דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם וּבַקַּרוּ בְּבֵית סִפְרַיָּא דִּי גִנְזַיָּא מְהַחֲתִין תַּמָּה בְּבָבֶל: וְהִשְׁתְּכַח בְּאַחְמְתָא בְּבִירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּה מְגִלָּה חֲדָה וְכֵן כְּתִיב בְּגַוַּהּ דִּכְרוֹנָה: פ בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם בַּיְתָא יִתְבְּנֵא אֲתַר דִּי דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין: נִדְבָּכִין דִּי אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּךְ דִּי אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהִב: וְאַף מָאנֵי בֵית אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן הֵיכְלָא דִי בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל לְבָבֶל יַהֲתִיבוּן וִיהָךְ לְהֵיכְלָא דִי בִירוּשְׁלֶם לְאַתְרֵהּ וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא: ס כְּעַן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה שְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן אֲפַרְסְכָיֵא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה רַחִיקִין הֲווֹ מִן תַּמָּה: שְׁבֻקוּ לַעֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא דֵךְ פַּחַת יְהוּדָיֵא וּלְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בֵּית אֱלָהָא דֵךְ יִבְנוֹן עַל אַתְרֵהּ: וּמִנִּי שִׂים טְעֵם לְמָא דִי תַעַבְדוּן עִם שָׂבֵי יְהוּדָיֵא אִלֵּךְ לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דֵךְ וּמִנִּכְסֵי מַלְכָּא דִּי מִדַּת עֲבַר נַהֲרָה אָסְפַּרְנָא נִפְקְתָא תֶּהֱוֵא מִתְיַהֲבָא לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא לְבַטָּלָא: וּמָה חַשְׁחָן וּבְנֵי תוֹרִין וְדִכְרִין וְאִמְּרִין לַעֲלָוָן לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא חִנְטִין מְלַח חֲמַר וּמְשַׁח כְּמֵאמַר כָּהֲנַיָּא דִי בִירוּשְׁלֶם לֶהֱוֵא מִתְיְהֵב לְהֹם יוֹם בְּיוֹם דִּי לָא שָׁלוּ: דִּי לֶהֱוֹן מְהַקְרְבִין נִיחוֹחִין לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי: וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יְהַשְׁנֵא פִּתְגָמָא דְנָה יִתְנְסַח אָע מִן בַּיְתֵהּ וּזְקִיף יִתְמְחֵא עֲלֹהִי וּבַיְתֵהּ נְוָלוּ יִתְעֲבֵד עַל דְּנָה: וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר כָּל מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית אֱלָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם אֲנָה דָרְיָוֶשׁ שָׂמֶת טְעֵם אָסְפַּרְנָא יִתְעֲבִד: פ אֱדַיִן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה שְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן לָקֳבֵל דִּי שְׁלַח דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּנֵמָא אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ: וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נביאה נְבִיָּה וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס: וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא: פ וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה: וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לחטיא לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן עַל עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה: פ וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי הַגּוֹלָה אֶת הַפָּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן: כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם כְּאֶחָד כֻּלָּם טְהוֹרִים וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל בְּנֵי הַגּוֹלָה וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְלָהֶם: וַיֹּאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ הָאָרֶץ אֲלֵהֶם לִדְרֹשׁ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְּחָם ה' וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם לְחַזֵּק יְדֵיהֶם בִּמְלֶאכֶת בֵּית הָאֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: פ

[I apologize for the sudden cutting of the video a few minutes before the end of the shiur]
א. כרם ישראל פרק ו הערה ה
פעם אחד כשהיה המגיד ילד כבן ה' שנה, היה דליקה בבית אביו, והיתה אמו מצטערת מאד, אמר לה המגיד לאם, אם כשנשרף ביתנו צריך להצטער כל כך? ואמרה לו אמו הצדקת, חס ושלום, לא על הבית אנו מצטערים, אלא על כתב היוחסין שלנו שנשרף, ואילן היחס שלנו עולה עד ר' יוחנן הסנדלר. והשיב המגיד – אם כן יתחיל היחוס ממני.
