דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

א. עדותו של הרב כדורי
זה היה מעמד גדול ובין השומעים שררה התרגשות רבה. תחושה של יום הכיפורים ליוותה את השומעים. לאחר תום הדרשה היתה הרגשה כאילו משיח עומד לבוא מיד. אני זוכר היכן ישבתי בבית הכנסת ואף את מספר הספסל.
כבר בהיותי ילד קטן נהגתי לשבת על מדרגות הבימה של בית הכנסת, עליה היה עומד הבן איש חי ודורש. הילדים היו נוגעים בשולי גלימתו ונושקים לה. מראה הבימה היה מעורר רטט. הבן איש חי היה עומד במרכז הבימה, וסביבו ישבו כ־80 מקובלים, כולם לובשי לבן בוהק. מי שראה מראה זה לא ישכחהו. והפלא הגדול, שקולו של הבן איש חי היה גבוה ביותר וכך שמעו אותו בבירור כל הנאספים, שלעתים מנו יותר מעשרת אלפים איש, ואף ברחוב הסמוך שמעו את הדרשה בבירור, כשבכל אותה עת שוררת במקום דממה מוחלטת ואף התינוקות אינם מייבבים.
ד. בן איש חי, שנה ראשונה, דברים
אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל וכו'. נ"ל בס"ד ע"פ הקדמה ידועה שכתבו המפרשים בשם חז"ל, דיעקב אע"ה לקח חלקו ניסן אייר סיון, ועשו תמוז אב אלול, אך נתגבר יעקב אע"ה עליו וחטף ממנו את אלול ונשאר בידו תמוז ואב בלבד, ולכך שלט בהם בזמן החרבן והרע לישראל בהם, אך לעתיד גם שתים אלו יקחו ממנו וישלטו בהם ישראל ויהיו שני חדשים אלו ימים טובים לישראל עכ"ד.. והנה בעתה הזורעים בדמעה שבוכים בט"ב, ברנה יקצורו לעת"ל, הלוך ילך ובכה עתה מביתו לבית הכנסת ומבית הכנסת לביתו בעבור החרבן הנה הוא נושא משך הזרע כי בבכיה של ט"ב יתוקנו ניצוצות של קרי וכמ"ש הרב מל"ח ז"ל, בא יבא ברנה בא בהפוך הוא אב, יבא ברנה לעתיד, נושא אלומותיו כי רבות רעות נעשו בו ועתה לעת"ל יהיה נושא אלמותיו טובות מרובות...
אף על גב דמדינא אין אסור בנשואין אלא מר"ח עד ט"ב, עכ"ז נהגו לאסור מן י"ז בתמוז, אבל אירוסין ושדוכין מותר, ופה עירנו בגדא"ד יע"א המנהג לעשות אירוסין אחר י"ז בתמוז, אבל מר"ח עד ט"ב אין עושין אירוסין ושדוכין, ועיין שיורי כנה"ג תקנ"א הגה"ט אות ה' שיש נוהגין שלא לעשות אירוסין מן י"ז בתמוז וכן ראוי לנהוג:
אסור לעשות רקודים ומחולות מן י"ז בתמוז עד אחר ט"ב, וראוי להזהיר את מנגנים ישראלים שלא ישוררו אצל הגוים, אבל משום איבה, או אם זה המנגן אין לו מה לאכול שרי לנגן אצל הגוים בעבור שכרו, וכל זה אחר י"ז בתמוז, אבל מן ר"ח עד ט"ב ישמטו עצמן לגמרי.
