דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

א. צואה מחיים טו
עירנו אזמיר עיר המהוללה ביראת ה' ובקיום המצוות, ואין שום אחד שנחשד על חילול שבת, ולפעמים כשאירע חס ושלום אחד מעיר, שבא לידו בשוגג חילול שבת, ותגעש ותרעש הארץ ונעשה חרדה בכל העיר, והחוטא תכף ומיד מקבל עליו תיקון על חילול שבת במלקות, וארבע מיתות בית דין, ונדוי, ותענית וקנס ותקון כרת.
ב. חלקו בחיים דרוש א
הוא היה גבור חיל במלחמתה של תורה, חתנא דבי נשיאה, וקיים גדולה שמושה, אשר יצק מים על ידו של רבינו הגדול, מר חמיו, הוא הגאון מרן זקני זלה"ה, וגדולים חקרי לב, כמאן דמנח בכיסתיה, בכל מקום ששואלין אותו בקי בהם, דולה ומשקה מתורת רבו. ועל הכל לא עבר עליו חצות, גם קיץ גם חורף, וישכם יעקב. והיה קורא בספר הזוה"ק בהתלהבות גדול, ולפעמים היה נותן את קולו בבכי, והקול קול יעקב היה מעורר אותי לקום. והוא בסובלי חולאים, דהא כמה שנים נתקלקל האצטמוכא שלו, וכאיב ליה כאיבה עד שהיה מוציא כל מה שהיה אוכל, ולא היה לו מנוחה כי אם ביום שהיה מתענה. לא היו ימים טובים לו כימי ראש השנה שהיה מתענה בשני הימים מבחרותו מסיבת חלום, ולפניו ולאחריו. ועם כל זה היה לי להד'ר עז'ר בכל פינות, וכל שהוא עיקר בצרכי הבית, כי הוא היה מכניס ומוציא כדי שלא אתבטל מלמודי, ולא עוד אלא שכל ענין שהייתי גומר מלכתוב היה הוא מעתיק אותו, ורובי תורתי מרוב ספרי צדיק עת'ק, ויגל יעקב להעתיקם מידי אביר יעקב בשעשוע גדול
ג. צואה מחיים
ומעיד אני עלי שמים וארץ, כי מיום דעתי עד יום היותי בן עשרים שנה הייתי שוקד על לימודי ביום ובלילה בלי שום ביטול.
ומבן עשרים ועד ארבעים, דתלו בי טפלי, הייתי מתעסק בעניני העולם להיות מרשה ואפוטרופוס ומתוך בכמה עניינים, ועם כל זה שלא היה לי עסק, לא הייתי פונה לשום ענין שחוק והיתול ודברי בטלה, כי אם לחזור על למודי.
וכמו כן מבן ארבעים ומעלה, שאז נכנסתי להיות דין ושופט ומורה צדק ולהיטפל בצרכי רבים עד עצם היום הזה, כי עלה מדי שנה בשנה על הצבור הרבה מאד, כי אין רגע בלי פגע מבעלי דינים וצרכי צבור מהעיר עצמה וכל סביבותיה, וגם כי ניתוסף מנימוסי המלכות ירום הודה על ידי שנתן מממשלה להרב מורה צדק לחתם בגושפנקא דמלכא ירום הודו, ולהיות נישאן מבית המלכות, למרבה המשרה אחד ושנים כי נתרבה יותר על הציבור ועל המלכות בכמה ענינים ולבי דואג בקרבי על שאיני יכול לעסק בתורה כחפצי ורצוני
ה. צדקה לחיים, עמ' נה
כך היא מידתה של נוות ביתי תבורך מנשים - שכשיש בביתנו איזו שמחה וגיל, ובכלל לעשות סעודה לעניים, אינה נותנת לאכול לשום אחד מהקרואים, עד שמסדרת השולחנות לעניים בתחילה, ואחר כך משימה שולחנות שיאכלו הקרואים... שצריך ליתן לעניים משפירו ומתחילת המאכל ולא למה שמשייר לבסוף.
ו. צואה מחיים יג
וכמה פעמים הוצאתי כרוז בכח התורה, שלא יוכל שום בר ישראל להוציא את בנו מבית הספר עד שידע כל התפלות השנה, וגם שום אומן לא יוכל לקבל לנערי ישראל ללמדו אומנות עד שידע סדר התפילות.