ב. דורש טוב טשורטקוב עמ' מח
מספר הרה"ק רבי דוד משה מטשורקוב זי"ע, כי בהיותו מתגורר בטורטשין היה הולך בבוקר השכם לנחל לטבול שמה, ובחורף בשובו מטבילתו, היו רישומים מדם כפות רגליו לכל אורך הדרך שהיתה זרועה שלג, לפי שנעליו היו קרועות, שהיה אביון גדול, ומפאת הכפור נפצעו רגליו, והוא לא היה משים לבו לזה, והלך תיכף לבית הכנסת בזריזות להתפלל, וגם שמה היה קר מאד, וכאשר התחיל להתפלל והגיע אך ל"ברוך שאמר" היה נאלץ להשליך את הטלית מראשו מגודל החום שהיה לו מעבודתו והתלהבות בתפלה.
ג. כרם ישראל שם הערה ו
הרב המגיד היה חולה על רגליו והלך על עמודים... הרב מלאדי בעל התניא [אמר:] אכן האמת היא שהוא המגיד ז"ל היה אדם השלם וכל העולמות היו מתנהגים על ידו, וכשהיה מנענע באיזה איבר התנענעו כל העולמות וכשהיה מנענע ברגל ימינו היה מעורר בזה חסדים לעולם... על כן נטלע ברגל השמאלי ביותר, ואמר בזו הלשון: כי הסגיר את רגל השמאלי בקיל שלא יוכל לנענע עמו בנקל כל כך כדי שלא יעורר גבורות בעולם.
ד. כרם ישראל שם הערה ג
ובעיר טארשטין היה חי חיי עוני והיה עוסק שם במלמדות, ומתפרנס בדוחק, והיה מקבל גם הספקה מועטת מן העיר. ומפני דחקו היה מוכרח לעקור לו דירם משם לעיר ראוונא. ומספרים בעת שעזב את העיר טשארטין ונסע בעגלה עם כל בני ביתו והלכו עמו איזה אברכים שהיו דבוקים עמו ללותו. ויהי כבואו חוץ לעיבורה של עיר עמדה העגלה, והוא התחיל לברכם בברכת הפרידה ויאמר להם שילכו חזרה להעיר. ובתוך כך אמר – ואותי אין אחד מכם שיבקש אותי לחזור להעיר. ונתעוררו האנשים לדברו. ויאמר להם הנה עתה אני לוקח פרס מן העיר חמישה פיעטקיס, אם יוסיפו לי עוד כזע פיעטק אחד היתי חוזר להעיר. ויבקשו האנשים שימתין כאן עם העגלה והם באו לעיר ועשו אסיפה מראשי העדה ויטכסו עצה להוסיף לו על הפרס כנ"ל, ולא מצאו מקור מוצא כסף על ההוספה הנ"ל. וישיבו אליו חזרה בפחי נפש והוא נסע לדרכו בקדש.
ה. שבחי הבעש"ט לד
שמעתי מהרב דק“ק דראזניץ שהיה אב”ד בק“ק פאוולויץ המעשה איך נתקרב הרב המגיד הגדול להבעש”ט. המגיד צם ז' או ח' פעמים משבת לשבת רצופים וחלה מאוד. פ“א בא ר' מענדל מק”ק באר לק' טארטשין... ונכנס אליו וראה שהוא חולה מאוד. ואמר לו האם לא שמעתם שיש בעש”ט בעולם ויסע מעלתו אליו וירפא אותו. והשיב טוב לחסות בה' מבטוח באדם. וכשבא ר' מענדיל להבעש“ט סיפר בשבחו של המגיד ואמר הייתי בק' טארטשין וראיתי כלי יפה. אמר הבעש”ט ראיתי אותו מכמה שנים ויש לי גיעגועים אליו שיבא אלי ויש כמה נוסחאות איך שבא המגיד להבעש“ט אך שמעתי שקרוביו לחצוהו שיסע להבעש”ט. וכשבא להבעש“ט מצא אותו יושב על מטתו ומעיין ונתן לו שלום וביקש המגיד הנ' שירפא אותו וגער בו הבעש”ט ואמר אין סוסים שלי אוכלים מצות. ונפל עליו זיעה מחמת חולשה ויצא לחוץ וישב על האצטבא שלפני הבית לנוח. וראה איש אחד רך בשנים וקרא אותו אליו ואמר לו בבקשה ממך לך אל הבעש“ט ואמור לו למה אינו מקיים הפסוק ואהבת את הגר... מיד אסף הבעש”ט עשרה אנשים ויצא אליו ופייס אותו ורצה לרפאות אותו בדיבורים. ושמעתי מר' גרשון דק' פאווליץ שהבעש“ט היה הולך אליו כמו שני שבועות וישב כנגדו ואמר תהילים. ואח”כ אמר הבעש“ט אליו הייתי רוצה לרפאות אותך בדיבורים כי היא רפואה קיימת ועכשיו אני צריך לעסוק עמך ברפואות. ונתן לו דירה ונתן לו י”ב זהובים בכל שו“ש על הוצאות שלו...
