דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

סיפור: שמוליק מתחיל ספר גדול, בצעד קטן
חידה: מה הלקח של נס פך השמן?

עסקנו בשאלה: מדוע היה צורך בנס פך השמן הטהור, והרי על פי ההלכה כאשר הכל טמאים מותר גם להקריב בבית המקדש בטומאה!
ראינו שלש תשובות שניתנו במפרשים:
1. השמנים לא רק טומאו אלא גם חוללו מקדושתם, כיוון שהיוונים השתמשו בהם לעבודה זרה. ההלכה היא שניתן להקריב בטומאה, אך לא במה שהתחללה קדושתו. על פי הבנה זו הנס מלמד אותנו על עומק המאבק מול התרבות היוונית, אשר אינה רק סובלת מטומאה זו אחרת, אלא בבסיסה היא סותרת את מושג הקדושה, כיוון שהיא מעמידה את האדם במרכז, ולא את הקדוש ברוך הוא.
2. אמנם מעיקר הדין היה אפשר להדליק בטומאה, אך הנס אפשר לחשמונאים להדליק בצורה המהודרת ביותר. על כן, גם אנחנו נוהגים להדר בנר חנוכה הרבה יותר מאשר תוספות ההידור במצוות אחרות. הרב קוק מסביר שההידור התבטא דווקא בשמן ולא במנורה כיוון שהמאבק הוא על התוכן אך לא על הכלים.
3. לבסוף ראינו שיש המסבירים שהנס לא נועד עבור מצוות הדלקת נרות מנורת המקדש אלא כאות ומופת לחיבתו של הקב"ה לעם ישראל ולהשראת שכינתו בתוכם. המהר"ל מרחיב הסבר זה ואומר כי על אף שעיקר ההודאה שלנו בחנוכה היא על הנצחון במלחמה, נס פך השמן הוא שמאפשר לנו לראות בבהירות כי הניצחון לא בא מכחנו ועוצם ידינו כי אם מישועת השם.

וְאֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבֹתֵיהֶם וְהִתְיַחְשָׂם הָעֹלִים עִמִּי בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ מִבָּבֶל: ס מִבְּנֵי פִינְחָס גֵּרְשֹׁם ס מִבְּנֵי אִיתָמָר דָּנִיֵּאל ס מִבְּנֵי דָוִיד חַטּוּשׁ: ס מִבְּנֵי שְׁכַנְיָה ס מִבְּנֵי פַרְעֹשׁ זְכַרְיָה וְעִמּוֹ הִתְיַחֵשׂ לִזְכָרִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים: ס מִבְּנֵי פַּחַת מוֹאָב אֶלְיְהוֹעֵינַי בֶּן זְרַחְיָה וְעִמּוֹ מָאתַיִם הַזְּכָרִים: ס מִבְּנֵי שְׁכַנְיָה בֶּן יַחֲזִיאֵל וְעִמּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַזְּכָרִים: ס וּמִבְּנֵי עָדִין עֶבֶד בֶּן יוֹנָתָן וְעִמּוֹ חֲמִשִּׁים הַזְּכָרִים: ס וּמִבְּנֵי עֵילָם יְשַׁעְיָה בֶּן עֲתַלְיָה וְעִמּוֹ שִׁבְעִים הַזְּכָרִים: ס וּמִבְּנֵי שְׁפַטְיָה זְבַדְיָה בֶּן מִיכָאֵל וְעִמּוֹ שְׁמֹנִים הַזְּכָרִים: מִבְּנֵי יוֹאָב עֹבַדְיָה בֶּן יְחִיאֵל וְעִמּוֹ מָאתַיִם וּשְׁמֹנָה עָשָׂר הַזְּכָרִים: ס וּמִבְּנֵי שְׁלוֹמִית בֶּן יוֹסִפְיָה וְעִמּוֹ מֵאָה וְשִׁשִּׁים הַזְּכָרִים: ס וּמִבְּנֵי בֵבַי זְכַרְיָה בֶּן בֵּבָי וְעִמּוֹ עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה הַזְּכָרִים: ס וּמִבְּנֵי עַזְגָּד יוֹחָנָן בֶּן הַקָּטָן וְעִמּוֹ מֵאָה וַעֲשָׂרָה הַזְּכָרִים: ס וּמִבְּנֵי אֲדֹנִיקָם אַחֲרֹנִים וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם אֱלִיפֶלֶט יְעִיאֵל וּשְׁמַעְיָה וְעִמָּהֶם שִׁשִּׁים הַזְּכָרִים: ס וּמִבְּנֵי בִגְוַי עוּתַי וזבוד וְזַכּוּר וְעִמּוֹ שִׁבְעִים הַזְּכָרִים: פ וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם: וָאֶשְׁלְחָה לֶאֱלִיעֶזֶר לַאֲרִיאֵל לִשְׁמַעְיָה וּלְאֶלְנָתָן וּלְיָרִיב וּלְאֶלְנָתָן וּלְנָתָן וְלִזְכַרְיָה וְלִמְשֻׁלָּם רָאשִׁים וּלְיוֹיָרִיב וּלְאֶלְנָתָן מְבִינִים: ואוצאה וַאֲצַוֶּה אוֹתָם עַל אִדּוֹ הָרֹאשׁ בְּכָסִפְיָא הַמָּקוֹם וָאָשִׂימָה בְּפִיהֶם