דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

מדוע בחר משה להעניש את קרח ועדתו דווקא בבליעה באדמה?
בלימודנו ראינו שלשה כיוונים מרכזיים:
1. השפלת הגאים – חטאו של קרח נבע מגאוותו, והעונש הראוי למתגאה הוא להיות מושפל עד עפר – ואל תוך העפר. האברבנאל הוסיף כי השימוש דווקא ב'פי האדמה' רומז גם הוא לאופי החטא של קרח, שהיה חטא על ידי הפה. מדברי הנצי"ב למדנו עוד, שהבליעה באדמה העלימה כל זכר לקרח, שכל מטרתו הייתה שיגדל כבודו בעיני הכל; ועוד יותר מכך, שהאדם שכחו היה בפיו למשוך אנשים אחריו, מצא את סופו תוך שהוא צועק לעזרה וכולם מתרחקים ממנו מחמת הפחד.
2. נקמת האדמה – אפשרות אחרת הרמוזה ברש"י היא שעונש הבליעה באדמה של קרח, ובעיקר של דתן ואבירם, היה מידה כנגד מידה על כך שהם מאסו באדמת הקודש של ארץ ישראל. הרב פרופסור יהונתן גרוסמן האריך להסביר כי דתן ואבירם המשיכו את דרכם של המרגלים שטענו שארץ ישראל 'ארץ אוכלת יושביה היא', ולכן ראוי היה שדתן ואבירם יגלו שדווקא אדמת המדבר היא שסופה לאכול אותם.
3. התרחקות מן השמיים – לבסוף ראינו שכמה מהמפרשים קישרו את עונש הבליעה באדמה לכפירה של קרח בנבואת משה ובתורה מן השמיים. כפירה זו, שמהותה הוא כפירה בכך שישנן בעולם אמיתות רוחניות מוחלטות, הביאה לכך שלקרח ועדתו לא יהיו עוד מקום מעל פני האדמה, ולכן הוא נבלע בתוכה.

א. הקדמת הנכד לשו"ת מהר"ם שיק
העיר יערגין היתה מקום רחצה ומרגוע. מרן בעל חתם סופר זצ"ל היה רגיל לבוא לשם מדי שנה בשנה בימות הקיץ להנפש. פעם אחת בא פתאום לבית המדרש באמצע לימוד השיעור. וכאשר הרגיש מרן זצ"ל ברבו הקדוש הפסיק בשיעורו והפציר בו שילמד שיעור עם התלמידים. רבו הקדוש סירב לקבל את הכיבוד, וגזר עליו שילמד הלאה. התישב בדעתו והתחיל לומר דברי תורה מרבו הגאון הקדוש. ועד שהיה בבית המדרש לא אמר אלא חידושי תורה מרבו. לבסוף אמר לו רבו הגה"ק זצ"ל: "אני שכחתי כבר הרבה מהם"...
פעם אחת היה מרן זצ"ל יחד עם הגאון בעל כתב סופר זצ"ל במקום הרחצה בפישטיאן. היה להכתב סופר טור שו"ע שחסר בו דף אחד. שלח אחד מתלמידיו למרן זצ"ל שישאיל לו את החלק הזה מטור שו"ע. כאשר בא התלמיד בבקשה זו, אמר לו מרן זצ"ל שיגיד לו איזה דף חסר לרבו, ובקש להביא לו פיסת נייר ועט, וישב לכתוב את הטור וכל נושאי כליו ממש כלשונם. כאשר חזר התלמיד אל הכתב סופר זצ"ל ונתן לו את הדף הכתוב בידי מרן זצ"ל, התפלא ואמר: למה היה לו להטריח עצמו כל כך, היה לך להביא את הטור והייתי מעיין בו ומחזירו. אז סיפר לו תלמידו שלמרן זצ"ל לא היה הטור בידו אלא העתיק את הדף מזכרונו. בעל הכתב סופר נתרשם מאד מזה, ושלח לעיר הסמוכה ווערבוי להביא לו משום טור שו"ע, בדק ומצא שמרן זצ"ל העתיר מזכרוונו את כך הדף אות באות ממש.
ב. דרשות מהר"ם, בהר
ג. שו"ת מהר"ם שיק, או"ח שה
ישאו הרים שלום, עד תאות גבעות עולם, להרב הגאון המפורסם ערוגת הבושם עמוד הימיני נר ישראל שלשלת היוחסין כבוד שם תפארתו מו"ה אברהם שמואל בנימין נ"י אב"ד ור"מ בק"ק פרעשבורג יע"א
פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, מדוע חכמי וגאוני ישראל העומדים לשם ולתהלה מחשים ועומדים מנגד ביום קרב ביום שבות זרים חיל האמונה והיראה, אויבי ה' יערימו סוד, שעיר אל שעיר קורא, ואל אחיו יאמר חזק לנתק מוסרות התורה... והמזכירים את ה' דמי להם כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע. וכי כך עשו אבותינו בקום רשעים עלי ארץ...
כה עשו אבותינו לכותיים בימי בית שני, אשר הראו לבוני המקדש כאוהבים רוצים בחברתם ותשועתם, ועזרא הסופר וסייעתו ירדו לסוף דעתם והרחיקם והבדילם מקהל ישראל לאסור פתם ויינם וכל אשר להם כגויי הארץ... ובימי רבן גמליאל כשרבו האפקורסים בישראל תיקנו ברכת 'ולמלשינים' וכו' למען יחרדו עמי הארץ מקול הארורים ולא יטו אחריהם... וכזאת וכזאת עשו רבותינו ז"ל אשר היו לפנינו לכת הרעה ש"צ ימח שמם...
ועתה כי קמו אפיקורסים רבנים רעים, והתחברו ודיברו בתורה דופי תחת יופי, כאשר פרסמו וחקקו און בדפוס (פראטיקאהל) שלהם, על דברי חכמינו ז"ל ילעיזו, וגם בתורת משה רבינו עליו השלום שמו יד, באיסורים חמורים מיתה וכרת יקילו, ויאמרו לנגד הכל כי אין להם חלק בתורה. ועתה איך נוכל לראות בתבערה הזאת אשר יסיתו וידיחו ויציתו אש זרה הקוצים האלו בבני ציון שארית ישראל. ואם אמנם כח ורשות החרם נוטל מטעם המלכות ירום הודו, מכל מקום לא אדע למה לא נפרסם האמת מה דינם של אנשים אלו לפי דת תורתינו הקדושה, כיון שכפרו בתורה מן השמים ובהרבה מעיקרי דת תורתינו, כאשר יעיד על זה הרבה מדבריהם וספרי מינים שלהם. אם כן הרי הם אינם יהודים וכגוים גמורים ורעים מהם כמו שביאר הרמב"ם בהרבה מקומות... ופסולים לעדות ולדיינים, וממילא הגיטין וקדושין שלהם אינם וכמו שכתב הרמב"ם בפרק י"א מעדות [הלכה י'].
ואם כן כיון שכגוים גמורים הם, בנותיהם ובניהם אסורים לנו והם בכלל [דברים ז' ד'] 'יסיר את בנך'... וכל שכן באפיקורסים האלו שיצאו מכלל הדת וקבצו ואספו להם כת בפני עצמן, ובגובה לבם דברו גם כן בעניני חליצה וגיטין לשנות ולהמיר טוב ברע, אם כן זרעם ספק ממזרים, ואין לנו להתערב עמהם אפילו אם יחזרו בהם ויקבלו את דת האמת.
ד. מכתב מר' ישראל דוד מרגליות אל המהר"ם שיק
הרבנים בזמן הזה באוברלנד אשר יושבים בזמן הזה בעונותינו הרבים כמו שר הצבא בחומת מבצר עיר קטנה ואנשים בה מעט, וסבב אותה מלך זקן הוא יצר הרע ושלוחיו... וחלילה לרב ההוא לשקר באמונתו, גם אם יאבד כל הונו בוז יבוז לו וילחום נגד היצר ושלוחיו בכל יכולתו. וגם אם לא יעלה בידו לגדל את בני הקהילה לתורה, יקבץ לו חיל ממקומות אחרים ואת אשר בכחו יעשה, ודי לו שזכה את בניו לגדל לתורה ב"ה שלא נלכדו ח"ו בחבלי הזמן.
והנה, אם אמנם מלך מלכי המלים הקב"ה יקראהו למקום אחר, ויגאלהו מבית האסורים, ויושב אותו למקום אחר... הכי יאמר: עוד אשב במאסר עוד אלחום מלחמות היצר, ואם אכבשהו מה אכבוש ממנו זולת שערות הראש, והוא יריק אשפתו אלי עד בלתי אוכל ליתן בחור לבנותי, לגדל חתני לתורה להיות כמוני ואנכי אהיה קולע אל השערה נגדו, הזאת היא שאלה או ספק?
ה. תשובה לר' הלל ליכטנשטיין (מתוך לקוטי שו"ת חת"ס, פב)
ו. מהר"ם שיק ע
ז. שו"ת מהר"ם שיק או"ח עא
ח. שו"ת מהר"ם שיק יו"ד שלד
בפתע פתאום שמעתי מאיש הגון שהעדה הזאת התאחדים עם הכת שלוחמים לנגדם וכורתים עמהם ברית וששני הראשים ישארו על מכונם והי' הבשורה הזאת למדקרת חרב בלבי וחיל ורעדה אחזני בכל גופי ופציתי את פי לומר כי בעוה"ר שוב הצליח מעשה שטן לעוור עיני פקחים ולסלף דברי הצדיקים...
ועתה עם ה' דקהל הקודש פ' נייטרא אני קורא לכם דברי הכתוב אשרי אדם מפחד תמיד מי יודע רשת זו טמנו לכם ומי ערב שאין כוונתם כאשר נזכר למעלה ואם בדבר רשות צריכין ערב ו"ה אמר הביאו ערב קו"ח בדבר התלוי בו חיינו ואורך ימינו וחי דורות הבאים ואם חלילה יבוא תקלה מזה מה תעשו אז?
ט. הקדמת נכדו לשו"ת מהרם שי"ק
הרבה יגע ועמל מרן זצ"ל לעצור בעד זרם הזמן, גם מחוץ למדינה לחם את מלחמות הדת, בכל מקום אשר דבר ה' הגיע... לבבו הטהור היה תמיד ער לצאת לקראת המערכה אשר כמעט בכל עלתה לו, ויצא כגבור מנצח והציל אלפים ורבבות מישראל מרשת האפיקורסות. והודות לה' כי פעולתו ועבודתו לא היה לריק, ועד היום הזה אנו אוכלים פרי מעלליו ומפעליו, יהי זכר הצדיק לטובה.