פ“א התעלף והיו מעוררים אותו עד חצי יום ובעש”ט הלך שלשה פעמים למקוה ושלח לאדון א' רחוק ג' פרסאות וקנה ממנו אבן טוב הנקרא דימאנט בסך שלשים אדומים וכתשו אותו ונתנו לו לשתות. ואח“ז בא אליו ר' יעקב וחביריו הנ' לבקרו שאלו אותו מפני מה היה לו התעלפות ולא ענה אותם דבר. ושאלו לאנשי הבית אם לא יצא בלילה. ואמרו יצא ושהה ובא לבית והתחיל להתעלף. ושאלו אותו היכן היה אמר להם בעש”ט שלח אחרי הגבאי שלו בחצות לילה ובאתי ומצאתי אותו יושב וכר קטן על ראשו ומלובש בעור של זאבים מהופך ושאל אותו אם למדת חכמת הקבלה ואמרתי הן והיה ספר א' מונח לפניו על השולחן וצוה אותי לאמור לפניו בספר זה ובספר היה כתוב במאמרים קטנים וכל מאמר היה התחלה. אמר ר“י סח לי מט”ט שר הפנים ואמרתי לפניו עמוד או חצי עמוד ואמר הבעש“ט לא כן הוא אני אומר לפניך ואמר לפניו ובתוך כך נזדעזע וקם ואמר אנחנו עוסקים במעשה מרכבה ואני יושב ואמר בעמידה ובתוך הדבורים שכב אותי במטה כמו עיגול ושוב לא ראיתי אותו רק שמעתי קולות וראיתי ברקים ולפידים נוראים והיה כך ערך שני שעות ונתפחדתי מאוד ומזה הפחד התחלתי להתעלף
ו. שבחי הבעש"ט טו
היה הבעש”ט מתפלל לפני התיבה בחשק גדול כי כן שמעתי כ“פ מבחיריו כי היה מנשא ראש כולם והיה מתפל בזעקה גדולה. והרב המ”מ הגדול לא היה יכול לסבול כי היה חולה גדול ויצא מבהמ“ד ונכנס לבית קטן שבבהמ”ד והתפלל שם ביחיד. וקודם מוסף הלך הבעש“ט ובא לבית קטן ללבוש הקיטיל ואמר המגיד כי היה מכיר שהיה אצלו השראת השכינה וכשראה אותו הכיר בו כי אינו בזה העולם וכשלבש הקיטיל נקמט הקיטיל על כתיפיו ואחז המ”מ הגדול בקיטיל לפשוטו מקמיטתו. וכשנגע התחיל לרעוד ואחז בשולחן שהיה שם וגם השולחן התחיל לרעוד עמו והבעש“ט הלך עד שהוצרך להתפלל ולבקש מן השי”ת שיקח ממנו דבר זה כי אין בכוחו לסבול

סיפור הבכורה מעלה שני קשיים מרכזיים – מה רצה יעקב להשיג על ידי קניית הבכורה? האם הבכורה ניתנת בכלל לקניין?
בלימודנו הערב ראינו שלש גישות מרכזיות לשאלות אלו:
1. הקניין אותו רצה יעקב להשיג הוא קניין זכויותיו הממוניות והמעמדיות של הבכור. מאחר ומדובר בזכויות ממוניות אכן ניתן לסחור בהן, ועשו היה מוכן למכור אותן עבור נזיד עדשים כיון שלא ראה בהן ערך רב. יעקב לעומתו, שהאמין בהבטחות ה' לאברהם וליצחק, ידע שהמשפחה עתידה לקבל מתנות רבות מהקב"ה, ולכן רצה לקנות בהן חלק גדול.