דְּבָרִים לְדַבֵּר אֶל אִדּוֹ אָחִיו הנתונים הַנְּתִינִים בְּכָסִפְיָא הַמָּקוֹם לְהָבִיא לָנוּ מְשָׁרְתִים לְבֵית אֱלֹהֵינוּ: וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ הַטּוֹבָה עָלֵינוּ אִישׁ שֶׂכֶל מִבְּנֵי מַחְלִי בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל וְשֵׁרֵבְיָה וּבָנָיו וְאֶחָיו שְׁמֹנָה עָשָׂר: וְאֶת חֲשַׁבְיָה וְאִתּוֹ יְשַׁעְיָה מִבְּנֵי מְרָרִי אֶחָיו וּבְנֵיהֶם עֶשְׂרִים: ס וּמִן הַנְּתִינִים שֶׁנָּתַן דָּוִיד וְהַשָּׂרִים לַעֲבֹדַת הַלְוִיִּם נְתִינִים מָאתַיִם וְעֶשְׂרִים כֻּלָּם נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת: וָאֶקְרָא שָׁם צוֹם עַל הַנָּהָר אַהֲוָא לְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה לָנוּ וּלְטַפֵּנוּ וּלְכָל רְכוּשֵׁנוּ: כִּי בֹשְׁתִּי לִשְׁאוֹל מִן הַמֶּלֶךְ חַיִל וּפָרָשִׁים לְעָזְרֵנוּ מֵאוֹיֵב בַּדָּרֶךְ כִּי אָמַרְנוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר יַד אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מְבַקְשָׁיו לְטוֹבָה וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ עַל כָּל עֹזְבָיו: וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת וַיֵּעָתֵר לָנוּ: וָאַבְדִּילָה מִשָּׂרֵי הַכֹּהֲנִים שְׁנֵים עָשָׂר לְשֵׁרֵבְיָה חֲשַׁבְיָה וְעִמָּהֶם מֵאֲחֵיהֶם עֲשָׂרָה: ואשקולה וָאֶשְׁקֳלָה לָהֶם אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים תְּרוּמַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ הַהֵרִימוּ הַמֶּלֶךְ וְיֹעֲצָיו וְשָׂרָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָאִים: וָאֶשְׁקֲלָה עַל יָדָם כֶּסֶף כִּכָּרִים שֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּכְלֵי כֶסֶף מֵאָה לְכִכָּרִים זָהָב מֵאָה כִכָּר: וּכְפֹרֵי זָהָב עֶשְׂרִים לַאֲדַרְכֹנִים אָלֶף וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב: וָאֹמְרָה אֲלֵהֶם אַתֶּם קֹדֶשׁ לַה' וְהַכֵּלִים קֹדֶשׁ וְהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב נְדָבָה לַה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם: שִׁקְדוּ וְשִׁמְרוּ עַד תִּשְׁקְלוּ לִפְנֵי שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְשָׂרֵי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם הַלִּשְׁכוֹת בֵּית ה': וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מִשְׁקַל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וְהַכֵּלִים לְהָבִיא לִירוּשָׁלִַם לְבֵית אֱלֹהֵינוּ: פ וַנִּסְעָה מִנְּהַר אַהֲוָא בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לָלֶכֶת יְרוּשָׁלִָם וְיַד אֱלֹהֵינוּ הָיְתָה עָלֵינוּ וַיַּצִּילֵנוּ מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב עַל הַדָּרֶךְ: וַנָּבוֹא יְרוּשָׁלִָם וַנֵּשֶׁב שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה: וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי נִשְׁקַל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וְהַכֵּלִים בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ עַל יַד מְרֵמוֹת בֶּן אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ אֶלְעָזָר בֶּן פִּינְחָס וְעִמָּהֶם יוֹזָבָד בֶּן יֵשׁוּעַ וְנוֹעַדְיָה בֶן בִּנּוּי הַלְוִיִּם: בְּמִסְפָּר בְּמִשְׁקָל לַכֹּל וַיִּכָּתֵב כָּל הַמִּשְׁקָל בָּעֵת הַהִיא: פ הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי בְנֵי הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ עֹלוֹת לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל פָּרִים שְׁנֵים עָשָׂר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל אֵילִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה כְּבָשִׂים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה צְפִירֵי חַטָּאת שְׁנֵים עָשָׂר הַכֹּל עוֹלָה לַה': פ וַיִּתְּנוּ אֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּפַחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר וְנִשְּׂאוּ אֶת הָעָם וְאֶת בֵּית הָאֱלֹהִים: ס

א. סערת אליהו
פעם אחת... נתגלגל מאמר חז"ל לפני... מרן חיים זצוק"ל מוולאזין... פרנס המתגאה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם. ואמר הגר"ח ז"ל בזה הלשון: ומינה, אם הפרנס מתגאה על הציבור לשם שמים, זוכה ורואה בן תלמיד חכם. והעד נאמן על זה הוא כבוד מארי אבא ז"ל, אשר היה פרנס העיר, והעם הקשיבו לקולו ונהג פרנסותו ברמה כמשפט אחב"י בעת ההיא, אשר אלופי הקהל והפרנס בראשם הנהיגו את העיר עפ"י התורה והמצווה ולפי חוקי המדינה. אבל גם ידענו כי הקהל ומשרתיהם הביטו תמיד מבלי לנגוע אך בכבוד הגדולים, אבל לבעה"ב נמוכים ועניי העיר אינם משימים לב, בידעם כי לא יעיזו פניהם לפני הפרנס עליהם. וכבוד מארי אבא ז"ל השגיח בזה מאוד מאוד שלא להכביד עליהם בהטלת המס וכדומה, ואף שחרדו עמו מפניו, אבל הוא התגאה עליהם לשם שמים. וזכה בזה שיצא ממנו בן תלמיד חכם אשר היה נחשב לתח בימי התנאים והאמוראים, והוא אחי רבי זעלמלע.
ויתפלאו השומעים על הפלגה כזו. ויאמר הרב הגאון רבי בער ז"ל הנ"ל מק' טורעץ: א"כ מה יהיה ערכו של רבינו הגאון החסיד ז"ל מוילנא?
ובשמוע הגר"ח ז"ל הדברים האלה, צהבו פניו בלהב אש, ויען ויאמר: לו היה חי אחי ר' זלמל'ה אלף שנים פעמים לא היה מגיע לקרסולי הגר"א ז"ל. ויתלחשו התלמידים האלה לאמר אפשר 'בחריפות'. ויענה בגערה: גם ב'בקיאות'! וישתוממו האנשים האלה לשמוע דבר כזה יוצא מפי הגר"ח ז"ל אשר דבריו היו תמיד צרופים ומזוקקים. ואיך אמר דבר כזה שגם בבקיאות באלף שנים לא היה מגיע לקרסולי הגר"א ז"ל, אחרי הרימו את הגאון חסידא קדישא הוא אחיו רבי זלמל'ה הנ"ל במעלה כזו אשר אמר עליו כנ"ל.
ותהי דממה כמה מינוטין. ודרכו של הגר"ח ז"ל שהיה מדבר בלשון הקודש בשבת. ובראותו ז"ל הדממה והתמהון מהם, התחיל לדבר בלשון חול ואמר: מה אתם מתפלאים, הנה הקאפיטל (פרק) "אשרי יושבי ביתך" אנו אומרים בכל יום ג' פעמים, ובאשרי כולם בקיאים כקטון כגדול, כתורני כהמוני, ואני מעיד שהיה אחי הגאון הק' ר' זלמל'ה ז"ל הנ"ל בקי בכל דברי התנאים והאמוראים בנגלה ובנסתר בבלי וירושלמי, זוהר ובע"ח, ובכל מה שיש לנו מדבריהם ז"ל היה אחי ר"ז בקי ויודע לאמר בע"פ כל אלה כמו אנחנו ב'אשרי'. האם אין זה ת"ח נפלא?
אבל כאשר נשאל להבקי ויודע לאמר ע"פ מה היא התיבה המתחלת לפני פסוק טוב ה' לכל וגו', הלא יצטרך להתחיל את הפסוק הקודם 'חנון ורחום' וגו' עד שיגיע לתיבת 'חסד'. אבל בעלינו ובתפילה או בברהמ"ז שאינם על סדר א"ב יתבלבל הנשאל, או שיצטרך לקחת סידור לפניו לראות. אבל רבינו הגר"א ז"ל ידע כל דברי התוה"ק בנגלה ובנסתר וכל תיבה מדבריהם ז"ל הייתה עומדת לנגד עיניו וידע מה למעלה מזה התיבה!