ז. שם, טו
צריך ליזהר הרבה מאד שלא לשתות פיפא של טוטן (=מקטרת של טבק) ולא ג'יגארו (=סיגריה) וכדומה, ובנקל יהיה כשלא הורגל לשתות בנערותו, גם כי יזקין לא יסור ממנה. ונער הייתי גם זקנתי, ולא בא בפי מעלה עשן כלשהו... שחס ושלום לא יבואו בזה לחלל שבת... ואפילו אם יהיו בניו כשרים שלא יבואו לחלל שבת בפעל, אם ירגילו בשתית הטוטון בימי החול, בבוא אליהם יום שבת קדש, מחמת התאוה אשר הם מתאוים בשתית הטוטון ולא יכלו משום אסור חלול שבת, והנה אימה וחשכה גדולה נפלת עליו להיות דואג ועצב, ועל כל דבר ודבר הוא מתכעס...בשבת צריכים אנחנו להיות שמחים וטובי לב.
ח. צדקה לחיים מערכת ה, הלבשה
חקור על דבר מנהג עירנו אזמיר יכוננה עליון אמן, מזה שנים רבות דור אחר דור, כי בשבת הלבשת העניים ותינוקות של בית רבן, דורשים שני דרושים לכבוד מצות הצדקה, להלל ולשבח במעלת מצות הצדקה, דלמה בחרו שני דרושים מה שלא נעשה כן בשום מצוה אחרת. [...] אם כן זהו מה שתקנו רבותינו הקדמונים להיות דורשים לכבוד מצות ההלבשה שני דרושים אחד בבקר ואחד בין הערבים, שכיון דיש במצות ההלבשה הלזו לתינוקות של בית רבן ולתלמידי חכמים שתי מצות גדולות, תורה וגמילות חסדים, לכן קבעוה חובה לדרוש שני דרושים.
י. חיים לראש, הקדמה
ומה' יצא הדבר דקראתי בשם חיים לראש, והוא דזה יצא ראשונה אל מזבח הדפוס מהחיבורים אשר הציל לנו מהשריפה אשר שרף ה' בליל י"א לחדש שנחרב בו הבית (חודש אב) שנת התר"א לתפ"ץ [לא תקום פעמים צרה]. והן בעון, באותה לילה נשרף רובי תורתי אשר טפחתי וריביתי את עוניי ואת יגיע כפי, חיבור נפלא על כל ד' ש"ע ושו"ת על ס' ד' טורים לאלפים ורבבות ואר"ש שיטה על ים התלמוד בכמה מסכתות בעיון נמרץ, חידושי הלכות מתחילתן ועד סופן וחידושי אגדות על בבלי ועל ירושלמי, והדרושים שדרשתי בקהל רב ושסידרתי לדרוש אותם, ופירוש על כל ארבע ועשרים בכמה אופנים, וספרי מוסר על שלשים ועל רבעים, וקונטרס על כללי הש"ס ועל כללי הפוסקים כמעט אין מחסור דבר, וכל שישנו בחיבורם על ס' החינוך ופי' על המדרש רבה ומדרש תנחומא ותנא דבי אליהו ואגדת בראשית וזכרונות על הזוה"ק ועל דיני ספר תורה, מלאים זיו ומפיקים נוגה, בין הכל ד"ן [=54] אנכי, וכולם כאחד היו למאכולת אש, ויי לאזילא, ויי לאבידה שאינה חוזרת, אותיות פורחות מפני הדליקה... ובאותן הימים דעתי בל עמי מרוב צערי, ותדד שנתי מעיני, והייתי בוכה יומם ולילה איכה נהיית הרעה הגדולה הזאת, ועיני מקור דמעה, כי איככה אוכל וראיתי בהגיע תור לחזות בנועם פרק אחד או הלכה אחת או דיבור אחד, מגמר בעתיקא מה כתיב בה בספרי חיים, אבקשהו ולא נמצא, איזה מקום בינה, כאשר היתה באמנה, ולא תמצא באר"ש החיים, מכל הכתוב לחיים, כי חלף הלך וחבל על דאבדין ולא משתכחין, ועיני דאבה דאני אמרתי לריק יגעתי וכמעט אבד נצחי ותוחלתי ח"ו..."

סיפור: משה מוכיח לפרעה שהוא רק בן אדם
חידה: למה אהרן הוא שהכה על היאור ולא משה?

בחנו שלשה ממדים של מכת דם:
1. מכת דם כמידה כנגד מידה – רבים מן המפרשים ראו את מכת דם כעונש למצרים כנגד התעללותם בעם ישראל, ובעיקר השלכת התינוקות ליאור. האברבנאל מתאר כיצד הפיכת היאור לדם סימלה את עליית דמם השפוך של הילדים, ובכך לא אפשרה למצרים להתחמק מהבנה מה עוללו.
2. מכת דם כמכת פתיחה – יש מהמפרשים שהסבירו כי מכת דם נבחרה לפתוח את סבב המכות כיוון שהיא מערערת בצורה חריפה את שיווי המשקל המצרי – בין מבחינה כלכלית, כיוון שהיאור הוא עורק המים היחידי של מצרים; בין מבחינה רוחנית, כיוון שהיאור גם נעבד כאליל; ובין אם מבחינה חברתית, כיון שאחת מתוצאות מכת הדם היתה התעשרותם של הישראלים על חשבון המצרים ושינוי מאזן הכוחות בין שתי האוכלוסיות.
3. מכת דם כשיעור לדורות – מדברי הקב"ה למשה ברור כי מכת דם נועדה לא רק כעונש וכהכרזת מלחמה, אלא גם כלימוד לקח לדורות: על כחו של הקב"ה בשינוי המציאות; על זכרון המתים; ועל הדרך להכנס לעבודת השם – על ידי מעבר מקרירותם של המים לחמימותו של הדם.

וַיְהִי כַאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד: וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם וְלַעֲשׂוֹת לוֹ תּוֹעָה: וַנִּתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲמִיד מִשְׁמָר עֲלֵיהֶם יוֹמָם וָלַיְלָה מִפְּנֵיהֶם: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל וְהֶעָפָר הַרְבֵּה וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לִבְנוֹת בַּחוֹמָה: וַיֹּאמְרוּ צָרֵינוּ לֹא יֵדְעוּ וְלֹא יִרְאוּ עַד אֲשֶׁר נָבוֹא אֶל תּוֹכָם וַהֲרַגְנוּם וְהִשְׁבַּתְנוּ אֶת הַמְּלָאכָה: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּאוּ הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים אֶצְלָם וַיֹּאמְרוּ לָנוּ עֶשֶׂר פְּעָמִים מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תָּשׁוּבוּ עָלֵינוּ: וָאַעֲמִיד מִתַּחְתְּיּוֹת לַמָּקוֹם מֵאַחֲרֵי לַחוֹמָה בצחחיים בַּצְּחִיחִים וָאַעֲמִיד אֶת הָעָם לְמִשְׁפָּחוֹת עִם חַרְבֹתֵיהֶם רָמְחֵיהֶם וְקַשְּׁתֹתֵיהֶם: וָאֵרֶא וָאָקוּם וָאֹמַר אֶל הַחֹרִים וְאֶל הַסְּגָנִים וְאֶל יֶתֶר הָעָם אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵיהֶם אֶת אֲדֹנָי הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכֹרוּ וְהִלָּחֲמוּ עַל אֲחֵיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם: פ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ אוֹיְבֵינוּ כִּי נוֹדַע לָנוּ וַיָּפֶר הָאֱלֹהִים אֶת עֲצָתָם ונשוב וַנָּשָׁב כֻּלָּנוּ אֶל הַחוֹמָה אִישׁ אֶל מְלַאכְתּוֹ: וַיְהִי מִן הַיּוֹם הַהוּא חֲצִי נְעָרַי עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים וְהַשָּׂרִים אַחֲרֵי כָּל בֵּית יְהוּדָה: הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח: וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי: וָאֹמַר אֶל הַחֹרִים וְאֶל הַסְּגָנִים וְאֶל יֶתֶר הָעָם הַמְּלָאכָה הַרְבֵּה וּרְחָבָה וַאֲנַחְנוּ נִפְרָדִים עַל הַחוֹמָה רְחוֹקִים אִישׁ מֵאָחִיו: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמָּה תִּקָּבְצוּ אֵלֵינוּ אֱלֹהֵינוּ יִלָּחֶם לָנוּ: וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים: גַּם בָּעֵת הַהִיא אָמַרְתִּי לָעָם אִישׁ וְנַעֲרוֹ יָלִינוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה: וְאֵין אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר אַחֲרַי אֵין אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים בְּגָדֵינוּ אִישׁ שִׁלְחוֹ הַמָּיִם: ס

א. שיח שרפי קדש ב
בזמן הברית של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, היו שם אחי אמו הרה"ק רבי ברוך ממעזבוז זיע"א, והרה"ק מסעדליקוב בעל 'דגל מחנה אפרים'. לאחר הברית נכנסו האחים הקדושים לברך את אחותם היולדת ואת הרך הנולד, וביקשה מרת פייגא את אחיה הרבי ר' ברוך שיברך את הרך הנולד שלא תהיה עליו מחלוקת, ואמר הרבי ר' ברוך שדבר זה לא יתכן, כי אין קיום לנשמה גבוהה כזו בעולם השפל בלא שתהיה עליו מחלוקת.
ב. שיחות הר"ן ריא
הָיָה מִתְלוֹצֵץ מְאֹד מֵהַחוֹלְקִים עָלָיו וְאוֹמְרִים: שֶׁתּוֹרָתוֹ קִבֵּל מִזְּקֵנוֹ רַבִּי נַחְמָן הָארִידֶענְקִיר ז"ל. וְאָמַר בְּדֶרֶךְ צַחוּת: כַּמָּה הֵיטִיב עִמִּי זְקֵנִי שֶׁהִשְׁאִיר לִי תּוֹרוֹת כָּאֵלּוּ מְכֻוָּן מַמָּשׁ לְכָל עִנְיָן וְעִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה מֵעִנְיָנָא דְּיוֹמָא. וּכְפִי מַה שֶּׁצְּרִיכִין הָאֲנָשִׁים הַשּׁוֹמְעִים, כְּגוֹן עַל שַׁבָּת חֲנֻכָּה מֵחֲנֻכָּה, וְעַל שַׁבָּת נַחֲמוּ כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְכוּ', וְכָל הָאֲנָשִׁים עִם כָּל הִצְטָרְכוּתָם בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת יִהְיוּ נִכְלָלִים בְּזֹאת הַתּוֹרָה בְּאוֹתוֹ הָעֵת, וְכָל מַה שֶּׁעָבַר בָּעוֹלָם אָז וְכוּ'.
...וּפַעַם אַחַת הָיָה פֹּה אִישׁ אֶחָד זָקֵן מִסְלָאפְּקֶיוִויץ שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ אֶת זְקֵנוֹ הָרַב הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נַחְמָן הָארִידֶענְקִיר ז"ל. וְהָיָה עוֹמֵד לִפְנֵי רַבֵּנוּ ז"ל. עָנָה וְאָמַר, הֵם אוֹמְרִים שֶׁתּוֹרָתִי הִיא מִזְּקֵנִי רַבִּי נַחְמָן ז"ל. אִם הָיָה זְקֵנִי רַבִּי נַחְמָן בְּעַצְמוֹ שׁוֹמֵעַ תּוֹרָתִי הָיָה אֶצְלוֹ גַּם כֵּן חִדּוּשׁ וְכוּ'.
ג. שבחי הר"ן
בִּהְיוֹתוֹ בִּימֵי קַטְנוּתוֹ בָּא עַל דַּעְתּוֹ לִפְרֹשׁ מֵהָעוֹלָם, וְרָצָה לְשַׁבֵּר תַּאֲוַת אֲכִילָה. אַךְ עֲדַיִן הָיָה בְּשֵׂכֶל קָטָן, וְנִדְמָה לוֹ שֶׁזֶּה אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיַּנִּיחַ מֵאֲכִילָתוֹ כְּפִי מַה שֶּׁהָיָה רָגִיל לֶאֱכֹל בַּבֹּקֶר וּבַצָּהֲרַיִם וְכוּ'. עַל־כֵּן יִשֵּׁב עַצְמוֹ; שֶׁיִּהְיֶה בּוֹלֵעַ כָּל מַה שֶּׁיֹּאכַל, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹעֵס מַה שֶּׁיֹּאכַל רַק יִבְלַע כְּמוֹת שֶׁהוּא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ שׁוּם טַעַם בַּאֲכִילָתוֹ. וְעָשָׂה כֵּן, וְעָלָה נְפִיחוּת בְּצַוָּארוֹ (שֶׁקּוֹרִין גִישְׁוָואלִין).
וְאָמַר: שֶׁהָיָה אָז רַק בֶּן שִׁשָּׁה שָׁנִים. וְהַנְהָגָה זוֹ שָׁמַעְתִּי לְדָבָר גָּדוֹל מִצַּדִּיק גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד שֶׁנָּהַג כָּךְ – שֶׁהָיָה בּוֹלֵעַ אֲכִילָתוֹ בְּלִי לְעִיסָה, אַךְ הוּא ז"ל נָהַג כָּךְ בִּהְיוֹתוֹ בֶּן שִׁשָּׁה שָׁנִים.
גַּם בִּהְיוֹתוֹ יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ לִלְמֹד בִּימֵי קַטְנוּתוֹ, הָיָה רוֹצֶה תָּמִיד לְקַיֵּם: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" וְהָיָה מִתְיַגֵּעַ לְצַיֵּר נֶגֶד עֵינָיו שֵׁם: "הוי"ה" בָּרוּךְ הוּא, וּמֵחֲמַת שֶׁהָיְתָה מַחֲשַׁבְתּוֹ טְרוּדָה בָּזֶה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה שֶּׁלּוֹמֵד וְהָיָה רַבּוֹ כּוֹעֵס עָלָיו.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כָּל יְמֵי יַלְדוּתוֹ הָיָה עוֹשֶׂה עִנְיְנֵי מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת הַרְבֵּה מְאֹד, דְּהַיְנוּ עִנְיְנֵי שְׂחוֹק וּקְפִיצוֹת וְטִיּוּל (שֶׁקּוֹרִין פַאר שַׁייט) וְהָיָה רָגִיל בָּזֶה מְאֹד.
גַּם בִּימֵי קַטְנוּתוֹ, הִתְחִיל לְהַתְמִיד מְאֹד מְאֹד בְּלִמּוּדוֹ, וְהָיָה מְשַׁלֵּם לְהַמְלַמֵּד מִכִּיסוֹ שְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים [סוג מטבע] בְּעַד כָּל דַּף גְּמָרָא שֶׁהָיָה לוֹמֵד עִמּוֹ, מִלְּבַד הַשְּׂכַר לִמּוּד שֶׁהָיָה אָבִיו מְשַׁלֵּם לְהַמְלַמֵּד, הָיָה הוּא בְּעַצְמוֹ ז"ל נוֹתֵן לְהַמְלַמֵּד מִשֶּׁלּוֹ שְׁלשָׁה גְּדוֹלִים בְּעַד כָּל דַּף וָדַף, כְּדֵי שֶׁהַמְלַמֵּד יַכְרִיחַ עַצְמוֹ לִלְמֹד עִמּוֹ הַרְבֵּה דַּפִּין גְּמָרָא בְּכָל יוֹם. וְכֵן הָיָה, שֶׁהָיָה הַמְלַמֵּד לוֹמֵד עִמּוֹ כַּמָּה וְכַמָּה דַּפִּין בְּכָל יוֹם וָיוֹם וְהוּא הָיָה מְשַׁלֵּם לוֹ כַּנַּ"ל ג' גְּדוֹלִים בְּעַד כָּל דַּף וָדַף מִלְּבַד הַשְַּׂכר-לִמּוּד.
וְסִפֵּר, שֶׁכָּל לִמּוּדוֹ בָּא לוֹ בִּיגִיעָה גְּדוֹלָה, כִּי בִּתְחִלָּה הָיָה לוֹמֵד מִשְׁנָיוֹת וְלֹא הָיָה מֵבִין לִמּוּדוֹ וְהָיָה בּוֹכֶה הַרְבֵּה לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיָּאִיר עֵינָיו. וְהָיָה בּוֹכֶה וּבוֹכֶה כָּל כָּךְ עַד שֶׁזָּכָה שֶׁיּוּכַל לִלְמוֹד מִשְׁנָיוֹת, וְכֵן אַחַר־כָּךְ לָמַד שְׁאָר סְפָרִים וְלֹא הָיָה מֵבִין גַּם כֵּן וְהָיָה בּוֹכֶה וּבוֹכֶה גַּם־כֵּן הַרְבֵּה מְאֹד עַד שֶׁזָּכָה לַהֲבִינָם. וְכֵן בְּלִמּוּד זֹהַר וְכִתְבֵי הָאֲרִ"י, ז"ל, הָיָה בּוֹכֶה גַּם כֵּן הַרְבֵּה עַד שֶׁזָּכָה לְהָבִין.
וְאָמַר: שֶׁבִּתְחִלָּה בְּכָל סֵפֶר וָסֵפֶר שֶׁלָּמַד לֹא הָיָה מֵבִין וְהָיָה קָשֶׁה לוֹ הַרְבֵּה וְלֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד עַל פְּשׁוּטָן שֶׁל דְּבָרִים. וְהָיָה לוֹ יִסּוּרִים גְּדוֹלִים מִזֶּה וְהָיָה לִמּוּדוֹ בִּיגִיעָה גְּדוֹלָה, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לָמַד הַרְבֵּה מְאֹד. כִּי הָיָה מְחַזֵּק עַצְמוֹ מְאֹד וְהַכֹּל זָכָה עַל־יְדֵי תְּפִלָּתוֹ וּבְכִיָּתוֹ כַּנַּ"ל.

סיפור: אסור להרים יד!
חידה: למה השם התגלה דווקא בסנה?

שלשה כיוונים עיקריים בהסבר הסיבות והמטרות של שעבוד מצרים:
1. עונש על חטאים – מפרשים רבים סברו ששעבוד מצרים הוא עונש על חטאים: חוסר אמונה, גיוס תלמידי חכמים, ויתור על גיור, מכירת יוסף או השתקעות במצרים וויתור על ברית המילה.
2. לקחים ומסרים – יש מהמפרשים שלמדו מפסוקים שונים בתורה כי שעבוד מצרים והגאולה ממנו נועדו ללמד אותנו יסודות חשובים של אמונה ומצוות: האמונה בקיומו ובכחו של הקב"ה; היחס המיוחד שבין הקב"ה לעם ישראל; והמחויבות שלנו לעזור לעני ולחלש.
3. יצירת עם ישראל – לבסוף, יש מהמפרשים שהצביעו על כך ששעבוד מצרים תרם לעצם ההיווצרות של עם ישראל, בכך שהוא הפריד בין העברים לבין שכניהם, וחיזק את האחווה ותחושת הקבוצה בתוך בקרב בני ישראל. לימוד זה חשוב לא רק על מנת להבין את שעבוד מצרים, אלא גם להבנת תולדות עם ישראל עד ימינו אנו.
כמובן, שלשת הכיוונים הללו אינם סותרים אלא משלימים זה את זה. החטאים הביאו את השעבוד לא רק כעונש אלא גם כתיקון של שורש החטא על ידי הפקת לקחים ומסרים, ותיקונים אלו הם שאפשרו את יצירתו של עם ישראל.

וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו: וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד: וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ: ס וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם: וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה: וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכֲךָ וּמָתַי תָּשׁוּב וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן: וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב אִגְּרוֹת יִתְּנוּ לִי עַל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר אָבוֹא אֶל יְהוּדָה: וְאִגֶּרֶת אֶל אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִתֶּן לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלָיו וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ כְּיַד אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי: וָאָבוֹא אֶל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים: פ וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטוֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמֹּנִי וַיֵּרַע לָהֶם רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר בָּא אָדָם לְבַקֵּשׁ טוֹבָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וָאָבוֹא אֶל יְרוּשָׁלִָם וָאֱהִי שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה: וָאָקוּם לַיְלָה אֲנִי וַאֲנָשִׁים מְעַט עִמִּי וְלֹא הִגַּדְתִּי לְאָדָם מָה אֱלֹהַי נֹתֵן אֶל לִבִּי לַעֲשׂוֹת לִירוּשָׁלִָם וּבְהֵמָה אֵין עִמִּי כִּי אִם הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ: וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיא לַיְלָה וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר המפרוצים הֵם פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ: וָאֶעֱבֹר אֶל שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי: וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל לַיְלָה וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה וָאָשׁוּב וָאָבוֹא בְּשַׁעַר הַגַּיְא וָאָשׁוּב: וְהַסְּגָנִים לֹא יָדְעוּ אָנָה הָלַכְתִּי וּמָה אֲנִי עֹשֶׂה וְלַיְּהוּדִים וְלַכֹּהֲנִים וְלַחֹרִים וְלַסְּגָנִים וּלְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה עַד כֵּן לֹא הִגַּדְתִּי: וָאוֹמַר אֲלֵהֶם אַתֶּם רֹאִים הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ אֲשֶׁר יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה: וָאַגִּיד לָהֶם אֶת יַד אֱלֹהַי אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה עָלַי וְאַף דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר אָמַר לִי וַיֹּאמְרוּ נָקוּם וּבָנִינוּ וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה: פ וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי וַיַּלְעִגוּ לָנוּ וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים הַעַל הַמֶּלֶךְ אַתֶּם מֹרְדִים: וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם:

א. בית אברהם, צוואתו של ר' אברהם דנציג
גם ההתחברות אל רשעים פועלי און, אף שהם מאמינים, על כל פנים משחית העבודה שאנו מחויבים לעבוד את ה', ואפילו אם יהיה מי ששלם בדעתו ובעבודתו אם יתחבר עם אנשי רשע ישחית עבודתו.. וכשהייתי בן י"ד שנים ונסעתי לישיבות, כשהגיעה השעה שיברך אותי אדוני אבי ז"ל קודם הנסיעה כנהוג, אמר לי בזה הלשון: בני, אתה נער ורך, תן לי תקיעת כף שלא תתחבר רק עם חבורת עובדי ה', וכן נתתי תקיעת כף לאדוני אבי וב"ה קיימתי דבריו, וכמה שבועות שהייתי בדרך ההוא בחברת לא טובים וכמעט נטיו רגלי, וה' ברחמיו הצילני מידם תיכף.