2. הגישה השניה רואה בקניין הבכורה כניסיון של יעקב לקבל מעשו את הכהונה, שהיתה שייכת בזמנם דווקא לבכורים. כמובן, בזמננו כהונה עוברת בירושה ולא ניתנת לקנייה, אך בזמנם הנבחר לכהונה היה הראוי ביותר לכך מבין הבנים; העובדה שיעקב היה מוכן לשלם עבור הכהונה, היא שהפכה אותו לראוי, ואילו עשו לא התעניין בדברים רוחניים. הביטוי המעשי להעברת הבכורה היה בהעברת בגדי הכהונה מעשו ליעקב.
3. לבסוף, ראינו את גישתם של חלק מהמפרשים, הסבורים שיעקב שאף לקבל מעמד של הנהגה במשפחת אברהם. הוא עשה זאת על ידי הפגנת אחריות ומחוייבות, בעוד עשו התנער מאחריותו למשפחה. יתכן שקניית הבכורה נראית כמשחק של נערים – אבל היא משקפת תכונות אופי שהן שיקנו ליעקב, ולנו אחריו, את דבר השם: "בני בכורי ישראל".

וְהִתְנַבִּי חַגַּי נביאה נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַר עִדּוֹא נביאיא נְבִיַּיָּא עַל יְהוּדָיֵא דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם בְּשֻׁם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהוֹן: ס בֵּאדַיִן קָמוּ זְרֻבָּבֶל בַּר שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בַּר יוֹצָדָק וְשָׁרִיו לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְעִמְּהוֹן נביאיא נְבִיַּיָּא דִי אֱלָהָא מְסָעֲדִין לְהוֹן: פ בֵּהּ זִמְנָא אֲתָא עֲלֵיהוֹן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה וּשְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן וְכֵן אָמְרִין לְהֹם מַן שָׂם לְכֹם טְעֵם בַּיְתָא דְנָה לִבְּנֵא וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה לְשַׁכְלָלָה: ס אֱדַיִן כְּנֵמָא אֲמַרְנָא לְּהֹם מַן אִנּוּן שְׁמָהָת גֻּבְרַיָּא דִּי דְנָה בִנְיָנָא בָּנַיִן: וְעֵין אֱלָהֲהֹם הֲוָת עַל שָׂבֵי יְהוּדָיֵא וְלָא בַטִּלוּ הִמּוֹ עַד טַעְמָא לְדָרְיָוֶשׁ יְהָךְ וֶאֱדַיִן יְתִיבוּן נִשְׁתְּוָנָא עַל דְּנָה: פ פַּרְשֶׁגֶן אִגַּרְתָּא דִּי שְׁלַח תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה וּשְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתֵהּ אֲפַרְסְכָיֵא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה עַל דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא: פִּתְגָמָא שְׁלַחוּ עֲלוֹהִי וְכִדְנָה כְּתִיב בְּגַוֵּהּ לְדָרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שְׁלָמָא כֹלָּא: ס יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי אֲזַלְנָא לִיהוּד מְדִינְתָּא לְבֵית אֱלָהָא רַבָּא וְהוּא מִתְבְּנֵא אֶבֶן גְּלָל וְאָע מִתְּשָׂם בְּכֻתְלַיָּא וַעֲבִידְתָּא דָךְ אָסְפַּרְנָא מִתְעַבְדָא וּמַצְלַח בְּיֶדְהֹם: ס אֱדַיִן שְׁאֵלְנָא לְשָׂבַיָּא אִלֵּךְ כְּנֵמָא אֲמַרְנָא לְּהֹם מַן שָׂם לְכֹם טְעֵם בַּיְתָא דְנָה לְמִבְנְיָה וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה לְשַׁכְלָלָה: וְאַף שְׁמָהָתְהֹם שְׁאֵלְנָא לְּהֹם לְהוֹדָעוּתָךְ דִּי נִכְתֻּב שֻׁם גֻּבְרַיָּא דִּי בְרָאשֵׁיהֹם: ס וּכְנֵמָא פִתְגָמָא הֲתִיבוּנָא לְמֵמַר אֲנַחְנָא הִמּוֹ עַבְדוֹהִי דִי אֱלָהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וּבָנַיִן בַּיְתָא דִּי הֲוָא בְנֵה מִקַּדְמַת דְּנָה שְׁנִין שַׂגִּיאָן וּמֶלֶךְ לְיִשְׂרָאֵל רַב בְּנָהִי וְשַׁכְלְלֵהּ: לָהֵן מִן דִּי הַרְגִּזוּ אֲבָהָתַנָא לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא יְהַב הִמּוֹ בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל כסדיא כַּסְדָּאָה וּבַיְתָה דְנָה סַתְרֵהּ וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל: ס בְּרַם בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא דִּי בָבֶל כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית אֱלָהָא דְנָה לִבְּנֵא: וְאַף מָאנַיָּא דִי בֵית אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל הִמּוֹ לְהֵיכְלָא דִּי בָבֶל הַנְפֵּק הִמּוֹ כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא מִן הֵיכְלָא דִּי בָבֶל וִיהִיבוּ לְשֵׁשְׁבַּצַּר שְׁמֵהּ דִּי פֶחָה שָׂמֵהּ: וַאֲמַר לֵהּ אלה אֵל מָאנַיָּא שֵׂא אֵזֶל אֲחֵת הִמּוֹ בְּהֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וּבֵית אֱלָהָא יִתְבְּנֵא עַל אַתְרֵהּ: ס אֱדַיִן שֵׁשְׁבַּצַּר דֵּךְ אֲתָא יְהַב אֻשַּׁיָּא דִּי בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וּמִן אֱדַיִן וְעַד כְּעַן מִתְבְּנֵא וְלָא שְׁלִם: וּכְעַן הֵן עַל מַלְכָּא טָב יִתְבַּקַּר בְּבֵית גִּנְזַיָּא דִּי מַלְכָּא תַמָּה דִּי בְּבָבֶל הֵן אִיתַי דִּי מִן כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שִׂים טְעֵם לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דֵךְ בִּירוּשְׁלֶם וּרְעוּת מַלְכָּא עַל דְּנָה יִשְׁלַח עֲלֶינָא: ס

א. מסע תימן
ק”ק שֶׁרְעַבּ. העיר הזאת מלאה חכמים וסופרים יותר מכל ארץ התימן, ואנשיה חריפים וזכּי השׂכל וידם בכל. היא עיר מולדת הרב החסיד המקובל האלקי רבי שלום שֶׁרְעַבִּי זצ“ל... ובק”ק צנעא הכרתי ממשפחתו, אנשים חכמים וישרים, וספרו לי סבת הליכתו לעיר הקדש. הוא היה נער יפה תואר וירא ה' באמת, ופרנסתו היה רוכל בעיר ובכפרים בבשמים ודברים קטנים, ככל נערי היהודים במדינה הזאת. הפעם עבר פה צנעא בעיר הגוים עם מלתחת רכולתו על כתפו, וראתהו ישמעאלית עשירה מאילי העיר מבין האשנב, ותקרא אותו לעלות אליה לקנות דבר מה. ופתחה לו הדלת והעלתהו לעליתה, והדלת סגרה אחריהם, ותבעתהו לעבירה, ואם אין – תכהו נפש. וכראותו כי אין מפלט לו, אמר שצריך להסיך רגליו. ותראהו חדר בית הכסא והמתינה לו בחצר. מחדר זה היה חלון קטון פתוח לחוץ, וידחוק עצמו מהחלון, ונפל לארץ גבוה שלשה בתים ולא התנזק, וקם וברח. היא המתינה לו עד בוש, ותרא כי אין איש, זרקה מלתחתו החוצה. והוא נמלט משם, וילך מעיר לעיר עד בואו לעדן. ומשם נסע לבצרה ובבל, ומשם לירושלם עה”ק ת“ו.
ב. בן יהוידע, פסחים סו
בזמן ישיבתו פה העירה, היה הולך ביום בישיבה של שיך' יצחק גאון ז"ל, ששם מקור המצבה שלו בתוך העיר. והיו לומדים שם זקנים בספר הזוהר בכל יום, ולוקחים הספקה מן כולל העיר. והלך וישב ללמוד זוה"ק עמהם, עד שנזדמן שיירה ההולכת לדמשק, והלך בה.
ואומרים, שכשהיה לומד זוהר שם, הנה יום אחד היה לומד בזוהר פרשת בלק דף ר"י ע"ב "…ויאמר שוב אל בלק וכ"ה תדבר, כ"ה תדבר ודאי וכו'". והיה רבנו לומד בזוהר בהתלהבות ובקול רם, וכשהיה אומר תיבת "כ"ה" באותם הדברים, היה מוציא תיבת "כ"ה" מפיו בחוזק ותוקף לבו בכח גדול. ויאמרו לו הזקנים היושבים שם, מדוע אתה צועק בתיבת "כ"ה" בתוקף ובקול גדול, וקורא אותה בכח חזק מאוד? ויאמר להם בלשון ערבי של תימן בזה הלשון: "הדא אל "כ"ה" מאכה בק'לבי" [זה ה"כ"ה" שורף את לבי"]. עד כאן שמענו מאבותינו. נמצא צדיק זה, קודם שזרח אור בירושלים תובב"א, בא אל ארצנו, ודרכו רגליו על רחובות עירנו, אך לא נודע כבודו לאנשי עירנו, כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראש, ואשרי עין ראתהו זיע"א
ג. פרי עץ הגן
בענוה ובשפלות יהירה התנהג הרש"ש ז"ל בהכנסו לבית אל. אז חברי אותה סיעה המקובלים היו מעטים במספר וגם לא חדרו בקבלת האר"י ז"ל ביתר שאת. בראשם עמד אז רבינו גדליה חיון ז"ל. המקובלים ההם שהיו ברובם מיוצאי אנוסי ספרד היו מבני ארצות שונות, והאחדות והקשר הפנימי לא השיגוהו כראוי. בחשאי נכנס רב שלום לבקר חברה זו, ואף לא העיז פניו לבקשם שיספחוהו אליהם. לבד את זאת נתחנן אליהם להושיבו רק שמש ומשרת ולעזור להם בשרתו בקדש ולכלכל חייתו בלחם ומים כי לרש אין כל ונענו לבקשתו להושיבו שמש בבית אל... וישב כל הימים על יד מפתן הישיבה והיה שומע ומציץ בלימודי הרבנים מבלי הראות להם מידיעותיו המרוממות ומבלי הכנס עמהם בשום משא ומתן של לימוד הקבלה והזהר ופרטי חכמת האמת...
כיום מימים היו המקובלים עוסקים בלימוד הקבלה ועל צבאם הרב מורינו רבינו גדליה חיון ז"ל, נתקשו עמו בסעיף מתורתו של האר"י זצ"ל, ולא יכלו לחדור הבנת המאמר וישוב הסתירה, ואף גם הר"מ רג"ח זצ"ל לא מצא היכולת לפתור השאלה ונשאר הדבר בהסתתמות עד מצוא פשר, וקמו הרבנים לצאת לארוחת הצהרים בזמן המועד כדרכם בקדש.
רבינו הרש"ש ז"ל לא יכול להתאפק מלגלות את ישוב ופתרון השאלה, בהיותו נשאר יחידי קם למקום מרכז הר"מ, ויקח את העט ורשם על גליון עץ החיים בשער ההוא שורות אחדות, אשר בזה ביאר וגלה את ישוב כל השאלות תפוחי זהב במשכיות, דבר דבור על אופניו, באופן מסביר ומספיק בהעדפה.
במקרה כי בעת כתבו על הספר ובדיו, עברה בתו של רבינו גדליה חיון ז"ל, וראתה שלום יושב במקום אביה ורושם על הספר, אך לא הודע אליה מזה ועל מה זה. בשוב החסידים איש על מקומו פתח הר"מ הספר שלפניו וירא והנה רשום פתרון השאלות באופן נפלא ונעלה, כי לא נשאר שום קושיא ממילא. וישאל את אנשי חברתו הרבנים מי זה אמר ויכתוב דברי קדש אלו, ענו כולם ואמרו אין אתנו יודע ולא אחד ממנו. ויתמהו על המחזה, ויהי בעיניהם לפלא ומשתאים לידע מי הוא זה.
בינתיים הופיעה בת הר"מ לפני אביה על דבר מה, ותשאל את אביה – על מה זה קול דממה דקה? ויאמר אליה על הדבר הזה שואלים הלכו בו, מי הוא אשר חכמת א-להים בקרבו רשם וכתב דברים אלו ויגל קדושת לבבו? ותגד ותאמר לאביה: אני נשקפתי בעד החלון וארא והנה שלום הקטון רושם על הספר כתב הפתרון! ויאמר אביה: אכן נודע הדבר. ויקראו לשלום ויאיים עליו הר"מ בשבועה דאורייתא. אז הוכרח הרש"ש ז"ל להודות בדבר, כי הוא אמר ויכתוב. אז אמר הר"מ לשלום: אחרי הודיע א-להים אותך את כל זאת אתה תהיה עלינו לראש ולקצין ועל פיך יתבארו ויתגלו כל הרזין ויתגלו כל מלין דגניזין. ולמה לא הודעתנו את אשר בלבבך ושמשתנו ימים כלבבך? כמעט הבאת עלינו אשם! העתר נא אל ה' וכפר בעד קהליך ומאז הושב הרש"ש ז"ל לריש מתיבתא.
ה. תוכחות חיים לר' חיים פלאג'י
הנה מצינו לגדול בתורה וחסידות, המפורסם בקבלה, רב שר-שלום שרעבי ז"ל, אשר אמרו עליו כי הבטחה שהבטיח רבנו האריז"ל לתלמידיו כשהיה טובל בתוך הטבילה כשהוליכוהו לקברו, שאמר להם: אם תזכו, אבוא אליכם פעם אחרת, כי בא להם הרב הארי ז"ל בגילגול ברבנו שלום שרעבי זיע"א.
ו. כתב התקשרות חברת אהבת שלום
כולנו שנים־עשר, כמספר שבטי י-ה, נהיה אוהבים כולנו זה לזה אהבה רבה אהבת נפש ואהבת הגוף, והכול לעשות נחת רוח ליוצרנו, בדביקו דרוחא חדא אך בחלקות לעניין הגשם בלבד. ונהיה כולנו כנפש אחת רבת תפארת, וכל אחד יעלה על חברו כאילו הוא חלק אבר ממנו ממש בכל נפש ובכל מאוד, באופן שאם יהיה צער לאחד ממנו לסייעו כולנו יחד או כל אחד בפרטות ככל הבא לידו.

מסר - קדושת ארץ ישראל
חידה - למה היה חשוב שרבקה תתחתן עם יצחק מיד ולא תחכה בבית הוריה בחרן?

הכנענים, צרי יהודה והערבים - מדוע עם ישראל נאלץ שוב ושוב להלחם על זכותו הפשוטה לחיות בארצו?
ומי באמת בעל הבית פה?

סיפור: אברהם אבינו ואנשי סדום
חידה: מה היו התפקידים של המלאכים?

עקידת יצחק היא מסיפורי היסוד של עם ישראל, והיא כוללת בתוכה מסרים רבים. בלימוד היום העלינו שלשה מהם:
1. מסירות נפש – אברהם אבינו הכניס לתוך הDNA היהודי את מסירות הנפש והמוכנות להקריב הכל למען הקב"ה. הרב סולוביציק הדגיש שנכונות זו עומדת בבסיס של התפיסה הדתית, ואילו הרב עמיטל הסביר שהיה חשוב לקב"ה להראות שאברהם אכן ניחן במסירות נפש זו, ושניתן לפתח אותה גם ללא פסלים ואלילים.
2. הכנעה – פן שני של העקידה הוא ויתורו של אברהם אבינו על היכולת להתווכח כנגד ציווי השם. על אף שציווי העקידה עומד בניגוד לאיסור לא תרצח, למידת החסד הכללית, ואף להבטחה הפרטית שנתן הקב"ה לאברהם – כי ביצחק יקרא לך זרע! מוכנותו של אדם לוותר על אמונות, מידות ודעות עבור צו השם, פעמים רבות קשה לא פחות ממסירת הנפש עצמה.
3. הרב קוק מדגיש כי ניסיון העקידה מסתיים דווקא במהפך – אברהם אבינו מצווה שלא לעקוד את יצחק, ואף לא לשרוט אותו שריטה קטנה. הגמרא מדגישה שהקב"ה מעולם לא התכוון שיצחק יפגע, ולדעת הרב קוק אנו לומדים מכאן שעל אף שאדם צריך להכניע את עצמו בפני הקב"ה ומצוותיו, הרי שבסופו של דבר המצוות לא אמורות לסתור את המוסר האנושי הפשוט אלא לחזק ולרומם אותו.
יש מהמפרשים שהצביעו על כך שחלקה הראשון של הפרשה נכתב בשם א-להים, כמידת הדין, ואילו חלקה השני בשם הוי"ה, מידת הרחמים, ויתכן אם כן שכל חלק של הפרשה מלמד מסר אחר.

וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם ולא וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה: וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס: וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה ומבלהים וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת: וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס: וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: ס וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר כנותו כְּנָוֹתָיו עַל ארתחששתא אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּ מֶלֶךְ פָּרָס וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית: פ רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא כְּתַבוּ אִגְּרָה חֲדָה עַל יְרוּשְׁלֶם לְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא כְּנֵמָא: אֱדַיִן רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן דִּינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵא טַרְפְּלָיֵא אֲפָרְסָיֵא ארכוי אַרְכֳּוָיֵא בָבְלָיֵא שׁוּשַׁנְכָיֵא דהוא דֶּהָיֵא עֵלְמָיֵא: וּשְׁאָר אֻמַּיָּא דִּי הַגְלִי אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא וְהוֹתֵב הִמּוֹ בְּקִרְיָה דִּי שָׁמְרָיִן וּשְׁאָר עֲבַר נַהֲרָה וּכְעֶנֶת: דְּנָה פַּרְשֶׁגֶן אִגַּרְתָּא דִּי שְׁלַחוּ עֲלוֹהִי עַל אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא עבדיך עַבְדָךְ אֱנָשׁ עֲבַר נַהֲרָה וּכְעֶנֶת: פ יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי יְהוּדָיֵא דִּי סְלִקוּ מִן לְוָתָךְ עֲלֶינָא אֲתוֹ לִירוּשְׁלֶם קִרְיְתָא מָרָדְתָּא וּבִאישְׁתָּא בָּנַיִן ושורי וְשׁוּרַיָּא אשכללו שַׁכְלִילוּ וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ: כְּעַן יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק: כְּעַן כָּל קֳבֵל דִּי מְלַח הֵיכְלָא מְלַחְנָא וְעַרְוַת מַלְכָּא לָא אֲרִיךְ לַנָא לְמֶחֱזֵא עַל דְּנָה שְׁלַחְנָא וְהוֹדַעְנָא לְמַלְכָּא: דִּי יְבַקַּר בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא דִּי אֲבָהָתָךְ וּתְהַשְׁכַּח בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא וְתִנְדַּע דִּי קִרְיְתָא דָךְ קִרְיָא מָרָדָא וּמְהַנְזְקַת מַלְכִין וּמְדִנָן וְאֶשְׁתַּדּוּר עָבְדִין בְּגַוַּהּ מִן יוֹמָת עָלְמָא עַל דְּנָה קִרְיְתָא דָךְ הָחָרְבַת: מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן לָקֳבֵל דְּנָה חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא לָא אִיתַי לָךְ: פ פִּתְגָמָא שְׁלַח מַלְכָּא עַל רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן דִּי יָתְבִין בְּשָׁמְרָיִן וּשְׁאָר עֲבַר נַהֲרָה שְׁלָם וּכְעֶת: ס נִשְׁתְּוָנָא דִּי שְׁלַחְתּוּן עֲלֶינָא מְפָרַשׁ קֱרִי קָדָמָי: וּמִנִּי שִׂים טְעֵם וּבַקַּרוּ וְהַשְׁכַּחוּ דִּי קִרְיְתָא דָךְ מִן יוֹמָת עָלְמָא עַל מַלְכִין מִתְנַשְּׂאָה וּמְרַד וְאֶשְׁתַּדּוּר מִתְעֲבֶד בַּהּ: וּמַלְכִין תַּקִּיפִין הֲווֹ עַל יְרוּשְׁלֶם וְשַׁלִּיטִין בְּכֹל עֲבַר נַהֲרָה וּמִדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ מִתְיְהֵב לְהוֹן: כְּעַן שִׂימוּ טְּעֵם לְבַטָּלָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ וְקִרְיְתָא דָךְ לָא תִתְבְּנֵא עַד מִנִּי טַעְמָא יִתְּשָׂם: וּזְהִירִין הֱווֹ שָׁלוּ לְמֶעְבַּד עַל דְּנָה לְמָה יִשְׂגֵּא חֲבָלָא לְהַנְזָקַת מַלְכִין: ס אֱדַיִן מִן דִּי פַּרְשֶׁגֶן נִשְׁתְּוָנָא דִּי ארתחששתא אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּ מַלְכָּא קֱרִי קֳדָם רְחוּם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּכְנָוָתְהוֹן אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל יְהוּדָיֵא וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל: ס בֵּאדַיִן בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם וַהֲוָת בָּטְלָא עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס: פ