ב. הקדמה לספר נפש החיים
היה לומד תורה עם אחיו הגאון וצדיק דמי לבר אלהין מוה' שלמר זלמן נ"ע ומה טוב ונעים היה שבת אחים גם יחד בתורה ועבודה. ושניהם כאחד למדו תורה מהרב הדומה למלאך ה' צבאות עיר וקדיש מן שמיא רבינו הגדול רשכב"ה הגאון מרנא ורבנא אליהו החסיד זצוק"ל מק"ק ווילנא. והוא ז"ל האציל מרוחו עליהם. רוח חכמה וכו'. אשרי עין ראתה כל אלה. הרואים ראו ושמחו. והשומעים למשמע אזן תאבה נפש:
ויותר מלמודו היה גדול שמושו ששמש את רבו החסיד נ"ע. ובימים הרבים שעמד לפניו. אנהיר ליה שבילי דאורייתא בנגלה ונתיבות פליאות בנסתר הוא הוא דחזא רבי' מקמי' וגליה ליה מסכתא ונהירו דחכמתא. וקימים אשר למד לפניו באימה וביראה ברתת ובזיע. מן נהר דינור דהוה נגיד ונפיק מן קדמוהי. כן כאשר לימד והודיע לבניו ותלמידיו הימים אשר עמד לפניו. אימתיה דרביה הוה עליה במורא נפלאה כאלו עומד לפניו במרום. וכאשר פתח בשמעתתא ודכיר שמי' דרבי'. הוי מרתע כלא גופיה וזיוהי שנין עלוהי מאש המתלקחת בלבבו בהגיגו דרכי צדקתו וחסידותו וטהרת קדושתו. ואור תורתו נקנית לו. באשר היה כחו יפה בהמעלות שהתורה נקנית בהם. ומאדרת אליהו התלבש ענוה ויראה:
ג. רוח החיים אבות א,ד
הנה הלימוד נקרא מלחמה כמו שאמרו: מלחמתה של תורה. אם כן גם התלמידים לוחמים יקראו... אפילו אב ובנו הרב ותלמידו נעשו אויבים זה את זה ואינם זזים משם כו'. ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם. ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד. וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזה שאמרו יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק מלשון ויאבק איש עמו שהוא ענין התאבקות מלחמה כי מלחמת מצוה היא וכן אנו נגד רבותינו הקדושים... אך בתנאי בעפר רגליהם רצה לומר בענוה והכנעה ולדון לפניהם בקרקע.
ד. חוט המשולש א,ח
בענין העגונה דווילנא שמתי עיני על כל דיבור ואמירה נעימה וראיתי שברוב דברינו כוונתינו הולך אל מקום אחד אלא שכת"ר נוטה אל החומרא מחמת שאין הדבר מוטל עליו ואף אני כמוהו לא פניתי אל צדדי היתרים העולים מתוך העיון טרם הועלה עלי עול ההוראה והן עתה שבעוה"ר בסביבותינו נתייתם הדור מחכמים והעלו על צוארי עול ההוראה מכל הסביבה שאינם מתירים בשום אופן בלתי הסכמת דעתי הקלה וחשבתי עם קוני וראיתי חובה לעצמי להתחזק בכל כחי לשקוד על תקנת עגונות והשי"ת יצילני משגיאות
ה. נפש החיים א,ז
האדם נקרא הנפש ונשמת החיים של רבי רבוון עולמות... ולזאת לו לבדו נתנה משפט הבחירה להטות עצמו ואת העולמות לאיזה צד אשר יחפוץ. או אף אם כבר גרם וסיבב ח"ו בחטאיו הריסת העולמות וסדרי המרכבה וחורבנם וירידתם ח"ו. יש כח וסיפוק בידו לתקן את אשר עיות ולבנות הנהרסות. מצד שהוא כלול ומשותף מכולם:
ו. שם ד,א
עוד זאת אמרתי לבא במגלת ספר כתוב בגודל החיוב של עסק התורה...מאז שנשתלשלה וירדה כביכול ממקור שרשה הנעלם לזה העולם כמאמרם ז"ל בא משה והורידה לארץ. כל חיותם וקיומם של כל העולמות הוא רק ע"י הבל פינו והגיונינו בה. והאמת בלתי שום ספק כלל. שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח"ו אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה. כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום. וכן שפעת אורם או מיעוטו ח"ו הכל רק כפי ענין ורוב עסקנו בה.

סיפור: יעקב חוזר על פכים קטנים

חידה: למה נאבק המלאך ביעקב?

סיפור מאבקו של יעקב במלאך הוא מן העמומים בתורה. גם יעקב עצמו אינו בטוח במי הוא נלחם ושואל לשמו; והגמרא בחולין צא ע"ב מתלבטת האם המלאך נראה כתלמיד חכם או כעם הארץ. בלימוד היום ראינו שלש גישות להבנת המאבק, והן אינן בהכרח סותרות זו את זו, כי משלימות האחת את רעותה:
1. מאבק כנגד עשיו – זהו הפירוש המקובל ביותר. בתוך גישה זו עצמה ישנן דעות שונות, עד כמה המאבק של יעקב באיש שיקף בעיקר את המצב הפרטי של יעקב מול עשיו, כפי שעולה מן הרלב"ג, ועד כמה יש לראותו כשיקוף של כלל ההיסטוריה המשותפת לבני יעקב ולבני עשיו, המזוהים עם התרבות המערבית. הסכנה הנשקפת מכך שתרבות זו תפגע ביציבות היהודית ובגידול דור ההמשך מתבטאת בפציעה של גיד הנשה.
2. מאבק כנגד מלאך – הפירוש השני מקשר את מאבקו של יעקב כנגד המלאך לרשימה ארוכה של מאבקי מלאכים כנגד בני האדם המובאת במדרשים השונים: המלאכים התנגדו לבריאת האדם; התנגדו למתן תורה; וכאן מסתבר שהם התנגדו גם ליצירת עם ישראל מבניו של יעקב. על ידי הפגיעה בגיד הנשה המלאך מצליח להוכיח שבני האדם פגומים ונתונים לשליטת יצריהם; אך יתכן שדוקא זו הסיבה שהקב"ה בחר בבני אדם, כיון 'שכלי תשמישו שבורים'.
3. מאבק כנגד עצמו – לבסוף, מספר פירושים שונים מצביעים על עקרון אחד: שהמלאך נגדו נאבק יעקב הוא חולשותיו שלו עצמו: אי קיום הנדר להפריש מעשרות; ניסיון לברוח מהמאבק עם עשיו; או הצורך להכיר בעוול שנגרם לעשיו בפרשת לקיחת הברכות. מאבקו של יעקב ב'שדים' שלו עצמו יוכל להעמיד אותו לא רק כיעקב, אלא כ'ישראל'.

וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ פָּרָס עֶזְרָא בֶּן שְׂרָיָה בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן חִלְקִיָּה: בֶּן שַׁלּוּם בֶּן צָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב: בֶּן אֲמַרְיָה בֶן עֲזַרְיָה בֶּן מְרָיוֹת: בֶּן זְרַחְיָה בֶן עֻזִּי בֶּן בֻּקִּי: בֶּן אֲבִישׁוּעַ בֶּן פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ: הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֶּן לוֹ הַמֶּלֶךְ כְּיַד ה' אֱלֹהָיו עָלָיו כֹּל בַּקָּשָׁתוֹ: פ וַיַּעֲלוּ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים וְהַנְּתִינִים אֶל יְרוּשָׁלִָם בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ: וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי הִיא שְׁנַת הַשְּׁבִיעִית לַמֶּלֶךְ: כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל וּבְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בָּא אֶל יְרוּשָׁלִַם כְּיַד אֱלֹהָיו הַטּוֹבָה עָלָיו: כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט: ס וְזֶה פַּרְשֶׁגֶן הַנִּשְׁתְּוָן אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ אַרְתַּחְשַׁסְתְּא לְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר סֹפֵר דִּבְרֵי מִצְוֹת ה' וְחֻקָּיו עַל יִשְׂרָאֵל: פ אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא לְעֶזְרָא כָהֲנָא סָפַר דָּתָא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא גְּמִיר וּכְעֶנֶת: מִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל מִתְנַדַּב בְּמַלְכוּתִי מִן עַמָּה יִשְׂרָאֵל וְכָהֲנוֹהִי וְלֵוָיֵא לִמְהָךְ לִירוּשְׁלֶם עִמָּךְ יְהָךְ: כָּל קֳבֵל דִּי מִן קֳדָם מַלְכָּא וְשִׁבְעַת יָעֲטֹהִי שְׁלִיחַ לְבַקָּרָא עַל יְהוּד וְלִירוּשְׁלֶם בְּדָת אֱלָהָךְ דִּי בִידָךְ: וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַב דִּי מַלְכָּא וְיָעֲטוֹהִי הִתְנַדַּבוּ לֶאֱלָהּ יִשְׂרָאֵל דִּי בִירוּשְׁלֶם מִשְׁכְּנֵהּ: וְכֹל כְּסַף וּדְהַב דִּי תְהַשְׁכַּח בְּכֹל מְדִינַת בָּבֶל עִם הִתְנַדָּבוּת עַמָּא וְכָהֲנַיָּא מִתְנַדְּבִין לְבֵית אֱלָהֲהֹם דִּי בִירוּשְׁלֶם: כָּל קֳבֵל דְּנָה אָסְפַּרְנָא תִקְנֵא בְּכַסְפָּא דְנָה תּוֹרִין דִּכְרִין אִמְּרִין וּמִנְחָתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן וּתְקָרֵב הִמּוֹ עַל מַדְבְּחָה דִּי בֵּית אֱלָהֲכֹם דִּי בִירוּשְׁלֶם: וּמָה דִי עליך עֲלָךְ וְעַל אחיך אֶחָךְ יִיטַב בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה לְמֶעְבַּד כִּרְעוּת אֱלָהֲכֹם תַּעַבְדוּן: וּמָאנַיָּא דִּי מִתְיַהֲבִין לָךְ לְפָלְחָן בֵּית אֱלָהָךְ הַשְׁלֵם קֳדָם אֱלָהּ יְרוּשְׁלֶם: וּשְׁאָר חַשְׁחוּת בֵּית אֱלָהָךְ דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּן תִּנְתֵּן מִן בֵּית גִּנְזֵי מַלְכָּא: וּמִנִּי אֲנָה אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מַלְכָּא שִׂים טְעֵם לְכֹל גִּזַּבְרַיָּא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה דִּי כָל דִּי יִשְׁאֲלֶנְכוֹן עֶזְרָא כָהֲנָה סָפַר דָּתָא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא אָסְפַּרְנָא יִתְעֲבִד: עַד כְּסַף כַּכְּרִין מְאָה וְעַד חִנְטִין כֹּרִין מְאָה וְעַד חֲמַר בַּתִּין מְאָה וְעַד בַּתִּין מְשַׁח מְאָה וּמְלַח דִּי לָא כְתָב: כָּל דִּי מִן טַעַם אֱלָהּ שְׁמַיָּא יִתְעֲבֵד אַדְרַזְדָּא לְבֵית אֱלָהּ שְׁמַיָּא דִּי לְמָה לֶהֱוֵא קְצַף עַל מַלְכוּת מַלְכָּא וּבְנוֹהִי: וּלְכֹם מְהוֹדְעִין דִּי כָל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא זַמָּרַיָּא תָרָעַיָּא נְתִינַיָּא וּפָלְחֵי בֵּית אֱלָהָא דְנָה מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם: וְאַנְתְּ עֶזְרָא כְּחָכְמַת אֱלָהָךְ דִּי בִידָךְ מֶנִּי שָׁפְטִין וְדַיָּנִין דִּי לֶהֱוֹן דאנין דָּאיְנִין לְכָל עַמָּה דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה לְכָל יָדְעֵי דָּתֵי אֱלָהָךְ וְדִי לָא יָדַע תְּהוֹדְעוּן: וְכָל דִּי לָא לֶהֱוֵא עָבֵד דָּתָא דִי אֱלָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא אָסְפַּרְנָא דִּינָה לֶהֱוֵא מִתְעֲבֵד מִנֵּהּ הֵן לְמוֹת הֵן לשרשו לִשְׁרֹשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין: פ בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ אֲשֶׁר נָתַן כָּזֹאת בְּלֵב הַמֶּלֶךְ לְפָאֵר אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצָיו וּלְכָל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַגִּבֹּרִים וַאֲנִי הִתְחַזַּקְתִּי כְּיַד ה' אֱלֹהַי עָלַי וָאֶקְבְּצָה מִיִּשְׂרָאֵל רָאשִׁים לַעֲלוֹת עִמִּי: פ

א. שבחי הרב החיד"א, הרב אברהם כלפון
מעשה הרב הגדול המופלא מופת הדור והדרו כבוד מורנו הרב רבי חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה זיע"א אכי"ר. הוא נולד בארץ ישראל תבנה ותכונן במהרה בימינו, שנת התפד (1724) בן שבעה חדשים, ונולד כמת, וחשבו עליו אוהביו שמת, ועזבו אותו והניחו אותו בקרקע. ונכנסה עליו זקינתו וידעה שעדיין יש בו הנפש, ולקחה אותו וכרכה אותו בצמר גפן ונתחמם וחיה, ונתגדל לשם ולתפארת.
ב. הסכמת אביו לספר 'שער יוסף'
אם ילד שעשועים, אין מוקדם ומאוחר בתורה, כבן שש כבן שבע ותחל רוח השם לפעמו, הכיר את בוראו, ויכר יוסף בידיעת בית רבו ולא ימיש מרחובה. ויט שכמו לסבול, בקי בהטייה, יושב אהלים בית מדרשו של שם, מר גיסי הרב המחבר ספר נחפה בכסף =(ר' יונה נבון), נכנס ובא, לן בסוד קדושים רבה, בן פורת יוסף.
ג. שו"ת החיד"א ז
ראובן שהושיב תרנגולת עם עשר' ביצים שלו ונכנס שמעון שלא בידיעתו והניח ה' ביצים שלו ויצאו כולם אפרוחים, הן עתה שמעון תובע מראובן ה' אפרוחים שהם שלו, וראובן משיב תרנגולתי גדלה האפרוחים ואפרע לך ה' ביצים יורינו המורה הדין עם מי ושכמ"ה.
תשובה: הלא לאמונה מכיר אנכי את מיעוט ערכי דלא ידענא לאהדורי סברא מגבב דברים ומביא דברים המסודקים בוקי סריקי הנדחה והצולעה תלי תניא בדלא תניא איש שוגה ומשגי יותר מכדי שהדע' טועה וא"כ איפה כל רואי ילעיגו לי על שקמתי אני לפתוח יד בתשובה, אכן מה אעשה ומוכרח אני לכך והכל לפי צורך השעה, כי כן דבר המלך עטרת תפארת לראשי מורי ורבי יצ"ו באמור אלי קח לך גליון וכתוב עליו כפי השגתך הטובה היא אם רעה, על כן באתי היום לקיים גזירתו והתויתי תיו שתי אותיות מעט ורעים ואתפלל אל ה' הוא יהיה עם פי בהגיוני ויהי לי לישועה וזה החלי בס"ד...
סוף דבר דאם ראובן ראה הביצים ושתק הכל שלו ואם ראובן אזיל ומודה דלא ראה הכל של שמעון בעל הביצים וכמו שהורה גבר הרב מהרש"ג באמור לשמעון שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך כאמור. וזה שכתבתי אינו לא להלכה ולא למעשה כי אם לפלפלת כל שהוא... הלא כה דברי אנכי תולעת ולא איש ודוד הוא הקטן בדעה ובינה עבדו ותלמידו איסקופא הנדרסת דורסים אותו לגנאי חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט.
ה. שבחי הרב החיד"א שם
ואח“כ למדו יחד [חיד”א ור' יו“ט אלגאזי] אצל הרב המופלא מהר”ר שלום שרעבי זלה“ה, והיה הרב מהר”ש שרעבי ז“ל מחזיר פניו פעם בפעם. אח”כ אמר לו הרב חיד“א ז”ל: מה פשעי ומה חטאתי שאין אתה מחזיר פניך אלי ומלמד אותי. ואמר לו, אני יודע שאין ביאתך לעוה“ז ללמוד דרך האמת, שהרי יש לך השגה בתחלה ללמוד בדרכים אחרים ולבסוף תשיג ללמוד דרך האמת.
ו. שו"ת יוסף אומץ יט
אשר דרשת ממני אגיד לך מה כח בני ארץ ישראל לשלוח שלוחים לכל בני הגולה ולאפקועי מעניי עירם...
ידיד נפש תמהני עליך כי ידעתיך בשם האמונה אזור חלציו צדיק באמונתו. מדוע ככה עשית והיה בהניח הנחה שוברת כי מעולם לא היתה כזאת ולא קרב שליח לקופת עניי מתא ועולת תמיד העשוייה לעניי העיר אין נסתר מחמתו. ודבר זה מפורסם שהשליח חלק מקופת א"י נוטל ונדבה מכו' הק"ק ונדבת איזה נדיבים איש אשר כברכתו. וכל זה לא נגע ולא פגע לגרוע מעניי העיר כלל...
ואולם שמענה ואתה דע לך דאמרו בספרי שקולה ישיבת א"י ככל המצות שבתורה אף בחרבנה והיה כשבתו. ולדעת הרמב"ן היא מכלל רמ"ח מצוות עשה דאורייתא ואין פוטר אותו. ואם אל סודו תדרוש קח לך בשמים ראש כי בא"י כל תפלה כל תחינה החלו עולין אל השמים מעל ועשה את עולתו. לא כן בארץ העמים מסך מבדיל ובלולים יעלו מארץ לא מטוהרה או עם שרים והוא דרך חול ובחבורתו. ובמה יתרצה עבד ה' להיות לו חלק בישיבת א"י ותורת א"י אם לא בהחזיק ביד יושביה...