הרב צבי הירש חיות – ניצני הדתיות המודרנית
א. מכתב מהר"ץ לחתם סופר, 1833
ב. הקדמת המהר"ץ חיות להגהותיו לש"ס, 1841
אמר הצעיר זה ים התלמוד גדול ורחב ידים. אין מספר לענינים הרמים ונשגבים אשר נדברו באו שמה. המיועדים להתנהגות עם ישראל. להשלימם בזה ובבא. שיצאו ידי חובתם אשר מוטל עליהם. הן בנוגע לעבודת השם יתברך. והן במה שמתיחס לתורת האדם בחיי המדיני... ואולם נוסף על עיקר הגדול אשר כל דברי התלמוד סובבים עליו. היינו ההשתדלות להישיר אותנו בחובות האברים. ראינו עוד כי היה ראשית מבטם ומגמתם להשלים עניני האמונה הטהורה... גם לא הניחו חז"ל מלהשתדל להשלים עצמם ובני דורם. בשאר החכמות העוזרות לחכמת האלהות ולדיני התורה. והיו משכילים בטבעיות ובלמודיות כפי מעמד ומצב החכמות בזמניהם. מהם בחכמת התקופות הנחוצה לצורך קדוש החודש וקביעות המועדות. וחכמת המדידה מוכרחת לצורך מדידת עיר הקרובה לחלל. ולמדידת תחומי שבת. וחכמת הרפואה לדיני נדה ופצוע דכה וכרות שפכה. וחכמת הנתוח לדיני טריפות. וידיעות טבעות בעלי חיים והנטיעות לצורך דיני כלאים. גם היו בעלי לשון צח...
הנני באתי לבקש עתירה מאתכם. שפטו נא על עמלי ועבודתי באמת ובשלום ואם שגיתי הורוני נא. ואל תמהרו לחרוץ המשפט נגדי. ודעו ג"כ כי כבר התחלתי לסדר מאמר מבוא התלמוד להקדימו להגהותי. אכן האדונים המדפיסים אצים עלי לאמר כלה מעשיך. כי המלאכה נעצרה. לכן הנחתי הדברים עד שעה מוכשרת.
ג. דרכי הוראה, 1842, הקדמה

ד. שם, סימנים בסוף הספר
בא שאלה לפני אם מותר לרופא כהן להתעסק בגוסס, כי בשו"ע יו"ד מבואר שאסור לכהן להיות בבית שיש שמה גוסס... בכל זאת אפשר פקוח נפש שאני ומצוה גם כן עושה הכהן במה שמשתדל ברפואתו... ואם רצו איזה חכמים להתיר הלנת מתים, והיינו כיון שמצאו סמך לזה במסכת שמחות שמפקחים על המתים ג' ימים... שאין אתנו ראיות ברורות על אפיסת רוח חיים רק על ידי הנמיקה... ועיין מורה נבוכים פרק נב לחלק ראשון שהביא דעת האנדלוסין, כי זה אשר בא במקרא בבן הצרפית "ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה" כי נתבטלה אצלו נשימתו עד שלא הושגה בו נשימה כלל, כמו שיקרה לקצת חולי השתוק, ובהתחנק הרחם עד שלא יודע אם חי אם מת, ויתמיד זה הספק יום או יומיים... מכל שכן בגוסס אשר דינו כחי לכל דבר אינו דין שאף כהן מותר להתעסק ברפואתו?!
עוד ראיתי לדבר כאן מדברי הרב חות יאיר בתשובה, שרצה לחדש דאיסור הלנת מתים אינו רק מדרבנן... והנה תשובות הללו ערכתי בחורף תקצז (1837) לפני הגאון החסיד מהר"מ סופר זצ"ד אב"ד פרעשבורג, והאריך מאד ולא רציתי להעתיקו מפני שכבר סדורה בתשובותיו, וזה מה שהשבתי לו:
לדעתי הפריז אדוני על המדה במה ששינה ושילש הרבה בפעמים בתשובתו הארוכה, שיש בהלנת מתים עשה ולא תעשה, וכפי אשר עלתה מצודתי בסוגיית הש"ס ראיתי פשטות הגמרא שאין בהלנת מתים רק לא תעשה לחודא... וזה אשר השיב עוד הפעם בקצרה על זה הגאון מפרעשבורג:
אשיב מיד להוציא מלבו הטהור על מה שכתבתי במכתבי הקודם החדש אסור מן התורה... כי מזקנים אתבונן שראוי להיות ממקימי התורה, ונזהרו מלפתוח פתח ולחפש קולות לפריצי עמנו, אשר אותם הם מבקשים, ואם ימצאו סדק כמחט של סדקית יפרצו פרץ על גבי פרץ... תן לבך לדברים...
אני כתבתי הלנת מתים יש בו עשה ולא תעשה כי על כל פנים הרמב"ן כתב כן, ואין נפקותא לדינא בזמן הזה, וטוב להעלות האיסור. ומר נרו יאיר נתלה בדעה דחויה חות יאיר שכתב שכל עיקרו אינו רק מדרבנן, ואין מגלין הדבר, כי בעוונותינו רבו אלו בזמנינו עד שיאמרו אין אנו חוששין לדברי רבנן, השם לא ציוה, ובעוה"ר הגאון הגדול בעל נודע ביהודא נכשל בזה במה שרצה וסמך להתיר בשעת הדחק ובהפסד מרובה כתיבת גוי בחנות בשבת, ונעזר מדיעה דחויה ברמ"א הלכות שבת סימן שו שכתב גלחות לא דאורייתא, והוא יפה פסק לסמוך באמירה לנכרי דרבנן על דעיה זו... אולם במחילת כבודו היקר האמבטי והרשעים כותבים בשבת על דעת שהוא דרבנן... ולמה לנו לגבב קולות ולפרסמם.