ב. סמיכת חבר מר' יוסף ליבערמאן, 1766
צעיר לימים ורך בשנים, ודעתו מיושבת כדעת זקנים, תלמיד המחכים את רבותיו, שומע חכמותיו, ישק שפתותיו, הוא ניהו תלמידי הב“ח המופל' כמר אברהם בהחבר ר' מיכל מדאנציג, הוא אברהם מילידי ענקים, אמרותיו מדבש מתוקים, בקי בש”ס ופוסקים, ידיו רב לו לפלפל בסברא ישרה, זכה וברורה, לא נמצא עולה בשפתו, סדורה ושגורה בפיו משנתו, כרע רבץ בישיבתי, ושתה את מימי תורתי, פלפל אתי בחכמתו, כאשר עמד השואל ושאל השיב דבריו הנכוחים בתבונתו, ותהי ידיו אמונה עד בא השמש, גם בלילה מתוך האהל לא מש, וכעת אשר ישים לדרך פעמיו, אמרתי מה יקר וגדולה נעשה לאיש אשר יאמר עליו כי הוא זה, אשר ראוי לברכו ולגדל שמו. ראוי הוא להללו בהלולא דרבנן, ובשם חבר יחנן, וזה שמו אשר יקראו לו: החבר ר' אברהם בהחבר ר' יחיאל.
ג. הקדמת ספר חכמת אדם (1814)
דע לך אחי כי נסיעתי למרחקים לא היה לקבץ עושר חלילה יעיד עליו אדון הכל רק לפרנס בני ביתי וירושה היא בידי מאבותי הקדושים הלא הוא אדוני אבי זקני הרב הגדול המפורסם בדורו לצדיק תמים מורינו הרב שמואל בעל המחבר ספר נחמות ציון חתן הגאון מוהר"ר יחיאל מיכל אב"ד דקהילת קודש שאטלאנד פלך עיר דנציג ולרוב צדקתו נתגלה לו משמים בשנת תס"ט שנה אחת קודם שהתחיל הדבר רחמנא ליצלן ונרדם בלימודו על הספר ובאה אמו זקנתו שהיתה צדקת גדולה ואמרה לו דע בני שנגזר דבר רחמנא ליצלן והרבה טרחנו לבטל ולא הועיל על כן צא מן העיר ולמחר גילה זאת וניצולו כל השומעים לו. זה היה דרכו כל ימיו לא נהנה מהתורה והיה לו עשרה בנים וכלכל אותם בכבוד ביגיע כפו והיה דורש תמיד לרבים בדברי מוסר ובצע כסף לא לקח גם אני הלכתי בעקבותיו ולא זזה הוראה מתוך ביתי זה יותר מעשרים שנה ולא נעשה דבר גדול בקהילתנו בלתי הסכמתי לא בכסף ולא במחיר עד זה שנתים שמטה ידי והייתי מוכרח לקבל עלי עול הוראה בקבלת פרס שהתירה התורה לתלמידי חכמים בזקנותם. וברוך אשר עשה לי הנפש הזה מעודי שלא לאהוב ממון.
