הוה שליפא מסאנא, אמרה: איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל, איתיב לה פרתא בכרעא ומתה. קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי: הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה. איכא דאמרי: גרוגרות דר' צדוק אכלה, ואיתניסא ומתה. דר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים, כי הוה אכיל מידי הוה מיתחזי מאבראי, וכי הוה בריא, מייתי ליה גרוגרות, מייץ מייהו ושדי להו. כי הוה קא ניחא נפשה, אפיקתה לכל דהבא וכספא שדיתיה בשוקא, אמרה: האי למאי מיבעי לי! והיינו דכתיב: כספם בחוצות ישליכו.
י. איכה רבה ד, יא
א"ר אליעזר בר צדוק מעשה בעני אחד שבא ועמד על פתח בית אבא אמר לי אבא צא וראה שמא מבני ירושלים הוא הלכתי ומצאתי אותה אשה שנשל שערה ולא היה אדם יודע אם זכר אם נקבה היא ולא היתה תובעת אלא דבילה, לקיים מה שנאמר לא נכרו בחוצות צפד עורם על עצמם
יא. איכה רבה א,ג
כי אתא אספסיינוס מכבש מדינתא, א"ל לריב"ז שאל לך שאלה ואנא עביד... א"ל ואם כדין הוא אנא תבע מינך תרפה פילי מעריבתא דנפקא ללוד פתוחה עד תלת שעין כל מה דאברי בליביה ונפק ליה לא איתקטיל, כי אתא מכבשינוה, א"ל אי אית לך קרוב שלח ואפקיה, שלח ואפיק כל רבנן, בעא לר' צדוק ולבריה ולא אשכח יתהון, שלח לר' אליעזר ולר' יהושע מפקא לר' צדוק ולבריה, עבדון טרחון במדינתא תלת יומין ולא אשכחינן, בתר תלתא אשכחו יתיה בחד מן בבא מדינתא אפקוניה מיניה לגביה ריב"ז, כיון דחמיתיה קם ליה על רגליו, אמר ליה אספסיינוס קמיה הדין צצרתא את קאים על רגלך, א"ל אילו הוה במדינתא חד דכוותיה לא יכלת כביש ליה לעולם, א"ל מהו חייליה, א"ל דהוא אכיל פת פול, ופשיט עלוי מאה פרקין, א"ל למה הוא חשיך כדין, א"ל מן צומיה ותעניתיה, שלח ואייתי אסוותא, אמר להו חזרו גופיה עלוי, והיו מאכילין אותו קימאה קימאה, עד ששבה נשמתו אליו.
יב. ירושלמי סנהדרין א,ד
א"ר לעזר בי רבי צדוק בשהיה רבן גמליאל יושב ביבנה היה אבא ואחיו יושבין מימינו וזקנים משמאלו מפני כבוד הזקן.
יג. איכה רבה שם
א"ר אלעזר ב"ר צדוק אראה בנחמה אעפ"י שחיה אבא כל אותם השנים משחרב ביה"מ לא חזר גופו עליו כמות אותם השנים שהיה, לקיים מה שנאמר צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ
יד. תנא דבי אליהו רבה כח
פעם אחת נכנס ר' צדוק לבית המקדש וראה את בית המקדש חרב. אמר: אבי שבשמים, החרבת את עירך ושרפת את היכלך וישבת ושלוות ושקטת. מיד נתנמנם ר' צדוק, וראה את הקב"ה שעומד בהספד, ומלאכי שרת מספידין אחריו, ואומר: הוי אמנה ירושלים
טו. שמחות פרק יב
אמר רבי אלעזר בן רבי צדוק, כך אמר לי אבא בשעת מיתתו, בני, בתחילה קברני בביקעה, ובסוף לקט את עצמיי ותנם בדלוסקמא, ואל תלקטם בידך, וכן עשיתי לו, נכנס יוחנן וליקטן, ופירס עליהן אפיקריסין, ונכנסתי וקרעתי עליהן, ונתתי עליהן ספירין יבישין; כשם שעשה לאביו כך עשיתי לו.
טז. ירושלמי מועד קטן א,ה
בראשונה היו קוברין אותן במהמורות נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ב[א]רזים (=בארון מעץ ארז)
יז. משנה אבות ב,ה
[הלל] היה אומר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד ולא הביישן למד ולא הקפדן מלמד ולא כל המרבה בסחורה מחכים ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש: