דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

יעקב אבינו מתעקש להיקבר במערת המכפלה שבארץ ישראל ולא במצרים, היכן שחי את שנתיו האחרונות. מתוך הפסוקים עולות שלש סיבות לכך, ועיון במפרשים מבהיר ומרחיב סיבות אלו:
1. חוסר רצון להיקבר במצרים – יעקב אינו רוצה להיקבר במצרים, שעפרה יעשה כינים, שאנשיה רשעים ושבה הוא עלול להפוך לעבודה זרה. נוסף לכל זה, אין הוא רוצה שקברו יהפוך למוקד עליה לרגל – לא למצרים וגם לא לבניו שעלולים להשאר במצרים ליד קברו. למרות שיעקב חי את שבע עשרה השנים האחרונות שלו במצרים, בקשו המפורשת שלא להיקבר בה, מהווה מחאה כנגד התרבות המצרית, ואולי גם כנגד הערצת המתים הקיימת בה.
2. קבורת אבות – יעקב מדגיש את רצונו להיקבר עם אבותיו. בכך הוא מוכיח שהוא רואה את עצמו כאחד מן האבות וכמייסד עם ישראל; הרלב"ג הולך צעד נוסף ואומר, שהרצון להיקבר במערת המכפלה קשור לא רק לעבר אלא גם לעתיד – יעקב רוצה לאפשר לבניו ולבני בניו את היכולת לבקר בקברו.
3. תחית המתים – מדרש בראשית רבה מסביר את רצונו של יעקב להיקבר בארץ ישראל, כיוון ששם מתרחשת תחיית המתים, בעוד שצדיקים הקבורים בחוץ לארץ יצטרכו להתגלגל לארץ.
אין לנו עסק בנסתרות, אך אפשר אולי שהנקברים בארץ גופם שב אל העפר והם נעשים לחלק מהארץ הקדושה, ולכן כאשר הארץ קמה לתחיה בזמן הגאולה, גם הם קמים ומשתתפים בגאולה באופן ישיר, בניגוד לצדיקים הקבורים בחוץ לארץ, שהשתתפותם בגאולה עקיפה יותר, בדרך של 'גלגול מחילות'.
רבי התנגד לקבורתם בארץ ישראל של אנשים שלא חיו בה, שהרי הם מטמאים את הארץ; אך רבי אליעזר ענה לו שאדמת ארץ ישראל מכפרת עליהם. נדמה לי שכוונת רבי אליעזר לומר, שקבורתו של אדם בארץ ישראל מוכיחה על הקשר העמוק שהיה לו לארץ ישראל גם בחייו.
ודאי שהדברים ראויים להיאמר כלפי יעקב אבינו, שקנה אדמות בארץ ישראל, וחינך את ילדיו לשאוף ולחזור אל הארץ הקדושה. אבינו ישראל הוא חלק מהותי מגאולת עם ישראל בארץ ישראל, ולכן ראוי לו שיקבר בארץ הקודש ויהיה מן הראשונים לקום לתחיית המתים.

דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כסלו כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי וְעַל יְרוּשָׁלִָם: וַיֹּאמְרוּ לִי הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ: וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם: וָאֹמַר אָנָּא ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו: תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּמִתְוַדֶּה עַל חַטֹּאות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית אָבִי חָטָאנוּ: חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ: זְכָר נָא אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר אַתֶּם תִּמְעָלוּ אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים: וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם והבואתים וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם: וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה: אָנָּא אֲדֹנָי תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וְהַצְלִיחָה נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ: פ

ב. שם לך לך יד,כד
ודעו כי מצוה גדולה היא לעשות צדקה עם עניי ארץ ישראל שהם עניים הדרים בערים ירושלים חברון וצפת, והם קודמים לעניי חוץ לארץ... כי בעוונות, עניי א"י דומים לשבוים, ויש להם צער הרבה מן האומות והכל מצווים לעוזרם כי עושים בזה מצות פדיון שבוים. ולפי שהאגרות שמביאים שלוחי ארץ ישראל הן האגרת הכוללת והן האגרות בשביל הפרטים נכתבים בלשון הקודש, ובהם דברים ברורים מאוספים מן הגמרא ומן הפסוק, אבל הרבה בני אדם אינם יודעים לקרותם ואינם מבקשים מאחרים את הסברם ואינם יודעים איזו צרות ופורעניות עוברות על ראשיהם. לכן רוצה אני להסביר חלק מהם לעורר את הלב כדי שידעו מעלת א"י וכמה מתענים אלו הדרים בה...
ולכן אנו הדרים בחו"ל ואין לנו זכות לבוא לא"י חייבים לסייע ליושבי א"י כדי שיוכלו להיות שם במנוחה וכן כדי שיוכלו להתפלל ובכך יתקבלו גם תפלות חו"ל. שאם לא נתמוך בהם באות עליהם עלילות קשות מאת אדוני הארץ והרעה הראשית שנסגרות הקהילות, ואע"פ שאינם עושים זאת, אבל היהודים מתחבאים מפני הרעות והקהלות נסגרות ממילא, ואין מתפללים שם, כי התושבים מתחבאים מתחת לאדמה. ומאחר שנולדתי וגודלתי באותם המקומות ראיתי את הרעות שמצאו אותם, ובודאי העבדים הנמצאים במאלטה יש להם מנוחה יותר מאשר אלו...
כל זה דברתי אודות כלל הישוב ועכשיו אדבר אודות הפרטי היינו הת"ח והבעלי בתים העניים שנמצאים שם שראיתי במו עיני אנשים שמתים מרעב והגורם הוא הן בגלל היסורים הנ"ל והן בגלל זה שבכל עיר אחרת החכם אם הוא גדול בתורה הוא נבחר לחכם העיר ואם הוא קטן נעשה שוחט או מלמד ומוצא ילדי הבעלי בתים שמשלמים כל שבוע והבע"ב העניים יכולים איזו מלאכה כדי להתפרנס ואין צורך לסובב ולבקש צדקה כי הוא מוצא ליקח בכל עיר כפי אפשרותו. וכל זה אינו קיים במקומות אלו כי אין כוללות בעיר שיכולה לתת קיצבה לת"ח כי אין לה להוצאותיה, כ"ש לתת קיצבה לת"ח ובעלי הבתים העניים אינם יכולים לעשות שום מלאכה ואין להם מקור לקחת צדקה או הלואה. והם חיים מן ההקדשות שבני חו"ל עושים בחייהם ושולחים הפירות לארץ ישראל ועל ידי כך אינם מתים ברעב. אבל העניות גדולה ואין מספיק במה שמגיע כדי להתקיים.
ג. סיום ספר 'גט פשוט'
אמר המגיה אודה את ה' בכל לבב כי הוא הנותן כח... אשר עד כה ברכני ברכות הורי, זה ספר התורה אשר שם משה איש האלוקים הרב המופלא מרן זקני הרב המחבר זלה"ה... זכרה לי אלוקי לטובה עניי ויגיע כפי אשר יגעתי בעשר אצבעותי להעתיקו ולסדרו במספר ירחים במקום הקודש צפת ת"ו... ואשים לדרך פעמי דרך אניה בלב ים ובאתי עד הנה ואנכי משתאה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכי... ואני תפלה לא-ל נורא עלילה ה' צורי וגואלי... להוציא לאור תעלומה כל כתבי הקדש מהרב המחבר ז"ל יראו עיני ואשמח כי רב חילי. כה המעתיר המעתיק והמגיה הצעיר יעקב כולי.
ה. הקדמת הילקוט מעם לועז בלדינו (מתורגמת)
המטרה הראשונה: למען ידעו בני הדור את המצוות כיצד יש לקיימן, ואת העבירות כיצד להתרחק מהן.
המטרה השניה: להיטיב להבין את הנסים שעשה הקב"ה לאבותינו.
המטרה השלישית : לקרוא בתורה שנים מקרא ואחד תרגום.
המטרה הרביעית: ליישב את כל השאלות המתעוררות בפרשה
המטרה החמישית: לתאר את המלחמות שאירעו בימי מלכי ישראל והנביאים.
המטרה השישית: להביא דיני חושן-משפט.
המטרה השביעית: כי כאן תמצאו את כל המעשיות הנמצאות בגמרא ובמדרש ובשאר ספרים, ותדעו הכל מה שאירע מאז שנברא העולם. ותרחקו מכל סיפורי ההסטוריה ושאר חוברות הספורים... ובלילות החורף הארוכים יהיה לכם דבר להשתקע בו. ותהנו בקריאת כל קטע וקטע... ומלבד זה שתהיו עסוקים והזמן יעבור, אף תמצאו תועלת לנפשיכם.
המטרה השמינית: לתאר את עבודת הקודש בבית-המקדש והנהגת הכהן הגדול.
המטרה התשיעית: לבאר מעלת התורה, שכל הסיפורים הכתובים בתורה מכילים רמזים חשובים
והמטרה העשירית השקולה כנגד כולן: כי יש לקיים התורה ולעסוק גם בגמילות-חסדים, ובחיבור הספר זה, שיהיו לו מהלכים בעם, יועדו ההכנסות אחרי ניכוי ההוצאות לקהילות הקודש בירושלים ובצפת וחברון, לפרנסת בני ישיבה וכן למוסדות חסד ולקהילת קושטה.

סיפור: דני ושלומי עושים שלום בשביל אבא ואמא, אבל מגלים שכיף להיות אחים טובים...
חידה: למה היה טוב שיוסף ירד למצרים?

בלימודנו סקרנו שלש תמונות מפרשת ויגש, ופירושן על פי תורתו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל. שלש התמונות משקפות שלשה מערכי היסוד אליהן חינך ולהן שאף הרב:
1. אהבת עם ישראל – מדוע בחר יוסף לגלות את זהותו לאחיו דווקא לאחר דבריו של יהודה? חכמינו לאורך הדורות הציעו תשובות שונות: במדרש נאמר שהוא חשש מתגובתו של יהודה; יש האומרים שהוא חשש לתדמיתו בעיני המצרים הסובבים; ואולי הרחמנות על אביו היתה השיקול המרכזי. הרב דרוקמן פנה לכיוון אחר – דווקא הדאגה לאחים היא שהכווינה את פעולותיו של יוסף. מלכתחילה מטרתו הייתה לעזור לאחיו לחזור בתשובה, וכאשר יהודה הגן על בנימין בחירוף נפש, תכניתו של יוסף הושלמה והוא התגלה לאחים.
בחירתו של הרב לראות את מעשיו של יוסף כנובעים מאהבה, עולה בקנה אחד עם אהבתו שלו לכל יהודי, ומוכנותו להתאמץ עבור כל מי שביקש את עזרתו.
2. המחויבות לתורה – יעקב שולח את יהודה לפניו למצרים, והמדרש מסביר שמשימתו היתה להקים ישיבה. מדוע יצא דווקא יהודה למשימה? האם משום שהיה מנהיג האחים, או בגלל כחו הגדול? הרב דרוקמן הסביר שיהודה הוכיח את האחריות והערבות שלו לשאר האחים, ולכן הוא המתאים ללמד תורה, שכן אחריות וערבות מתחילה במחויבות להפצת התורה.
הרב דרוקמן, שהיה ממייסדי ישיבת כרם ביבנה, ראש ישיבת אור עציון, וראש ישיבות בני עקיבא במשך שנים רבות, שיקף בחייו את הקביעה שאחריות לאומה מתחילה באחריות לתורתה.
3. הציפיה לגאולה – הבטחתו של הקב"ה ליעקב בכפל לשון "אעלך גם עלה", התפרשה על ידי חכמינו כמתייחסת גם לקבורת יעקב בארץ ישראל, וגם לחזרת בניו. לאור דבריו של הרב דרוקמן בהסבר המושג 'קמעא קמעא', מושג שהוא בחר כשם לספרו על מדינת ישראל, אפשר להמשיך ולומר שהקב"ה מודיע ליעקב כי תהליך הגאולה אולי יהיה איטי ומדורג, לפעמים נסתר ועיתים שהחשך יכסה את הארץ, אך תמיד הגאולה ממשיכה וצומחה – אעלך, גם עלה.

וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי: כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה: ס וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם: וְאֵלַי יֵאָסְפוּ כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל מַעַל הַגּוֹלָה וַאֲנִי יֹשֵׁב מְשׁוֹמֵם עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב: וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי וּבְקָרְעִי בִגְדִי וּמְעִילִי וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל ה' אֱלֹהָי: וָאֹמְרָה אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם: מִימֵי אֲבֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּאַשְׁמָה גְדֹלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבַעֲוֹנֹתֵינוּ נִתַּנוּ אֲנַחְנוּ מְלָכֵינוּ כֹהֲנֵינוּ בְּיַד מַלְכֵי הָאֲרָצוֹת בַּחֶרֶב בַּשְּׁבִי וּבַבִּזָּה וּבְבֹשֶׁת פָּנִים כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְעַתָּה כִּמְעַט רֶגַע הָיְתָה תְחִנָּה מֵאֵת ה' אֱלֹהֵינוּ לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה וְלָתֶת לָנוּ יָתֵד בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ לְהָאִיר עֵינֵינוּ אֱלֹהֵינוּ וּלְתִתֵּנוּ מִחְיָה מְעַט בְּעַבְדֻתֵנוּ: כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹהֵינוּ וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת לָנוּ מִחְיָה לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו וְלָתֶת לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם: ס וְעַתָּה מַה נֹּאמַר אֱלֹהֵינוּ אַחֲרֵי זֹאת כִּי עָזַבְנוּ מִצְוֹתֶיךָ: אֲשֶׁר צִוִּיתָ בְּיַד עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ נִדָּה הִיא בְּנִדַּת עַמֵּי הָאֲרָצוֹת בְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר מִלְאוּהָ מִפֶּה אֶל פֶּה בְּטֻמְאָתָם: וְעַתָּה בְּנוֹתֵיכֶם אַל תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם אַל תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד עוֹלָם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וַאֲכַלְתֶּם אֶת טוּב הָאָרֶץ וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם: וְאַחֲרֵי כָּל הַבָּא עֲלֵינוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּבְאַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדֹלָה כִּי אַתָּה אֱלֹהֵינוּ חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מֵעֲוֹנֵנוּ וְנָתַתָּה לָּנוּ פְּלֵיטָה כָּזֹאת: הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ וּלְהִתְחַתֵּן בְּעַמֵּי הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֲלוֹא תֶאֱנַף בָּנוּ עַד כַּלֵּה לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה: פ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל צַדִּיק אַתָּה כִּי נִשְׁאַרְנוּ פְלֵיטָה כְּהַיּוֹם הַזֶּה הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָתֵינוּ כִּי אֵין לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ עַל זֹאת: פ
וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה: ס וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עולם עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה: קוּם כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ חֲזַק וַעֲשֵׂה: פ וַיָּקָם עֶזְרָא וַיַּשְׁבַּע אֶת שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְכָל יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה וַיִּשָּׁבֵעוּ: וַיָּקָם עֶזְרָא מִלִּפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ אֶל לִשְׁכַּת יְהוֹחָנָן בֶּן אֶלְיָשִׁיב וַיֵּלֶךְ שָׁם לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה כִּי מִתְאַבֵּל עַל מַעַל הַגּוֹלָה: ס וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם: וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה: ס וַיִּקָּבְצוּ כָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְרוּשָׁלִַם לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ וַיֵּשְׁבוּ כָל הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים: פ וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת לְהוֹסִיף עַל אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל: וְעַתָּה תְּנוּ תוֹדָה לַה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת: וַיַּעְנוּ כָל הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קוֹל גָּדוֹל כֵּן כדבריך כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת: אֲבָל הָעָם רָב וְהָעֵת גְּשָׁמִים וְאֵין כֹּחַ לַעֲמוֹד בַּחוּץ וְהַמְּלָאכָה לֹא לְיוֹם אֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם כִּי הִרְבִּינוּ לִפְשֹׁעַ בַּדָּבָר הַזֶּה:

א. שרביט הזהב, חידושים על הש"ס
חולין ט: וזה כתבתי בשנת תקמ"א בלמדי אותה פעם שניה, מתוך הטירוף, ומתוך יוקר השער, ומתוך חוסר כל, ה' ירחם אמן כן יהי רצון.
שבת לב: "בעון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר, והיוקר הוה, והשכר אבד, ובני אדם רצין אחר פרנסתן ואין מגיעין" - ונראה דמלבד היוקר הנמשך מעצירת גשמים, עוד יהיה יוקר בגזירה א-להית, והוה תדיר שנה אחר שנה, והשכר אבד – שכירות קרקעות ובתים, ועוד עסקא למחצית שכר יאכלו הקרן המתעסקים, ולא ישאירו במה להשתכר, ועוד לא ימצא אדם להשכיר את עצמו, כאשר כל זה ראינו בעינינו בשנים האלו תק"מ, תקמ"א ותקמ"ב, ה' יאמר דיי.
ב. מי מנוחות, חידושים על התנ"ך, פרשת מקץ
יש להקשות, למה היו שני החלומות משונים זה מזה, זה בפרות וזה בשבולים... אך ממקרי הרעב שהיה בזמננו – לא תקום פעמיים צרה – נתפרש לי עניין חלום זה. והוא, שבתחילת הרעב לוקות הבהמות, יען כי מזונם הוא מהגשמים שבתחלת השנה, תחלת תשרי שבהם יגדלו הצמחים עשבי השדה. וכשאין גשמים בתחלת השנה, תחלה מתות הבהמות. ובאחרית השנה, יורדים הגשמים לזרעים מאכל בני אדם... באופן כי במכת הרעב, תחלה לוקות הבהמות ואחר כך האדם.
ג. שם, דרוש לשבת נחמו
דרוש שדרשתי בשבת נחמו אחרי עבור זעם הבולשת אשר נכנסה לעיר, לא תקום פעמיים צרה... אכן הגורם לנו לסבול כל זה, ידיעתנו האמת לאמתו שאין בו שום ספק כי דתנו ותורתנו – ואם שחה עד עפר – היא האמת... וכמאמר חכם אחד מחכמיהם למלך אחד שרצה להכריח ישראל לדתו, אחר שהאריך להוכיחו על זה כי לא יועיל עמהם, סוף דבריו אמר לו – תדע אדוני, שאין ספק בו כי היהדות הוא מהחלאים שאין להם רפואה...
אמר " לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל לַעֲשׂוֹת בָּהֶם׀ מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל־חֲסִידָיו הַלֲלוּ־יָ-הּ", יען כי כל הגוים כשנופלים בידם ישראל... גם מה שלא נגזר על ישראל, עושים להם מרוב רשעם. אך ישראל, כשיפלו בידם אומות העולם, לא יעשו בהם רק משפט כתוב למעלה, ולא יוסיפו עליו.
ד. הקדמת הרב משאש למי מנוחות
פעם הכינה אשתו הרבנית פתיתי לחם ישן טבולים במים לצורך מאכל התרנגולים, ומבלי משים הניחתם על שולחנו של רבנו בתוך צלחת לכמה רגעים. ובינתיים, רבנו שהיה שקוע בעיונו בתורה חשב שזו ארוחתו שהגישה לו הרבנית, קם, נטל ידיים, בירך ואכל את אותם הפתיתים, ולא הרגיש מאומה, והמשיך בעיונו הזך. וכשהגישה הרבנית לרבנו את ארוחתו, אמר לה רבנו – מה יום מיומיים? הלא כבר הנחת לי ארוחה, וכעת שבעתי. חרדה הרבנית והבינה שבעלה הנערץ – רבנו, סעד את לבו באותם הפתיתים שהכינה לתרנגולים. שאלה אותו הכיצד הסכין לאכול מאכל תפל כזה, השיב לה רבנו: לא הרגשתי מאומה!
ה. מלכי רבנן עמ' קז
שמענו שבעת פטירתו שהיו יושבים לפניו כל חכמי דורו והוא הוכיחם לשקוד על התורה ועל העבודה והיה שם חכם אחד ושמו ר' יוסף מאימראן זצ"ל ואמר לו מורנו רבי רפאל הנזכר "תגיד לפני החכמים מה שראו עיניך בלילה פלונית". אמר לו "אני בלילה פלוני בימי החורף כעבור שליש מהלילה הייתי לומד בביתי ונתקשיתי בענין אחד ולרוב התשוקה אמרתי להלוך ולדפוק על פתח מורנו רבי רפאל בירדוגו לישא וליתן עמו בדבר, ומצאתי אותו ער ולא ישן והוא לומד ויושב על הכסא ופאת ראשו קשורה בחוט אחד בכותל כדי שאם תבוא לו שינה בשעה שירכין ראשו לישן החוט יתלוש את שער הפאה ותכף יעור משנתו, ועוד היו רגליו יורדות מעל הכסא וספל מלא מים נוכח רגליו שאם תבוא לו שינה יטבעו רגליו במים ויתקרר ויעור משנתו. ובראותי זאת נכנס חשק התורה בליבי. ואמר רבי רפאל לחכמים הנזכרים "אני אומר לכם דברים אלו לא להתגדל ולא להתפאר, שעכשיו הוא מת עת פטירתו מן העולם ואין תועלת בכבוד כלל, אלא שממני תראו וכן תעשו שתשקדו על דלתי התורה יום יום בלי התרשלות ובלי רפיון ידים כלל כי אורך ימים בימינה", זיע"א.
ו. הקדמת מי מנוחות
עמדו אחריהם כת שלישית, לעשות חורפות על דברי חז"ל, ולספק חבל בחבל ונימא בנימא בניינים בנויים זה על זה, ובארצות אשכנז נתפשט זה בהפרזה נוראה, ואם אמור יאמר להם "מה זה והיכן רמיזא החורפא הזאת בדברי המאמר", יאמר: שבעים פנים לתורה...אבל הדרך הישר: שישית לנגד עיניו כי רבותינו ז"ל – בני אדם היו ולא א-להים, ואם גדלה חכמתם עד לאין קץ, לא יצאו מכלל בני אדם גם בני איש, לפעמים ידבר בלשון צח, לפעמים ידבר בלשון קצר, לפי העת ולפי הזמן, לעמים בלשון מעורבב שלא כסדרו, וכל שכן במדרשים שנפלו בהם הטעויות והשגגות.
ז. משמחי לב, קהלת פרק ז
"אל תהי צדיק הרבה, למה תשומם" - לא תאסור יותר ממה שאסרה התורה. כי די בחומרות התורה, או די במה שהסכימו להקת החכמים המוסמכים לנו והם לנו בזמן הזה לעיניים – אלו חכמי התלמוד, וזולת החומרות הנזכרים בתלמוד – עליהם הוא אומר: אל תהי צדיק הרבה. וכמדומה לי, שכל רבותינו האשכנזים לא פרשו הפסוק הזה, שהרבו והפריזו על המידה בחומרות. וגם וידוי יום הכיפורים מסייע את פירושנו, שאנו אומרים בו: "את אשר אסרת – התרתי, ואת אשר התרת - אסרתי". וקצת קשה: ומה בכך? אלא ודאי שאין רצונו של הקב"ה לאסור את המותר, כי בזה יכבד עול התורה על מקבליה ויפרקו עולהּ חס וחלילה, והכתוב אומר: דרכיה דרכי נעם. והרבה קראו תיגר רבינו הרמב"ם בשמונה פרקיו על המרבים בתעניות ובסיגופים חינם, והוא אמרו לבסוף: "למה תשומם?" – שעל ידי החומרות תפרוק עול.
ח. תקנות חכמי מכנאס, תקנה יט
מנהג היה פשוט, שבסעודת מילה וזבד הבת, מחלקים לאנשים המצויים מיני מתיקה, וביטלנו זה ביטול גמור, כי הוא צער גדול לבעלי בתים, ויוצא מזה מחלוקת בין איש לאשתו, ובפרט כשהם צריכים ומתביישים. ותודה לה' נתקיים הדבר זה כמה שנים.
עוד מנהג היה מכמה וכמה שנים, שהיו שולחים בשבתות של שמחה בשר וביצים. יש שולח עשרים וארבע ביצים, ויש שולח יותר, ובעלי השמחה שולחים מעקודא ביצים ובשר. והכרזנו וביטלנו זה שלא ישלחו כי אם חמישה ביצים דווקא, ושמחו כל בעלי בתים, וכל הבעלי השמחה, היה להם נחת.

סיפור: שמוליק ודינה חוזרים מבית הכנסת עם שקית מלאה סוכריות. האם לאכול הכל מיד, או לשמור גם לשבועות הבאים?
|
חידה: מה מסמלות שבע הפרות השמנות ושבע הפרות הרזות בחלום של פרעה?

ב. תולדות החתם סופר מאת נכדו
ויהי אביו מלמדו תורת ה' וחכמות, כל אשר שאלו עיניו לא האציל מאתו. שמעתי מפיו הקדוש, כי כן הדריכו אביו מיום עמדו על דעתו: לא העלהו על משכבו בלילות, כי אם מתוך דברי תורה אשר העיר לו אביו, פעם קושיא והערה בעניני דעסוק בה, ופעם מדרש תמוה בפרשת השבוע, כאשר יכול שאת אז, והיה כהעיר השחר יעמוד על משמרתו וישאלהו אביו: "הגד נא לי בני פתרון הקושיא או המדרש אשר הערותי לך, היגעת ומצאת?" והיה אם פתרון הקושיא, או המדרש, אשר הערותי לך, היגעת המצאת? והיה אם מצא את פתרונו (כטוב בעיניו), הושיבו על כנו, שמח בתורתו, ואם הקרה פעם [כי] לא מצא פתרון הדבר, וייסרהו בשבט פיו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין"....
ויהי בשבת קודש ויבואו חכמי פראנקפורט דמיין, ובראשם הגאון ה"ה מוה"נ אדלער זצ"ל, ואחריו עדרו תלמידיו מופלגי בחוריו, והנה דרש דרש את אשר מצא כתוב בספר מהרשש"ך זצ"ל, ויערוך מלחמה את דברי זקנו, ויפלפל ברוחב בינתו לסתור דבריו. ויגער בו אביו, ויהס את קולו, קול הדורש, ולא נתנו לגמור את דבריו אשר הכין לו. אך להגאון מוהר"ן אדלער ז"ל היו נראין דברי תורת משה מדברי אביו, ולא יכול להתאפק, כי אהבת האמת בערה בו, והוכיח את אבי הנער לאמר, כי לא כן יעשה להכלים את בנו, שיפה כחו וכנים דבריו, ישגה מאוד אחריתו. ויהי בשמוע משה את דברי רבו הגאון ז"ל, ויצר לו בלבו, פן יהיה לו לחטא ח"ו אשר על ידו נתבייש אביו לעיני העדה, ויחזק לבו בה', ויתן תודה לאביו לאמר: "הלא כנים דברי אבי אשר דבר אתי קשות, אם גם נראין הדברים אשר אמרתי, עם כל זה קטנתי עוד מלהשיג על דברי אדוני אבי זקני, ולא יאות לנער כמוני, והנה אך משגה הוא אתי, ואתו הסליחה". ויתמהו מאוד חכמיו, שומעי דברי העלם הזה, משתאים על חכמתו ורוחב לבו, גם במעלליו יתנכר נער כי ה' עמו ויעל.
ותרב אהבת רבו הגאון מוה"נ אדלער כ"ץ ז"ל על העלם, כי ראהו שהוא כלי המחזיק ברכה, ברכת ה', ויתאו מאוד להניקו משדי תורתו, ויאספהו אל ביתו.
ג. הספד על ר' נתן אדלר
ואני בחלומי ראיתי מחומשת ספרים שחורים ושאלתי מדוע שחורים לבושיך והשיבני הלא ידעת מנהג עיר מולדתך פראנקפורט ביום תענית צבור מלבישים ס"ת שחורים ואיקץ והנה חלום, והנה אמת כן מנהג ק"ק פ"פ אבל פתרון נודע לנו עתה כי התורה היא מתאבלת על מות הצדיק מרנא זצ"ל הכ"מ כי מי יגדור גדרה ומי יעמוד בפרצה מי יתרץ שברי' מי יפרק הרים אוי נא לנו שהחיינו לזמן הזה והגיענו הלילה הזה לאכול בו מרורים אל תאיצו לנחמני כי גדול שברי ולי ראוי לבכות ולמיעבד הספידא אני ראיתיו יושב ודורש כמשה מפי הגבורה אני רצתי אחריו מאה פרסאות ועזבתי בית אמי חדר הורתי כידוע ומפורסם לכל והתעניתי בכל אשר התענה אבי ועתה לא זכיתי לראות בהלולא דמרנא לא זכיתי להוריד דמעות על קבר איש האלקי' לא זכיתי לחזות פניו סמוך להסתלקותו...
וכעת בעוונותינו חרב מקדש היכל ה' הוא לא הגיע ליותר מששים שנה אוי נא לנו כמה שנים הי' יכול להחיות עוד להרביץ תורה ולהעמיד תלמידי' לאלפים ורבבות וידינו שפכו הדם הזה... כמה טלטולי' התטלטל כמה צרות ורעות ותלאות עברו ראשו כמה רבוא זהב פזר על אות א' של תורה שלא יתבטל והדבר ידוע לרוב העומדים פה
ד. שו"ת חת"ס או"ח א,קכב
האירו עיני מנועם אמרותיו אודות קונססטאריע דמדינה וועסטפאלין אשר בקשו נפשם לעקור הלכות קבועות (שנו) [ששנו] אבותינו ורבותינו לנהוג איסור במיני קטניות ביום טוב של פסח, והם עמדו על נפשם להתיר לעצמם. והנה הם התירו אולי ידעו מאיזה טעם התירו, וצריכים אנחנו ללמוד זכות כי פן ואולי עיניהם ראו בארצותם הרבה מכשולים ע"י אפיית פת עבה ופת מרובה וא"א לצאת ידי חובת שימור כראוי כל כך, על כן בחרו הרע במיעוטו...