ודע לך אחי כי לימוד התורה היא פעולת הנפש ותולדותיה וכמו שאמרו זכרונם לברכה על האשה שאם אין דעתה להינשא וישבה עשר שנים בלא בעל לא תלד עוד ואם דעתה להינשא לאיש אף שישבה שנים הרבה בלא בעל אף על פי כן נשאר כח הלידה בנפשה וכאשר נשאת תלד כך האיש הישראלי אם יעזוב את התורה ומייאש ממנה אזי גם היא מרחקת ממנו ולא נשאר בנפשו עוד כח הלידה אבל אם אין דעתו נעזבה רק מחמת אונס אי אפשר לו ללמוד ולדבק בה ח"ו שתתרחק ממנו רק שתשב באלמנותה ומצפה להינשא עוד אליו ונשאר הכח בנפש. כן אומר אני על עצמי הגם שנסעתי למרחקים והייתי סוחר אף חכמתי עמדה לי כי בנסיעתי לדרך דעתי עליה ובישיבתי בחנות דעתי עליה ותיתי לי שאפילו בשעת משא ומתן פעמים הרבה היה דעתי עליה בהרהור פירוש או קושיא ובפרט בששה מצוות עשה שכתבתי בחיי אדם כלל א'.
ויעידו עלי הסוחרים שאפילו בעת נסיעתי בלייפסיג לא מנעתי ליקח עמי גמרא ומקרא ומשנה ואפילו בשעת יריד כמעט שלמדתי בכל יום דף וחצי גמרא חוץ משניות וחיי ראשי שאין אני כותב זאת להתגאות ולהתפאר כי מה אני ומה חיי ואם רבי יוחנן בן זכאי אמר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת וכל שכן אם ילמוד מעט דמעט אשר כל אחד מחויב בזה, וכי יש התפארות שמניח תפילין בכל יום כך החיוב ללמוד בכל יום כדכתיב ובלכתך בדרך ואני כותב זה רק לידע ולהודיע שטועים מאוד הסוחרים כשהם על הדרך ובפרט בשעת יריד אומרים בדרך הלצה כיון שנעשה (מעס) פטור מן המצוות חלילה לא זהו דרך התורה כמאמר ר' טרפון ואי אתה בן חורין להפטר ממנה וחיוב זה הוא בכל עת וזמן כדכתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ואולי ממני ילמדו בני ויוצאי חלצי אם אפילו אחד מאלף ויהיה לי לזכות קצת.
ד. חיי אדם קנה
מי שאירע לו נס, וכל שכן בני עיר, יכולין לתקן בהסכמה עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים... וכן אנו עושים על הנס שנעשה לנו בשנת תקס"ד אור ליום ט"ז כסליו, שהיתה הריגה בחצר שאני דר בו מחמת הבערה שיצאה ללהב מן פולווער (אבק שריפה) ונפלו כמה בתים בחצר וגם בית אחד שלי. ומחדר שהיו שם כל בני ביתי, נפל ב' חצי חומות וקורה אחת. והחומה נפל על בתי וויטקע, עד שהיה כפסע בינה לבין המות. וכן אשתי נתפצעה בפניה, השפה העליונה לכמה חתיכות, והשינים התחתונים כולם נשברו בפיה. וגם בחדר שישבתי שם עם בני, נשברו החלונות והדלת, ונתקבעו החומות. וגם נעשה בגב בני ב' נקבים. ובכל בני ביתי כולם וממני, אין אחד שלא יצא מהם על כל פנים איזה טיפות דם. וה' יתברך ברחמיו וחסדיו חשב לנו הדם כקרבן לכפר, והצילנו ונשארנו כולנו בחיים. אף שהיה לי היזק גדול כמה מאות אדומים, החליף ה' יתברך בחסדיו דמים לדמים. וזולתנו נהרגו בעונותינו הרבים בחצרי ל"א נפשות. וגם בחצר המנוח מהו' נח במהו' פייבש ובנו הנגיד הרבני המופלא מהו' פייבש נתבקעו החומות והכיפות. והדברים ארוכים לכתוב השגחת השמים על אנשי החצר, מי שראוי להנצל ולהזדמן לשם מחצרות אחרים שיהרגו, ולהראות כי עיניו על כל דרכי איש. ולמען ספר נפלאות ה', כדכתיב [תהילים קיא, ד] זכר עשה לנפלאותיו, קבלתי עלי ועל זרעי בלי נדר יום ט"ז כסליו, אחר שהוא בלאו הכי במדינתנו בהרבה קהלות יום תענית לחברא קדישא גומלי חסדים, לעשותו כמעט חציו לה' על כל פנים, ומי שיוכל יתענה.

סיפור: מהי קריאת שמע, וכיצד היא קשורה ליעקב ובניו?
חידה: כמה פעמים אומרים קריאת שמע כל יום, ומתי?