הערת המהר"ץ חיות שם: לדעתי, לא נכון בעיני החלטתו, דמותר להעלות האיסור... ולומר על איסור דרבנן שהוא איסור תורה. כתב הרמב"ם שעל זה נאמר לאו דבל תוסיף... וחז"ל דקדקו בכל עת ללמוד על הברור איזה ענין הוא מדברי תורה ואיזה ענין מדברי סופרים, אף במקום דליכא נפקא אמינא לדינא.

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל – יצתה נשמתו באחד
בא' אב תשס"ו, (26.7.2006), בבינת ג'בל שבדרום לבנון, התנהל אחד הקרבות הקשים ביותר של מלחמת לבנון השניה. רב סרן רועי קליין, סמג"ד גדוד 51 בחטיבת גולני, נזעק לעזרתו של סגן עמיחי מרחביה, מפקד המחלקה שנפצע אנושות ומאוחר יותר מת מפצעיו. הוא פקד על החיילים לירות ולזרוק רימונים בעוד הוא והקשר שלו מנסים להעלות את מרחביה הפצוע על אלונקה. קליין החל להתרומם מכריעתו ליד האלונקה כשראה רימון מושלך לעבר חייליו. בלי לחשוב פעמיים, הוא השליך את עצמו על הרימון, צעק 'שמע ישראל', ונהרג בהתפוצצות הרימון. הוא נקבר למחרת, ביום הולדתו השלושים ואחת, ועל מעשה זה הוא זכה לאחר מותו בעיטור העוז.
והנה, יציאה מן העולם מתוך יחוד השם ודאי ראויה לכל נפטר, וכפי שמצינו ביעקב אבינו, פסחים נו, שהשבטים אמרו על מיטת מותו את השמע והוא ענה אחרים בשכמל"ו.
אך בעיקרה היא נתפרסמה כקריאתו של ר"ע בברכות סא ע"ב:
"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד"
בעקבות רבי עקיבא אנו שומעים על קדושים נוספים שבחרו למות על קידוש השם ושמע ישראל בגרונם, בגזירות תתנ"ו ובפרעות ורציחות נוספות.
אם אני בא לשאול את עצמי מה תפקידה של קריאת שמע ברגע כזה, נראה לי שהתשובה ברורה. מותו של אדם, בדרך כלל, הוא רגע של תבוסה לצלם הא-להים החיים שבו; זמן שבו כח הבחירה של האדם כושל, והוא נעשה מגברא עושה ופועל לחפצא של גויה בלבד, אשר אחרים עושים בה כרצונם.
"וכן היה ר' שמעון בן לעזר אומר: אפילו קטן בן יומו אין משמרין אותו לא מן החולדה ולא מן העכברים. שהכלב רואה אותו ובורח נחש רואה אותו ובורח. ואפילו עוג מלך הבשן מת משמרין אותו מן חולדה ומן עכברים." (תוספתא שבת יז,ט)
לכאורה, עוד יותר הדבר כאשר אדם נהרג על ידי אויבו השולט עליו. אמנם, כאשר המוות נעשה מתוך החלטה מודעת למות על קידוש השם, הרי שהמיתה הופכת מגורל הנופל על האדם לייעוד הנבחר על ידו. זהו תפקידה של קריאת שמע – להפוך את הצד הסביל לפעיל, את המובס לגיבור.
אמנם, יתכן שלגבי חייל הנופל תפקידה של קריאת שמע הוא חשוב אפילו יותר. הרמב"ם בהלכות מלכים ז,טו כותב: " מאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד".
קריאת שמע ישראל וייחוד השם יש בה משום אישור שאכן זו היתה מטרתו של הלוחם, ונפילתו אינה מהווה כשלון, אלא הגשמה של יעוד זה ולו במחיר הגבוה ביותר שיכול אדם לשלם – בחייו.
כולנו מקווים, כמובן, שלעולם לא יצטרכו דברים אלו לבוא שוב לידי ביטוי מעשי. אבל, חכמים לימדו אותנו שכל אחד מאיתנו יכול להצטרף, ולו בזעיר אנפין, לחבורה הקדושה של מקדשי השם, מרבי עקיבא וחבריו ועד לרועי קליין וחבריו. כך מביא המשנה ברורה בסימן סא בשם הב"ח: " שיכוין בשעה שהוא קורא את שמע לקבל עליו עול מ"ש להיות נהרג על קידוש השם המיוחד דזהו בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך ועל זה אמר הכתוב כי עליך הורגנו כל היום כי אז בכונה זו יקראנה באימה ויראה ורתת וזיע".
אינני יודע אם אנו יכולים וראויים לכון כוונה כזו בכל יום. אך בכל אופן היום, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, נכוון גם אנו בשעת קריאת שמע – בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך.