והנני יוסיף לדבר יען מוחזקני בך כי ירא אלקים אתה והיה בשמעו דברי רז"ל ומארי רזין נפשך הטהורה מתלהבת גלה צדקתו. דע שכתבו המקובלים דיושבי א"י נאנחים ונאנקים ביסורין ורעב ורשעת הגוים מיני עצבי בשמים רוש ולענה מנת כוסם משיעלה תמרתו. לכפר על כל ישראל על כל חטאות הצבור והיחיד חדשים גם ישנים והגם דשם אינם נמצאים ממיני החטאים האלה כגון גלוח זקן ופאות וסתם יינם ועריו' ושחוק וקומידייאס אינהו ואביזרייהו ורובם ככלם מתפללים בצבור וקורין ושונים דבר בעתו. מלבד רבנן קדישי בעלי ישיבות שם יתנו צדקות ה' גופי הלכות בפלפול וסברא ופסקו אנשי אמנה דין אמת לאמתו. עם כל זה רבו מצערות מדהרות דהרות בכי וצירות על כל דבר פשעי ישראל לימים ראשונים וגם עתה בארץ העמים לא יבצר איזה מאן דהוא מוסיף על חטאתו.
ז. פני דוד ראה אות טו
ואשריהם ישראל אשר בבא אליהם שליח א"י מכבדין אותו ומחבבין אותו כגלגל עיניהם וכן בדין... וכל אלו הם דברים אמיתיים למי שאין עיניו טרוטות. לאפוקי איזה מההמון אשר יבואו בטענות נגד השליח והם סיבה למעט בכבודם והנאתם וכיוצא... וכי תימא לפי האמת דינא הוא דעניי עירי קודמין... ענין השליחות הוא משום ישוב א"י שלא יחדל אביון מקרב הארץ ואי לאו צדקת בני הגולה ח"ו לא יזכר שם ישראל בא"י ברשעת הגוים ואין זה בכלל עניי עירך קודמין דהכא לאו משום צדקה אלא להעמיד האביונים לשבת בארץ ע"כ אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך השליח לענייך ולאביונך בארצך שישארו בא"י ולדבר הזה השליח א"י קודם לכל.

סיפור: איך הצליח יעקב להזיז את האבן מעל הבאר?
חידה: מה פירוש 'עיני לאה רכות'?

מפרשים רבים התמודדו עם השאלה כיצד נשא יעקב שתי אחיות. התשובות מלמדות לא רק על יעקב אבינו, אלא גם ובעיקר, על היחס הנכון לנו לתורה ולמצוות.
1. גר שנתגייר כקטן שנולד – החזקוני ומפרשים נוספים הציעו שמכיוון שיעקב נדרש לגייר את לאה ורחל קודם שיוכל לישא אותן, חל עליהן הכלל 'גר שנתגייר כקטן שנולד', והן אינן אחיות עוד. אמנם, כפי שעולה מן הגמרא בפסחים, יתכן שתשובה זו עונה על השאלה ההלכתית הצרה, אך אינה מיישבת את הבעיה המהותית של נשיאת שתי אחיות: האם לא חשש יעקב לצער הגדול שיתרחש בעקבות הפיכת שתי האחיות לנשים צרות זו לזו?
2. מהות המצוות – הרמב"ן מסביר כי האבות קיימו את התורה, אך לא היו מחוייבים לחוק עצמו, כמו שאנו מחויבים, אלא למהות שלו. על פי זה מבאר הרמב"ן, שכיון שחומרת העבירות קלה יותר בחוץ לארץ, היקל יעקב ונשא שם שתי אחיות.
ר' חיים מולווזין, בספר נפש החיים, לוקח רעיון זה צעד נוסף, ומסביר שיעקב ידע שבית ישראל חייב להיווצר משתי האחיות רחל ולאה, ועל כן הבין שרצון השם במציאות שנוצרה הוא שיינשא לשתי הצדיקות. שיקולים מעין אלו אסורים לנו, לאחר מתן תורה.
3. חובה והידור – הרבי מליובאוויטש מסביר ששמירת כל המצוות היתה אצל האבות רק הידור, בעוד המחוייבות של יעקב כלפי רחל לאחר שכבר הבטיח לה שישא אותה, וכלפי לאה שנעשתה אם בניו, היתה בגדר חובה של ממש, ועל כן קודמת להידור. מכאן צריכים גם אנו ללמוד, שהמחוייבות כלפי האחר צריכה לקדום להידורים אישיים שלנו.