דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

רבי משה חיים לוצאטו – המקובל, הצדיק, המשכיל
א. קול הנבואה להרב הנזיר, עמ' שטו-שטז
שלש תנועות היו בעם ישראל בתקופה האחרונה תנועת החסידות מיסודו של ר' ישראל בעש"ט, ותנועת המוסר מיסודו של ר' ישראל מסלנט, ולעומתן תנועת ההשכלה, שהיו עוינות לזו. וכולן שמו להן בראשן את רמח"ל.
תנועת החסידות אמצה לה את ספר קל"ח פתחי חכמה.
תנועת המוסר בחוגי הישיבות בראשה ספר מסילת ישרים.
בראש ספרות ההשכלה החדשה העמידו מחזותיו המשליים של רמח"ל: 'לישרים תהלה' ו'מגדל עוז' או 'תמת ישרים'...
ב. אגרות רמח"ל כו
מעט מזער לא כביר, מלין אכביר, על תואר אדם המעלה, אשר עליו רגשת קול ההמולה. יען וביען הן אני כפיהו, כי כהיום אני ילדתיהו. ברם, קושטא קאי, הא לאיי, כי גמול מחלב עתיק משדים, רבץ בין המשפטים, ובתורת ה’ דבק לאהבה, ויקרא שמה “חפצי בה”. ועשה לו קטונת פזי”ם, בחור כארזים. לא הלך אחרי שוא ובשרירות, והבלי הילדות והשחרות.
ה’ אלקים פתח לו אזן שומעת – וַתָבֶן, ויהי לי לבן. ואנכי תרגלתיהו, על זרועותי לקחתיהו, וכפי כוחי – רוח חכמה מלאתיהו. ויען אהבת עולם אהבתיהו, ולא היה גדול בביתי ממנו, מספר צעדי אגידנו, וכל טובי היה בידו, כי אין נסתר מחמדו.
ובהיותו מאיר ובא בבקר בבקר, קל כאחד הצבאים, עסקן בדברי אלקים חיים, כי משש את כל כלי, מצא מעט הכתיבות אשר חנן ה’ אלי, והוא עבר את מִיכָל (אפיק, המסלול הרגיל), ויקח גם מ“עץ החיים” (לרבנו האר”י זי”ע) ויאכל. אז רעיוניו פשטו בעמק הסודים, התעלס באהביהם רוה דודים
ג. שם טו
ביום ראש חודש סיון התפ"ז, בהיותי מיחד יחוד אחד נרדמתי, ובהקיצי שמעתי קול אומר, "לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא". ומעט עמדתי מרעיד, ואחר נתחזקתי. והקול לא פסק, ואמר סוד מה שאמר. ביום הב' בשעה ההיא – השתדלתי להיות לבדי בחדר, וחזר הקול ואמר סוד אחר. עד שאחר כך ביום אחד, גילה לי שהוא מגיד שלוח מן השמים, ומסר לי יחודים פרטים לכוון בכל יום – ואז יבא. ואני לא רואה אותו, אלא שומע קולו מדבר מתוך פי. ואחר כך נתן לי רשות לשאול גם כן.
ואחר כך כמשלש חדשים, נתן לי תיקונים פרטים לעשות בכל יום, כדי שאזכה לגילוי אליהו ז"ל. ואז צוה לי לחבר ספר על קהלת, שהוא היה מפרש לי הסוד של הפסוקים כל אחד. ואחר כך בא אליהו, ואמר סודות מה שאמר. והוא אמר שעתה יבוא מטט' שרא רבא. ובבואו ידעתי שהוא – הוא, מפני דברי אליהו שאמר לי, ומאז והלאה הכרתים, כל אחד בפני עצמו.
גם יש נשמות מתגלות, שאיני יודע שמם. ובכותבי החידושים אשר אומרים, אכתוב היום האחד אותו. וכל הדברים האלה בנפלי על פני אני עושה. ורואה את הנשמות האלה הקדושות, כמתוך חלום ממש בצורת אדם.
ד. שם ו
נימא ליה לאדוני אפס קצהו ובקיצור נמרץ. והנה עתה באתי על דברי תורה להודיע לאדוני איך שמתנה טובה נתן לנו הקב"ה מבית גנזיו, והוא כי יש כאן בחור אחד רך בשנים, בן כ"ג שנים קדוש יאמר לו הרי הוא מורי ורבי בוצינא קדישא איש אלקים כבוד שם כבוד הרב משה חי לוצאטו, והנה ב' שנים וחצי שנתגלה לו מגיד, מלאך קדוש ונורא, והיה מגלה לו סודות נפלאות. אף גם קודם כשהיה בן י"ד שנים היה יודע כל כתבי האר"י בעל פה והיה נחבא אחורי הכלים ולא הגיד זה הדבר אף לאביו ופשיטא לשום אדם … אשרי עין שראתה ואשרי אזן ששומע כל זה… והרי שמונה חדשים שנתגלה לו מלאך קדוש ונורא, מסר לו הרבה סודות וכמה דברים להוריד הישיבה של מעלה בכחם, וציוה לו בהסכמת הקב"ה ושכינתא לחבר ספר הזהר שקראוהו מן שמיא 'זוהר תנינא' לתקון גדול הידוע אצלנו. וכך הוא הסדר: זה המלאך מדבר מתוך פיו, אבל אנחנו תלמידיו שלו איננו שומעים שום דבר. והמלאך מתחיל לגלות לו סודות נפלאים, ואחר כך הוא מצוה מ"ו לאליהו שיבא מיד, והוא בא ואומר סודות שלו, ולפעמים שבא מט 'שר הגדול, וגם רעיא מהימנא, אברהם סבא ורב המנונא סבא וההוא סבא ,ולפעמים מלכא משיחא ואדם קדמאה.
והנה כבר השלים חבור אחד על קהלת הפלא ונורא מאד, ועכשו צוו עליו לחבר שבעים תקונים על פסוק "וּלְכֹֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" (דברים לד, יב) סוף התורה, והוא גם כן על הדרך הנזכר לעיל. וגם כתב ג' ספרים על התורה, וכל הג' ספרים רק עד פרשת ויצא, והכל על פי הסוד הנורא מאד, והכל בלשון הזוהר. והוא יודע כל הגלגולים והתיקונים של כל אדם, חכמת היד ופרצוף. כלל הענין: אין דבר נעלם ממנו…
כאשר לפי האמת הראה לכל, אשר לא זכה שום אדם לדבר זה מימות רבי שמעון בר יוחאי עד עתה. והנה גם אנכי מרוב אהבת התורה אמרתי לעזוב את חכמות החיצוניות עד שהגיד הוגד לי על פי המגיד: אחוז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַַּּנח יָדֶךָ מטעם הכמוס עמדי.
ה. דרך ה', הקדמה
חיברתי לך קורא נעים חיבור קטן זה, וכונתי בו להציע לפניך כללי האמונה והעבודה על בורים, באופן שתוכל לעמוד עליהם אל נכון, ויצטיירו בשכלך ציור מספיק מוצל מן הערבוב והמבוכה, ותראה שורשיהם וענפיהם במדריגותם בבירור האפשרי שיתישבו על לבך, ותקנה אותם בשכלך במובחר שבפנים. ומשם והלאה יקל לך למצא דעת אלקים בכל חלקי התורה ופירושיה, ולעמוד על כל סתריה, כברכת ה' אלקיך אשר יתן לך.
ו. מסילת ישרים פרק א
יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם.
ז. קול הנבואה, שם
כל ספרי רמח"ל מקורם אחד – החכמה העברית המקורית, ממקור רוח הקדש, הרוח הנבואי.
ביחוד בדורנו זה, דור התחלת הגאולה, משאת נפש רמח"ל, ואליו היה שואף ומתכוון. רוחו של רבנו משה חיים לוצטו תופיע עלינו ועל כל משכילי בני ישראל, ההוגים וצופים באור תורתו, ומתעלים בכח קדשו. הרוח הנבואי ראשית חכמת ישראל, שצריך ושעתיד להתחדש ולהופיע בגאולת ישראל השלמה החיצונית והפנימית.

סיפור: כיצד התחיל אברהם אבינו להאמין בהשם?
חידה: למה לא רצה אברהם אבינו לקבל כסף ממלך סדום?

מה היה חטאם של אנשי סדום, שהיו רעים וחטאים לה' מאד? ומדוע נענשה סדום בצורה חמורה כל כך?
למדנו שלש שיטות במפרשים:
1. חטאם העיקרי היה ההליכה אחר תאוות הלב, ואפילו בחטאים מכוערים מאד שרוב בני האדם נמנעים מהם. יתכן שאף לוט עצמו חטא בכך ונענש במעשה עם בנותיו.
2. יש שהסבירו שרעתם של אנשי סדום היתה באדישותם לאחרים והסירוב המוחלט שלהם לחלוק איתם בטוב שהם קיבלו מהקב"ה. ההתייחסות לבעלות הממונית כמוחלטת מהווה סתירה מוחלטת לכל מה שלימד אברהם אבינו, בעל החסד.
3. השיטה השלישית אותה ראינו הסבירה שכל חטא, אף אם אינו הוא משמעותי כל כך בפני עצמו, הופך להיות חטא נוראי ומשחית כשהוא מתקבל כחוק וכחלק מהסדר החברתי. אנשי סדום חטאו בכך שלא היו ביניהם רק חוטאים בודדים, אלא שהחברה כולה איבדה את המצפן המוסרי, ואף סירבה לקבל אורחים על מנת שלא תוצב מראה לכך אל מול פניהם.
המקרא משתמש בדוגמת סדום פעמים רבות, על מנת להזהיר אותנו שלא ליפול אל אותם התהומות; הוא גם מבטיח לנו שיבוא יום, ו"וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבִיתְהֶן, אֶת שְׁבוּת סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ" (יחזקאל טז).

בעקבות תקלת החלפת העוברים באסותא

וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נבוכדנצור נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ: אֲשֶׁר בָּאוּ עִם זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפָּר בִּגְוַי רְחוּם בַּעֲנָה מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל: ס ...
ס וְאֵלֶּה הָעֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדָּן אִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם: בְּנֵי דְלָיָה בְנֵי טוֹבִיָּה בְּנֵי נְקוֹדָא שֵׁשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם: ס וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם: אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה: וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים: כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים: מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם: סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים: וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת בְּבוֹאָם לְבֵית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם הִתְנַדְּבוּ לְבֵית הָאֱלֹהִים לְהַעֲמִידוֹ עַל מְכוֹנוֹ: כְּכֹחָם נָתְנוּ לְאוֹצַר הַמְּלָאכָה זָהָב דַּרְכְּמוֹנִים שֵׁשׁ רִבֹּאות וָאֶלֶף ס וְכֶסֶף מָנִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְכָתְנֹת כֹּהֲנִים מֵאָה: ס וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּמִן הָעָם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַנְּתִינִים בְּעָרֵיהֶם וְכָל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם: ס
וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים ס וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלִָם: ס וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים: וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת ויעל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב: וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: וְאַחֲרֵי כֵן עֹלַת תָּמִיד וְלֶחֳדָשִׁים וּלְכָל מוֹעֲדֵי ה' הַמְקֻדָּשִׁים וּלְכֹל מִתְנַדֵּב נְדָבָה לַה': מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה' וְהֵיכַל ה' לֹא יֻסָּד: וַיִּתְּנוּ כֶסֶף לַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן אֶל יָם יָפוֹא כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עֲלֵיהֶם: פ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה': פ וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו קַדְמִיאֵל וּבָנָיו בְּנֵי יְהוּדָה כְּאֶחָד לְנַצֵּחַ עַל עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה בְּבֵית הָאֱלֹהִים ס בְּנֵי חֵנָדָד בְּנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם: וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת ה' עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה' עַל הוּסַד בֵּית ה': ס וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל: וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק: פ

סיפור: גנבים לא יכולים להכנס לתיבה!
חידה: למה נח הכניס כל כך הרבה חיות כשרות לתיבה?

ראינו שלשה הסברים להדרדרותו של נח מ'איש צדיק תמים' לשכרות והתגוללות באהל:
1. התאווה לתענוג העבירה אותו על דעתו. יתכן שהדבר קרה בגלל השמחה על הצלחתו לשרוד ולהקים את העולם מחדש; או שהוא היה אדם שקל היה לו יותר להחזיק בעקרונותיו דווקא מול חברה מתנגדת, אך כשנותר לבדו הוא נכנע ליצריו.
2. יתכן שהיין לא בא עבור התענוג אלא בגלל הכאב; אולי סבל נח מהפרעה פוסט טראומתית שמנעה ממנו לתפקד בצורה רגילה וללדת ילדים נוספים, ובמקום לפנות לחיים יצרניים הוא ברח לשכרות ולשכחה.
3. לבסוף ראינו אפשרות ששתיית היין נעשתה מתוך תקוה לחזור לא רק לעולם שקודם המבול, אלא לעולם שקודם חטא עץ הדעת. הפרשה מלמדת אותנו שלא ניתן לחזור אחורה, והאדם תמיד צריך לשאוף להמשיך ולהשתפר בהתאם למקום בו הוא נמצא כעת.

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: וְכָל סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד עַל כָּל הִתְנַדֵּב: ס וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו: וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה: וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים: ס כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף: ס כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם: פ

סיפור: המלך שרצה לעשות טוב
חידה: מה היה פרי עץ הדעת?

האם ברכת הים הגדול היא על הים התיכון או על האוקיינוס? ואולי על שניהם...
א. משנה ברכות ט,ב
על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר ברוך עושה מעשה בראשית ר' יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול
ב. רמב"ם ברכות י,טו
על ההרים ועל הגבעות על הימים ועל המדברות ועל הנהרות אם ראה אחת מהן משלשים יום לשלשים יום מברך עושה בראשית, הרואה את הים הגדול משלשים יום לשלשים יום או יותר מברך ברוך אתה יי' א-להינו מלך העולם שעשה את הים הגדול.
ג. טור או"ח רכח
על ימים ונהרות הרים וגבעות ומדברות אומר בא"י אמ"ה עושה מעשה בראשית כתב הרמב"ם ז"ל על ים הגדול מל' יום לל' יום מברך בא"י אמ"ה עושה הים הגדול ואיני יודע למה פוסק כיחיד שר' יהודה הוא שקובע לו ברכה לעצמו ורבנן פליגי עליה:
ד. שו"ת הרא"ש כלל ד סימן ד
וששאלת על הים הגדול שאו' במשנה שמברכים עליו ברוך שעשה את הים הגדול אם הוא ים אוקיאנוס או אם הוא הים הגדול שלנו שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים. יראה שהוא ים אוקיאנוס דוקא, אעפ"י שבלשון הכתוב נקרא ים שלנו הגדול כי הוא גבול מערבי של א"י וידוע הוא שהוא ים שלנו כי א"י אינה יושבת על ים אוקיאנוס. מ"מ הכא משמע שהוא ים אוקיאנוס, מדקתני רישא על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר ברוך שעשה מעשה בראשית. והדר תנא ר' יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול. מדהזכיר ברישא ימים בסתם ופירש ר' יהודה הים הגדול משמע דבים אוקיינוס מיירי, ולא פליג את"ק, דת"ק איירי בשאר כל הימים דכמה ימים גדולים ישנם בעולם. ואתא ר' יהודה למימר דים הגדול יש לו ברכה בפני עצמו, ות"ק מודה בהא, דאי ר' יהודה הוה פליג את"ק ונאמר דת"ק כלל כל הימים וים אוקיאנוס בכלל אם כן הוי הלכה כסתמא דרבים, ולא ראיתי בפוסקים שפסקו דאין הלכה כר' יהודה. וגם הר"ם כתב דעל ים הגדול מברך שעשה את הים הגדול, הלכך נראה דדוקא בים אוקיינוס מיירי.
ה. בית יוסף שם
וה"ר יונה (מב: ד"ה הרואה את) כתב דהא דתנן ים הגדול למעט ימים קטנים שהם כמו שלוליות שנפרדין מהים הגדול שאינו מברך עליהם:
ו. שו"ע או"ח רכח,א
על ימים ונהרות, הרים וגבעות ומדברות, אומר: בא"י אמ"ה עושה מעשה בראשית; ועל הים הגדול, והוא הים שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים, אומרים: ברוך אתה ה' אמ"ה עושה הים הגדול.
משנ"ב ס"ק ב: והוא הים שעוברין וכו' - ונקרא ים הגדול מפני חשיבותו של א"י אבל הרבה אחרונים פליגי על המחבר וס"ל דדוקא על ים אוקינוס שהוא הים הגדול שבכל הימים שמקיף את כל העולם עליו קבעו ברכה בפני עצמו מפני גדלו אבל על ים שעוברין בו לא"י לא נקרא לענין זה ים הגדול ומברכין עליו כמו על שאר ימים.
ז. ביאור הגר"א שם
אומר כו'. פי' כר"י משום דאזיל לשיטתו דאמר תן לו מעין ברכותיו:
ח. ברכות מ ע"א
על הירקות הוא אומר: בורא פרי האדמה, רבי יהודה אומר: בורא מיני דשאים. אמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא: אין הלכה כרבי יהודה. ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא: מאי טעמא דרבי יהודה - אמר קרא: ברוך ה' יום יום, וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו? אלא לומר לך: כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו; הכא נמי, כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו.
ט. רש"ש ברכות נד ע"א
טעמא דר"י נראה דמשום חשיבותו קבעו ליה ברכה לעצמו כמו פת ויין ולא מטעם דבעי היכר ברכה לכל מין. דהא גם הוא מודה דבכל פרי עץ אינו פורט בברכתו מאיזה מין הוא וזה דלא כהגר"א ז"ל שם. ועוד דהכא פסק בשו"ע כוותיה ובהיכר ברכה לכמו"מ לא פסקינן כוותיה
י. סוכה מו ע"א
תנו רבנן: היו לפניו מצות הרבה, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות. רבי יהודה אומר: מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה. אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא: הלכתא כרבי יהודה. ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא: מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב ברוך ה' יום יום, וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו? אלא בא לומר לך: בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, הכא נמי בכל דבר ודבר תן לו מעין ברכותיו.
יא. ביאור הלכה רכח,א
ועל הים הגדול וכו' - הטעם שמפני חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו [רש"י] נ"ל דאם בירך עליו עושה מעשה בראשית יצא בדיעבד דהוא דומיא דברכת שהכל ועוד שאפילו ביין אם בירך עליו בפה"ע ג"כ יש הרבה מראשונים ואחרונים דס"ל דיצא בדיעבד דאף שלכתחלה מפני חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו [כדפירש"י בריש פ' כ"מ] מ"מ לענין דיעבד אינו יוצא מכלל שאר פ"ע וכמו שציינתי בשעה"צ בר"ח אות ס"ז ע"ש וכ"ש הכא דבכלל שאר מעשה בראשית הם.
יב. משנה ברורה רכח,ג
עושה הים הגדול - כן הוא לשון הטור אבל כמה פוסקים העתיקו נוסח ברכה זו בלשון עבר שעשה את הים הגדול:
יג. צל"ח ברכות שם
ברוך עושה מעשה בראשית. עושה לשון הוה הוא ושייך על שעבר ועל של הבא, ובחרו בלשון זה ולא תיקנו שיאמר שעשה מעשה בראשית שהוא ודאי לשון עבר הוא, היינו משום שגם על הברקים ועל הרעמים ג"כ תיקנו ברכה זו כמבואר בגמרא דף נ"ט ע"א, ושם שייך לשון הוה שהם מתהוים תמיד באויר, ואנו מברכים להקב"ה שנתן כח בהטבע להעשות הכח הזה, ולכן תיקנו ברכה זו גם על ההרים ונהרות וכיוצא בלשון הוה שלא לחלק בין הפרקים. אבל בים הגדול שקבע לו ר' יהודה ברכה בפני עצמה, והים הרי הוא כמו שנברא בששת ימי בראשית, ולכן הברכה לשון עבר שעשה את הים הגדול.
יד. ספר המספיק לעובדי השם, ר' אברהם בן הרמב"ם
ועל ראיית ההרים והגבעות והמדבריות והימים והנהרות, על ראיית דבר מזה לאחר שלא ראה אותו שלשים יום, מחויב לברך גם כן "עושה מעשה בראשית"; ועל הים המלוח הגדול והוא "ים המערב" וים סוף המתקשר עם תימן והודו מברך עליו, בראותו אותו לאחר שלשים יום: "ברוך אתה ה' אל-ינו מלך העולם העושה את הים הגדול"