הא להו, והא לן לדידן אשר תלי"ת ל"צ לסייג זה פשוט שאין להתיר מינים הללו, לא מיבעיא בלא היתר פתח וחרטה דפשיטא מאן ספין מאן חשוב מאן רקיע למיעקר הך תקנתא ומנהג קבוע שנתיסד עפ"י הרבה מרבותינו הצרפתים... אין להתיר מנהג ראשונים בלי טעם, אדרבא עלינו להוסיף גדרים וסייגים ולא אכשר דרא כי בעו"ה הדור פרוץ במלואו ויש להוסיף אומץ להחמיר ולא להקל, וכיון שהציבור יכולים לעמוד ועמדנו בה כמה מאות שנים מהיכי תיתי להתיר?
ה. חתם סופר ו, פט
הן דורשין תחלות לנגן בעוגב בבהכ"נ בש"ק ע"י מנגן נוצרי ומילתא בטעמא קאימנא... הן דורשין תחלות לנגן בעוגב בבהכ"נ בש"ק ע"י מנגן נוצרי ומילתא בטעמא קאימנא...
עין רואה תדמע דמעות עין הקורא יקרע קריעות עין מי נפת ויריע אף יצריח על שמועות הרעות מתיאש יאוש כדי מצמיחת קרן ישועות להלעיג על דחז"ל ... ואלו הי' דינם מסור בידינו הי' דעתי להפרישם מעל גבולינו לא יותן מבנותינו לבניהן ומבניהם לבנותינו כי היכי דלא ליתי לאמשוכי אבתרייהו ויהי' עדתם כעדת צדוק ובייתוס ענן ושאול אינהו בדידהו ואנן בדידן כ"ז נ"ל להלכה ולא למעשה מבלי רשות והורמנא דמלכא יר"ה וזולת זה יהי' דברי בטילים וכלא חשיבי.
ו. דרשות החת"ס
משל לבן מלך שחטא על פני אביו שבעתים ולעונש גרשו אביו מעל פניו לארץ רחוקה בין אנשים גסים ופראים. בן המלך בהתחילו להרגיש מצבו החדש, התחרט על חטאיו, ושלח דברי תפלה ותחנונים לאביו להשיבו אליו. אביו שנכמרו רחמיו עליו שמח לחרטת בנו ויקבלו בשתי ידים, אבל הבן שכח מהרה את כל תלאותיו בגולה ושב לדרכו הרעה בימי קדם. וכן היה חוזר חלילה כמה פעמים. פעם כשהיה בארץ רחוקה ערום ועריה, בלי חסות ומחסה, ושסוהו כל עוברי דרך, באה פתאום משלחת גדולה מאביו, מבונים ואמרכלים, ויביאו עמהם הבשורה שהמלך צוה עליהם לבנות בעדו שם טרקלין גדול, ומעתה לא יחסר לו מאומה. אבל הבן מלך בשמעו זאת התפרץ בבכי ויצעק צעקה גדולה ומרה. השליחים נבהלו ויתפלאו. והוא השיב להם, אל תתפלאו, עד עתה שהייתי ערום וערייה הפקר לכל, קוה קויתי, שיחמרו רחמי אבי עלי כבתחלה וישיבני אל בית המלך ששם היא כל חיותי, אבל עתה שאבי בונה לי פלטרין בארץ נכריה זו, מי יודע, עד כמה תתמשך עוד גלותי מבית אבי...

האור של הנרות יכול להאיר גם את הכדורגל...
באחד מימי החנוכה נכנס פתאום הצדיק ר׳ נחום משטיפינשט, בנו של הצדיק הרוזיני, לבית מדרשו, וראה שהתלמידים יושבים ושוחקים במשחק ה״דמקה", כמנהג העולם בחנוכה.
התלמידים בראותם כי רבם נצב עליהם, התביישו מאד. פתח הצדיק ואמר:
— הידעתם את כללי משחק זה?
שתקו האנשים.
אמר להם הצדיק:
— צא ולמד ממשחק הדמקה כמה וכמה דרכים בעבודת השם:
נותנים אחד, בשביל לקחת שנים.
שני צעדים בבת אחת אסור ללכת.
הולכים רק למעלה, ולא למטה.
כשמגיעים למעלה, אפשר כבר ללכת לכל מקום שרוצים.
גם לכדורגל חוקים מהם אפשר ללמוד:
רק השופט קובע את החוקים אבל רק השחקנים יכולים לשחק
מותר לשחק רק בתוך הקווים
אפשר להבקיע גול רק במשחק אבל לא לפניו או אחריו
לפעמים השופט יכול להוסיף זמן פציעות.
חנוכה שמח ומנצח!