ו. תורה לשמה רסד
שאלה אחד שיש לו אם ששמה מזל טוב והנה מנהג העיר הוא כל אשה אשר תלד בת כאשר יכנסו האהובים והקרובים אצלה כל אחד יאמר להיולדת מזל טוב ב' מילות אלו דוקא ותו לא ואפילו בניה כאשר יכנסו אצלה ג"כ צריכין לומר לה כן ועמד השואל ושאל בזאת האשה ששמה מזל טוב וילדה בת אם מותר לבנים שלה לאמר לה מזל טוב כשיכנסו אצלה כנהוג או"ד כיון דשם אמו כן אסור דהו"ל כאילו קוראה בשמה. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה... תשובה: הקשו בתוספות ישנים והא רב הוה שמו אבא ורב הונא דהכא שהיה תלמידו גמור היאך היה קורהו בשמו ותירצו דשמא היה קורהו אבא דרך כבוד כמו אבי רכב ישראל... נמצא דשרי בכהאי גוונא והשתא ה"ה בנידון השאלה דשרי וכ"ש הוא דמאחר שהוא אומר לאמו מזל טוב לברכה ותפלה כמנהג העולם ואין כונתו לקוראה בשמה שרי ואף על גב דהיא ג"כ שמה מזל טוב. והיה זה שלום וא-ל שדי ה' צ-באות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.
ז. רב פעלים א, סוד ישרים ט
שאלה. ילמדנו מורינו, נשים היודעות לקרות תנ"ך, ומתפללות בכל יום שמ"ע =שמנה עשרה=, אם ראוי להן לומר בכל לילה תיקון רחל ותיקון לאה, כאשר אומרים האנשים תיקון חצות, או לפחות בחודש אלול, או"ד הנשים אין להם שייכות בתיקון חצות. ונתעוררתי לשאול שאלה זו מפני שלא ראיתי ולא שמעתי שהנשים אומרות תיקון חצות, ולא ידעתי מה אדון בה. ועוד ילמדנו, אם הנשים חייבות בק"ש שעל המטה, ואם עושין בה תיקון כאנשים. ועוד ילמדנו, אם ראוי לנשים ללמוד סדר הלימוד של ליל חג השבועות, וליל הו"ר =הושענא רבה=, הנדפס בקראי מועד, או לאו, ושכמ"ה...
תשובה. האמת הוא כך, שלא נמצא ולא נשמע שהנשים יאמרו תיקון חצות, הן תיקון רחל הן תיקון לאה, אף על פי שהן נשים חכמניות ולמדניות, ודרכן ללמוד תהלים בכל יום, וגם יש להן לימוד קבוע, עכ"ז אין אומרות תיקון חצות. ונ"ל בס"ד, דאיכא טעמא רבא בזה... שהאשה עצמה היא בחינת עשיה, שהיא בחינת דינין, ומאחר שתיקון רחל ותיקון לאה הכל נעשה בלימוד המקרא, לכן אין ראוי לנשים להתערב בתיקון זה, ולקרות המקראות בלילה, כדי שלא לעורר הדינין, ורק הזכרים שהם בחינת יצירה, והם בחינת רחמים, יכולין לעשות תיקון זה במקראות בכל לילה...
על כן נראה, שאין ראוי לנשים לומר תיקון חצות, הן תיקון רחל הן תיקון לאה, מיהו בתורה שבע"פ אין קפידה, וכן מנהג הנשים בביתינו שעומדים באשמורת קודם עלות השחר, ואין אומרות תיקון חצות, אלא לומדות פתיחת אליהו זכור לטוב, וקצת לימוד כיוצא בזה, וזקינתי תנצב"ה היתה לומדת י"ח פרקי משנה...
ועל השאלה השנית, בענין ק"ש שעל המטה, זה פשוט שגם הנשים חייבין בה...
ועל שאלה הג' בענין לימוד ליל חג השבועות וליל הו"ר, הנה המנהג פה בביתינו, שהנשים אין אומרות הלימוד של ליל חג השבועות והם ישנות, אך בליל הו"ר הן נעורות ולומדות משנה תורה ותהלים, והתפילות של כורתי ברית, כי אנחנו יושבים ולומדים בתוך הסוכה שבחצר, והן יושבות למעלה באכסדרה אשר עומדת לפני הסוכה, ולומדות עמנו בפ"ע... הלימוד של ליל הו"ר שאני, שהוא תיקון החותם, שיש בו תועלת לאיש ואשה השבים בתשובה, דלכן תיקנו בו סליחות ותפילות, ונקרא כיפור קטן, ולכך גם האשה ראוי שתתערב בלימוד, וכמו דגברי בעו חיי כך נשי בעו חיי.

אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה דָנִיֵּאל בְּגוֹא נִדְנֶה וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי: קִרְבֵת עַל חַד מִן קָאֲמַיָּא וְיַצִּיבָא אֶבְעֵא מִנֵּהּ עַל כָּל דְּנָה וַאֲמַר לִי וּפְשַׁר מִלַּיָּא יְהוֹדְעִנַּנִי: אִלֵּין חֵיוָתָא רַבְרְבָתָא דִּי אִנִּין אַרְבַּע אַרְבְּעָה מַלְכִין יְקוּמוּן מִן אַרְעָא: וִיקַבְּלוּן מַלְכוּתָא קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין וְיַחְסְנוּן מַלְכוּתָא עַד עָלְמָא וְעַד עָלַם עָלְמַיָּא: אֱדַיִן צְבִית לְיַצָּבָא עַל חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא דִּי הֲוָת שָׁנְיָה מִן כלהון כָּלְּהֵין דְּחִילָה יַתִּירָה שניה שִׁנַּהּ דִּי פַרְזֶל וטפריה וְטִפְרַהּ דִּי נְחָשׁ אָכְלָה מַדֲּקָה וּשְׁאָרָא ברגליה בְּרַגְלַהּ רָפְסָה: וְעַל קַרְנַיָּא עֲשַׂר דִּי בְרֵאשַׁהּ וְאָחֳרִי דִּי סִלְקַת ונפלו וּנְפַלָה מִן קדמיה קֳדָמַהּ תְּלָת וְקַרְנָא דִכֵּן וְעַיְנִין לַהּ וְפֻם מְמַלִּל רַבְרְבָן וְחֶזְוַהּ רַב מִן חַבְרָתַהּ: חָזֵה הֲוֵית וְקַרְנָא דִכֵּן עָבְדָה קְרָב עִם קַדִּישִׁין וְיָכְלָה לְהוֹן: עַד דִּי אֲתָה עַתִּיק יוֹמַיָּא וְדִינָא יְהִב לְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין וְזִמְנָא מְטָה וּמַלְכוּתָא הֶחֱסִנוּ קַדִּישִׁין: כֵּן אֲמַר חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא מַלְכוּ רביעיא רְבִיעָאָה תֶּהֱוֵא בְאַרְעָא דִּי תִשְׁנֵא מִן כָּל מַלְכְוָתָא וְתֵאכֻל כָּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ: וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר מִנַּהּ מַלְכוּתָה עַשְׂרָה מַלְכִין יְקֻמוּן וְאָחֳרָן יְקוּם אַחֲרֵיהוֹן וְהוּא יִשְׁנֵא מִן קַדְמָיֵא וּתְלָתָה מַלְכִין יְהַשְׁפִּל: וּמִלִּין לְצַד עליא עִלָּאָה יְמַלִּל וּלְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין יְבַלֵּא וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן: וְדִינָא יִתִּב וְשָׁלְטָנֵהּ יְהַעְדּוֹן לְהַשְׁמָדָה וּלְהוֹבָדָה עַד סוֹפָא: וּמַלְכוּתָה וְשָׁלְטָנָא וּרְבוּתָא דִּי מַלְכְוָת תְּחוֹת כָּל שְׁמַיָּא יְהִיבַת לְעַם קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְכֹל שָׁלְטָנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן וְיִשְׁתַּמְּעוּן: עַד כָּה סוֹפָא דִי מִלְּתָא אֲנָה דָנִיֵּאל שַׂגִּיא רַעְיוֹנַי יְבַהֲלֻנַּנִי וְזִיוַי יִשְׁתַּנּוֹן עֲלַי וּמִלְּתָא בְּלִבִּי נִטְרֵת: פ

א. תעודתנו והאמצעים להשיגה
עתה נשוב ונתבונן, אם הולכים אנחנו בדרכי אבינו אברהם או לכל הפחות אם מתאמצים אנו ללכת בדרכיו. הלא נשכבה בבשתנו ותכסה כלימה פנינו באין מענה, כי המעט לנו אשר לא נתאמץ לילך בדרכיו הישרים, אבל נהפוך הוא, כי נתאמץ להשכיח זכרם מלבבנו. חכמות ומדעים מרבים המונינו יתעבום וירחיקום, על פי עצת ואזהרת העומדים בראשם, אשר זה דרכם חשך למו, ויכו את העם בסנורים – וגם איזה רבנים מחזיקים בידם בשגגה או בזדון. השפות הנחוצות לחברת האדם, ובפרט שפת המדינה, גם זה לא התירו, רק בדוחק ובקושי גדול ללמדן, בשעה שאינה לא יום ולא לילה, לידע לצפצף בהן איזה פטפוטי תיבות, ואז חכים יתקרי... תעודתנו להאיר את עיני העמים באמונת השם אחד ודרכיו הישרים... הלא גם בהשקפה ראשונה נבין, כי זה רק על ידי הנהגתנו הטובה הן בדעות, הן במידות והן בתהלוכות העולם.