א. הקדמה לארצות החיים, 1837
עלם קטן רך ויחיד הייתי לפני אמי ואור אבי הן הוא אין איתי עודנו באבו נקטף החריף ומופלג בתורה מוהר"ר יחיאל מיכל זצ"ל. תבורך מנשים אמי הצדקת הצנועה המשכלת מרת סימציא תחי', אשת אבי חורגי הרב הגאון חריף ובקי בכל חדרי תורה צנא מלא ספרא כקש"ת מוהר"ר יהודה ליב נ"י ראב"ד בעיר מולדתי. מנשים באוהל, אשר יום וגם לילה לא שכב לבה, בימין צדקה תמכני ימינה ותנהלני במעגלי צדק, זכרה לה אלקי לטובה. ובעת היותי בן שלש עשרה שנה כצפור בודד על קן החכמה לבדי, גם רב ריע וחבר לא היה לי התעוררה נפשי לקול כנור תשוקת הלימודים מטיב נגן באזני, גם נשמת התורה אשר התהלכה בקרב אבותי מעולם, העירה את רוחי כאיש אשר יעור משנתו ואקיץ, והנה עט בידי ושבט סופר מהיר ביד ימיני. כתבתי, חדשתי, בארתי ופרשתי ויד ה' עלי חזקה... משפט הבכורה לחיבור הנוכחי, היותו לעניין דינא ולתועלת הרבים ועל סדר השולחן ערוך, החילותי בו בהיותי כבן חמש עשרה שנה.
ב. ארצות החיים, ד
לב הארץ: ירחת ידיו ויברך על נטילת ידיים. ודעת המקובלים שלא יברך עד אחר שינגב ידיו, דסבירא להו דאין רוח רעה סר מהידיים עד אחר הניגוב, וסבירא להו דאסור לברך בידים שרוח רעה שורה עליהן. אבל דעת הפוסקים אינו כן... אם נגע במאכל אפילו קודם שיטול ידיו אין לאסור המאכל על ידי כך, אבל לכתחילה לא יגע בשום מאכל קודם נטילת ידיים, ואם נגע באוכל ידיחנו ג' פעמים.
ארץ יהודה: זה ימים רבים השבתי תשובה לשאלת חכם אחד באשה שנטלה תפוחים כבושים מן החבית... ושאלני אם יש לאסור שאר המי תפוחים שבחבית משום סכנה של רוח רעה אם לאו. תשובה, טרם תדע כי נטילה זו של שחרית יש בה שני עניינים, אחד שצריך טהרת ידים לתפילה... שנית משום רוח רעה השורה על הידיים... כל הפוסקים הזכירו גם טעם של רוח רעה... זולת כאשר מששנו כל כלי בית רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל... ואין ספק אצלי שמזה ראיה למה שכתב הרש"ל שעכשיו אין רוח רעה מצוי בינינו... ולכשתבדוק בספר היד להרמב"ם תראה שבכל ספרו לא הזכיר אף גם דבר מכל אזהרות הסגוליות המוזכרים בש"ס מפני שלדעתו נשתנו הטבעיים לפי טבע המדינות והאקלימים והמזגים והזמנים המשתנים... והשתא אחר שלהרמב"ם אין לחוש בזמן הזה על סכנה של רוח רעה, ממילא אף על גב שהטור והשולחן ערוך הזהירו ליטול ידיו ג' פעמים משום רוח רעה וראוי לכל בעל נפש ליזהר בזה, כי בזהר מבואר דזולת הסכנה רוח טומאה שורה על הידים וזה שוה בכל המקומות והזמנים, מכל מקום לענין דיעבד ולאסור המאכל כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו כך נראה ברור.
ג. יחידי סגולה, הרב איסר פרנקל
כמנהג הימים ההם השיאו לו אשה בהיותו בן ארבע עשרה. האשה שהיתה בת עשירים... לא ראתה בעין טובה את התמדתו העצומה של בעלה... בתורה. היא החליטה אפוא להתגרש מבעלה המלבי"ם.
ד. הקדמת המלבי"ם לפירושו לויקרא, 1860
ויהי בשנת התר"ד ליצירה. קול כחולה שמענו צרה כמבכירה. קול תורת ה' תתיפח תפרש כפיה, ודמעתה על לחיה כי בגדו בה ריעיה, כי נבערו קצת רעי אשכנז ואת ה' נאצו. ויתאספו להפר דת וחוקים ועל צפוניו התיעצו. ויעלו רועים רבים הרועים ואוכלים את צאן מרעיתם, יכנו א"ע רבנים ודרשנים גם חזנים וזובחי עדתם, כל אלה חוברו אל עיר בראנשווייג אל עמק השדים, ויתפוצצו הכדים הריקים ויתראו הלפידים, ויתלקטו שועלים קטנים ובזנבותיהם אודים, ותצא אש ותאכל שמיר ושית, ותבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית, ותבער בהיכל ה' ותבער בין הבדים ותלהט את ארון הברית, ותאמר להשחית את לוחות האבנים, ותאמר לשרוף כל מועדי אל בארץ: בימים ההם ובעת ההיא ראיתי ונתון על לבי כי עת לעשות לה', עת לעשות לתורה שבכתב ושבע"פ חומה בצורה סביב דלתים ובריח בל יעלו בה פריצים ויחללוה, אם לתורה שבכתב אשר דמוה העדה הרעה הזאת כאחד מספורי העמים הקדמונים, ואת שיריה ומליצותיה ערכו עם שירי האמיר והיונים: אם לתורה שבע"פ אשר היתה בפיהם למשל ולשנינה, כחשו בה ויאמרו לא היא. את חכמיה בזו ויאמרו כי לא ידעו פשטות הכתובים ואת דקדוק הלשון לא הכירו וכי הלכו בדרך עקש ופתלתל, ויהיו ביניהם ללעג ולשחוק כל היום: מאז אזרתי כגבר חלצי והחילותי לחבר חבורי על התנ"ך
ו. מלבי"ם, קדושים
מ לא תלך רכיל, יש בזה ב' דעות (א) שהוא אזהרה להדיין שלא יהי' רך לזה וקשה לזה, וכבר בארתי (ויקרא ס' קנב) כי היה דעת חז"ל שכל שרשי לה"ק מסתעפים משתי אותיות או אות א', לא כהאחרוני' שכל שורש יש בו ג' אותיות... וכן שורש רכיל רך. והלמ"ד נתוסף לגנאי על שימוש אל. שרך לאחד ואינו רך באמת. וכזה אמרו שמלה. מה ששם לה, כתובת (מב), הלמ"ד מורה שימוש אל. ועמ"ש בס' הנ"ל. כי כן דעת גדולי חכמי הלשון. (ב) שהוא אזהרה על לשה"ר ומענין רוכל המחזיר בעיירות. קונה ומוכר ומטעים דברים, וכן פרש"י ורמב"ן וראב"ע ורשב"ם.