ב. היראה וההשכלה
לפי רוח הזמן, רק בדרך הצלחה רחוקה יוכל האדם להשיג חיים נעימים ומאושרים, אם לא ידע לדבר צחות ולמשוך בעט סופר מהיר בשפת המדינה.
ג. קול קורא, 1882
ההכרח הביאנו להגיד דברים אחדים אשר לפי קוצר דעתנו מצאנו נחוצים לקדם פני הרעה שלא תבוא חס וחלילה. לא לנועם היא לכל רואה מישרים, לכל חובב עמו ודתו, כי יראה עם השם: אלה נפוצים, אלה הולכים ואלה בורחים, מחמת המציקים יפחדו, ולתורת א-להים ידאגו. והיה אם נשאלם: מאין ולאן? הלא קול ישיב אומר: מן הפח אל הפחת ח"ו, אמריקה פניהם מועדות. מה ימצאו שמה? שם יפגשו עוינים, גם שם ימצאו נותנים שם ישראל לשמצה, גם שם יראו אגרוף מקנאים ביעקב, אך אחת אשר לא יראו שמה: דת ומוסר, תורה ויראה, ותחת זה אך גלים יראו, גלי אבני הדת הנפולים, ועל כן לא יוכר שם איש יהודי לרעה, כי לא יכירום, כי מבטן יהודה יצאו, חס כי לא להזכיר שם ישראל – יקראו איש אל רעהו – פן נהיה לבוז.
על כן מצאנו עצמנו כמחויבים לבקש מכל אשר תורת ה' יקרה בעיניו לבלי יעלה אמריקא על דעתו, ופת חריבה במדינתנו אם גם ח"ו בלי שלוה, טוב לנו כי נשמור לעשות את כל הכתוב בתורתנו הקדושה שבכתב ושבעל פה. אך אם ראוי ונכון לבקש מפלט לרצוצים ונענים המוכים ולוקים – דרך אחת היא, לעלות אל ארצנו הקדושה. אבל לא בחפזון ולא בבהלה כי אם בדעת וחשבון. ולזאת הנכון מאד אשר בכל עיר יעשו להם אגודות ובכל אגודה יהיו לא פחות מעשרה אנשים אשר כל אדם מהם יתן אלף רובל כסף... יקנו קרקע ויבנו בתים ויכינו כלי מחרשה ושורים ופרות וצאן.