ז. שם
מובא בשבועות (דף למד), עוד דרש מ"ש בצדק תשפט עמתך בלשון יחיד, והלא הנידונים הם שנים תמיד כמ"ש ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו, ודרשו עוד כוונה שני' שיש צדק שהוא ההפוך מרשע, ובא על המצדיק עצמו או זולתו, כמו אם אצדק פי ירשיעני (איוב ט), ויצויר המשפט באדם א' אם בוחנים מעשיו, כמו שפטני ה' כצדקי, ור"ל שתשפט את חברך לזכות ואל תרשיעהו
ח. ישעיהו סו
שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ:
מלבי"ם: ויש הבדל בין שמחה גיל משוש, ששמחה וגיל מורים השמחה שבלב, לבד ששמחה מורה על שמחה תמידית וגיל מורה השמחה הפתאומית אשר תפתח לב האדם עת יגיע לו בשורה טובה פתאום, ובזה אהבי ירושלים ישמחו בה שמחה תמידית על הצלחתה, גם יגילו בה מפקודה לפקודה גילה חדשה על הנסים שיתחדשו בה בכל עת. אולם ששון מורה על המעשים החיצונים שיעשו השמחים לאות על שמחתם כמו לבישת בגדי ששון, משוש תופים משוש כנור וכדומה, עפ"ז אומר כי כל המתאבלים עליה שהם עשו אותות חיצונים להוראת האבל כמו לבישת שק ואפר ודומיהם, כן יעשו עתה אותות חיצונים להוראת הששון

האם היו צריכים אנשי גטו קובנה לפדות בסכום עצום את יהודי יאנובה? האם חייהם לא קודמים לחיי חבריהם? פסיקתו המפתיעה של הרב אברהם דב כהנא שפירא, בעל ה"דבר אברהם", ומקורותיה.
כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם!

בלימודנו ראינו שתי מגמות שונות ולכאורה הפוכות המונחות ביסוד מצות אכילת מצה בליל הסדר:
מחד, המצה נתפסת כלחמם של העניים והעבדים, ובאה להזכיר לנו, בדומה למרור, את הצרות והשעבוד של מצרים. ישנן גם הלכות הנובעות מכך שהמצה נחשבת ללחם עוני – שאי אפשר להשתמש במצה עשירה; שצריך לאכול את המצה כשהיא שבורה; ואף נהגו שלא לשים עליה מלח.
מאידך, המצה היא לחם הגאולה שאכלו אבותינו כשיצאו בחפזון ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ; גם כאן ישנן הלכות הנובעות מכך שהמצה באה להזכיר את חפזון הגאולה – כמו החיוב להכין את המצה במהירות הרבה ביותר האפשרית. העובדה כי הגאולה היתה בחפזון מזכירה לנו שהיא לא היתה מעשה ידינו ופרי כוחנו, אלא פעולה א-להית.
ראינו הצעות שונות במפרשים כיצד שתי המגמות הללו יכולות להתאחד זו עם זו:
המהר"ל הסביר שהעוני קשור להיותו של אדם בן חורין, כיוון שהעשיר משועבד לממונו;
הרב יונתן סאקס ביאר שדווקא בזמן הגאולה האדם מחוייב לזכור את ימי עוניו, כדי שיוכל להמשיך ולהזדהות עם העני, החלש והגר;
והרב יעקב מדן הרחיב בכך שהמסר של המצה הוא שהלחם של העבד והלחם של בן החורין הם בעצם אותו לחם – היציאה לחירות אינה בהכרח מובילה לנוחות, אך היא כן מאפשרת לאדם לבחור עבור מה להקדיש את כוחותיו.
שיעור קצר לפסח.

בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד עוֹלָם: כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה: וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת הַתּוֹרָה וַיַּבְדִּילוּ כָל עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל: וְלִפְנֵי מִזֶּה אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן נָתוּן בְּלִשְׁכַּת בֵּית אֱלֹהֵינוּ קָרוֹב לְטוֹבִיָּה: וַיַּעַשׂ לוֹ לִשְׁכָּה גְדוֹלָה וְשָׁם הָיוּ לְפָנִים נֹתְנִים אֶת הַמִּנְחָה הַלְּבוֹנָה וְהַכֵּלִים וּמַעְשַׂר הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר מִצְוַת הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים וּתְרוּמַת הַכֹּהֲנִים: וּבְכָל זֶה לֹא הָיִיתִי בִּירוּשָׁלִָם כִּי בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאתִי אֶל הַמֶּלֶךְ וּלְקֵץ יָמִים נִשְׁאַלְתִּי מִן הַמֶּלֶךְ: וָאָבוֹא לִירוּשָׁלִָם וָאָבִינָה בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְיָשִׁיב לְטוֹבִיָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱלֹהִים: וַיֵּרַע לִי מְאֹד וָאַשְׁלִיכָה אֶת כָּל כְּלֵי בֵית טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן הַלִּשְׁכָּה: וָאֹמְרָה וַיְטַהֲרוּ הַלְּשָׁכוֹת וָאָשִׁיבָה שָּׁם כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים אֶת הַמִּנְחָה וְהַלְּבוֹנָה: פ וָאֵדְעָה כִּי מְנָיוֹת הַלְוִיִּם לֹא נִתָּנָה וַיִּבְרְחוּ אִישׁ לְשָׂדֵהוּ הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה: וָאָרִיבָה אֶת הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה מַדּוּעַ נֶעֱזַב בֵּית הָאֱלֹהִים וָאֶקְבְּצֵם וָאַעֲמִדֵם עַל עָמְדָם: וְכָל יְהוּדָה הֵבִיאוּ מַעְשַׂר הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר לָאוֹצָרוֹת: וָאוֹצְרָה עַל אוֹצָרוֹת שֶׁלֶמְיָה הַכֹּהֵן וְצָדוֹק הַסּוֹפֵר וּפְדָיָה מִן הַלְוִיִּם וְעַל יָדָם חָנָן בֶּן זַכּוּר בֶּן מַתַּנְיָה כִּי נֶאֱמָנִים נֶחְשָׁבוּ וַעֲלֵיהֶם לַחֲלֹק לַאֲחֵיהֶם: פ זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי עַל זֹאת וְאַל תֶּמַח חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלֹהַי וּבְמִשְׁמָרָיו: בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד: וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם: וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת: פ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם: וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת: ס וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת גַּם זֹאת זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ: פ גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות אַשְׁדֳּדִיּוֹת עמוניות עַמֳּנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת: וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם: וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם: הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת: וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע לַעֲשֹׂת אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לִמְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת: וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי: זָכְרָה לָהֶם אֱלֹהָי עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם: וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ: וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹת וְלַבִּכּוּרִים זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה:

א. פלא יועץ, ערך חולה
זכור לטוב עט"ר אבא מארי זלה"ה כי בכל יום מימי חולייו ההוא אמר בקשת לך אלי תשוקתי ושאר וידויים ותחינות של יום הכפורים ופלגי מים ירדו עיניו אשרי עין ראתה אלה ולכל מי שהיה נכנס אצלו היה אומר לו ראו סופו של בשר ודם עין ראתה ותאשרהו אשריו ואשרי חלקו וכבר אמרו רז"ל על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא זו מיתה כי אז הוא עת רצון העת הנאות להשתדל ברוב עז ותעצומות לשוב בתשובה ולצות את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' שאז דבריו נשמעים ויותר שומרים הבנים מצות אביהם מאשר ישמרו עשרת הדברות וזכות בניו תלוי בו ועת לחננה על נפשו רוחו ונשמתו שאם לא עכשיו אימתי ואל יחוש האדם לפחד אנשי ביתו כי יראו שמתעסק בענייני מיתה ויחרדו כי זה הבל ורעות רוח שאין דברים אלו ממיתים אלא מחיה מתים וכל זאת וכזאת ראוי לעשותו בעודנו באיבו כי לא ידע האדם את עתו כמאמר התנא שוב יום א' לפני מיתתך כל שכן כאשר חלה את חליו שאז לית דין צריך בושש ומי שהוא זריז נשכר שכר הרבה וכשיעמוד מחוליו לא ישכח כל ימי חייו אשר הגיע עד שערי מות ובחמלת ה' עליו החייהו ולא ישוב עוד לכסלה רק ילך בדרך טובי' ואורחו' צדיקים ישמור:
ב. הקדמת בנו, ר' יהודה, לספר 'חסד לאלפים'
מרת אמי עליה השלום, אשה טובה המלאה לה דעת ויראת השם, ומפורסמת בחסידות, ושלימה בכל מידות טובות והנהגות ישרות, לפי רוב התמדתה בקריאת ספרי מוסר בלעז, ונדברו יחד עם הרב אדוני אבי ביראת השם כל היום, וזכה מסייעתו, היא היתה לו לעזר ולהועיל לכל דבר שבקדושה. ולא הוה להו מהאי עלמא כלום.
ג. פלא יועץ ערך אהבת איש ואשה
אהבת איש ואשה הוא דבר שבחובה שיהא ביניהם אהבה עזה ונתחיל באהבת איש לאשתו כי ידוע מאמר חכמים ז"ל שאמרו שחייב לאהבה כגופו ולכבדה יותר מגופו... ועיקר האהבה היא אהבת הנפש ועליו מוטל להוכיחה בנועם שיח ולהדריכה בדרכי הצניעות ולהרחיקה מלשון הרע וכעס וקללות והזכרת השם לבטלה וכהנה סדר נשים סדר נזיקין ולהזהירה בדקדוקי המצות ובפרט בכל תפלות וברכות הנהנין ושמירת שבת וכדומה ומה טוב ומה נעים ללמד לה דברי מוסר ולהגיד לה דברי חז"ל בכל העניינים הנוגעי' לה וחומר שבהן כי אז יחרד לבה ותזהר יותר מן האיש: והנה לא צריכה למימר למי שהיתה לו מה' אשה משכלת ומצא אשה טובה כי בודאי חוט של חסד משוך עליה וחביבה על בעלה....
והגדר למנוע דברי ריבות מביתו הוא שלא לדקדק כל כך בהוצאות הבית על כל פרוטה ופרוטה כי קשה כשאול אשה רעותה קנאה... ומכלל האהבה שלא ירחיק נדוד בדרך רחוקה זמן וזמנים כי מלבד שהוא גורם רעה לעצמו כאשר נבאר בערך מחשבה בס"ד עוד בה צערא דגופא לאשתו כי עזה כמות אהבה ובהפרד ממנה בעלה היא עניה צוערה חיי צער תחיה.
ד. אורות אלים, שבת סג ע"א
אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה - הקדוש ברוך הוא מקשיב להן – אני הגבר ראה עני בתלמידי חכמים; ראיתי מבוכה שמנגחין וחובלין זה את זה בהלכה, ויש שועלים קטנים שמחבלים כרמים ויהיו מלעיבים במלאכי א-להים, בשפתי חלקות, לשון מדברת גדולות. ויש יד כותבת דברים קשים כגידין על ספרן של צדיקים באין מבין. ומתוך כך רבה קטגוריא בין תלמידי חכמים ובאים לידי שנאה ותחרות וכהנה רעות רבות רחמנא ליצלן.
אי לזאת בני ידידי השמרו לכם מחטוא בלשונכם, ואפילו אם ידברו אליכם קשות, אתם תשיבו במענה רך, ואל יצא מפיכם דבר המצער ומקניט את חברכם. הזהרו בכבוד חברכם קטן כגדול, וכל שכן כשתבואו לכתוב על איזה ספר השמרו מגחלתם והזהרו בכבודם והאמינו באמונה שלימה שאם ריק הוא – מכם.
והגדר לזה הוא שמקודם שתיכנסו ללמוד בחברותא, תסכימו בדעתכם בכל תוקף שלא לענות סרה אפילו אם הלומד עימכם יצא מן השורה, ועוד גדר לזה - שלא תתקעו עצמכם לדבר הלכה, רוצה לומר שאם תאמרו איזה דבר שנראה בעיניכם שהוא הגון, וחבריכם רוצים לדחות אותו בקש, אל תחושו לומר קבלו דעתי.
וכן שאתם מתווכחים עם חבריכם ויראה לכם שאינם מודים על האמת, אל תכנסו בעובי הקורה להיות חוזר בדברים, כי ברוב דברים לא יחדל פשע ולהג הרבה יגיעת בשר, רק תגלו דעתכם פעם אחת, השומע ישמע והחדל יחדל, ואין צריך לומר שאין להקשות על הדרש, וכל מה שיאמרו מילי דדרשא תענו מודים מודים, ואפילו אם יהיה הדבר ידוע לכם תעשו עצמכם כאילו לא ידעתם
ה. הקדמת בנו לספר חסד לאלפים
והפליא לענות בצום נפשו, ומלקות בכל לילה ולילה שאומרים בהם תחנונים. שק ואפר וחרולים וטבילות אפילו פעמים בכל יום... וטבילת שלגים...
ו. מנחת יהודה
ושמעתי מפה עט''ר מורי ורבי כהר''ר אליעזר פאפו זצוק''ל הכ''מ, שבהיותו מורה צדק בעיר סיליסטרא יע''א נתפס ישראלי אחד למינות, ורצו לתלות אותו על עץ או שיתנו פדיון נפשו אשר יושת עליו. ולא רצו בני הקהילה לתת הסך העצום ההוא, ומורי ז''ל אסף את כל הקהל לבית הכנסת ואמר להם: אמת שאין בידי כעת להכריח אתכם שתביאו אלי את "נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם" (שמות לב:ב), אבל אני מכריח אתכם שתמכרו את כל ספרי התורה ואת כלי הקדש ותתנו לי את כל הכסף הנמצא בית ה', כי התורה לא נתנה אלא לישראל ואם אין ישראל אין תורה, ולכן "אין דבר עומד בפני פיקוח נפש" (תוספתא שבת ט:כב). עד שברוב דבריו הקדושים ומליצותיו הטהורות משך את לב העם ונתרצו לתת כופר נפש אחיהם.
ז. חסד לאלפים או"ח קו,א
ומה שנשים חייבות הוא משום דתפילה רחמי היא, ולפי זה אפשר דחייבים כאנשים, ולכן אשה חכמה יראת ה' היא תתהלל אם תדע להתפלל ותתפלל תפילת שמונה עשרה בכל יום שחרית מנחה וערבית, אשריה מה טוב חלקה...ויותר טוב שתלך לבית הכנסת של נשים ותתפלל עם הצבור, וראוי ליראי ה' וחושבי שמו ללמד את אשתו ובנותיו סדר תפילות וברכות ושלא להקפיד עם ממעטת במלאכת הבית ובכבודו משום כבוד המקום כדי להתפלל, כי במה נחשב הוא נגד כבוד הקב''ה, הוא והיא חייבים בכבוד המקום