ה. מכתב לליאון פינסקר, 1887
הן אמת כי האחדות הוא דבר היותר גדול בכל עם ועם ובפרט לעם בזוז ושסוי כעמינו, אבל אם לא נתאמץ בכל יכולתנו לראות, שהאנשים אשר עלו שמה יהיו שומרי תורה ומצוותיה, ידע כבודו הרם, כי לא יתאחדו שם עם אחינו אשר הם תושביה מכבר, ואם כן אין אנו מסייעים לעשות אחדות ושלום, אבל אנו מרבים פירוד ומחלוקת. ועל כבודו הרם החובה ליתן חכמה ודעת בלב אוהביו, כי אם חלילה הבאים שם יפרו את התורה והמצוה, אזי יהרסו את היישוב עד היסוד ויגרמו רעות גדולות ועצומות לכלל אחינו. כי היחשוב כבודו הרם כי ארץ הקדושה היא כארץ אשכנז או צרפת או אף כארץ רוסיא, אשר תוכל לקלוט אל תוכה כשומר מצוה כמפר תורה. לא כן הדבר. העם היושב בקרבה עד היום מאחינו האשכנזים הם נשויי פשע יראים ושלמים עם ה' ותורתו, מקנאים גדולים, ואם יתברר אצלם על איזה אנשים כי לא שמרו חוקי התורה בפרהסיא, אזי יתעבום וישנאום וישקצום... על כן עלינו לעשות כל מה שאפשר להשיב את בני גדרה לדרך התורה והמצוה, ואם לא יאבו לשמוע לקול הורים, אזי אין אופן אחר כי אם שילכו להם למדינות שבחוץ לארץ ויעשו מה שלבם חפץ...
ו. מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה, 1890
מדי דברי לא אוכל להתאפק מלדבר נגדה נא כל עמי: העוד לא תראו אצבע אלו הים בכל אשר קרה לנו? הן זה קרוב לעשר שנים אשר השקנו ה' כוס תרעלה ברוב מדינות אירופא ויקומו עלינו בני בלי שם (אנטיסעמיטים) ברדיפות ועלילות שונות, ויש אשר הרעו לנו הרבה בפועל. והנה בעת אשר כסה חשך ארץ וערפל לאומים בפתע בא לנו אור המאיר ממערב והאיר ממזרח צדק, וקול קורא ואומר: שובו בנים לגבולכם, השליכו אלילי כספכם ואלילי זהבכם ובואו וחסו בצלי בארץ אבותיכם, אחזו איש איש אתו ומחרשתו ועדרו בלא לב ולב, כי כל טוב הארץ לפניכם! והנה במשך שש שנים קמו מעפר ערים וכפרים, בארות ועדרים, השדות מלאים חטים ושעורים, ענבים וגפנים מכסים כל ההרים. ארבע עשרה קולוניות נתיסדו במשך זה ובם יעבדו יותר משלשת אלפים נפש מאחינו, ותחת אשר דרך הקודש היתה מלאה קמשונים וחוחים ולא היה כמעט ביכולת רגל אנוש לדרוך בה, ואף כי לנסוע בעגלת צב, וכעת נוסעים מיפו לירושלים, לחברון, לפתח תקוה, לראשון לציון, למקוה ישראל, לזכרון יעקב הכל בדרך ישרה בדרך המלך במרכבה רתומה לשלשה סוסים. וירושלים השוממה והחרבה מקדם חדשה כנשר נעוריה, ומחוץ לחומת ירושלים הישנה נתוספו בה רחובות ישרות ומהודרות ובהן נבנו בתים למאות, ובקרוב עד אלפים יגיעו, וכל אחת מהממשלות אשר באירופא משתדלת לרכוש לה חלק בארץ הקדושה וניר בעיר ירושלים. האם אין זה אות ומופת, כי זכר ה' את עמו ואת ארצו ולא מאס בירושלים עיר קדשו?... ממילא מובן שחובה עלינו להחיש ולקנות קרקע באה"ק כל מה דאפשר, כי במשך עשר השנים או לכל היותר ט"ו שנה, כבר עלה מחיר האדמה עשר פעמים בלי גוזמא, ומי יודע כמה יעלה המחיר בעוד איזו שנים, ואולי לא תהיה עוד קרקע לקנות, כי כל העמים מכל הארצות מתחילים לקנות קרקעות באה"ק, ע"כ כל מה שיהיה ביכלתנו לקנות עלינו להחיש ולקנות תיכף.

1.
דודי: שחר, למה אתה לא בא איתנו כבר לשחק כדורגל?
שחר: הי דודי, אני תכף אבוא. כל יום אחרי התפילה אני לומד כמה דקות.
דודי: אבל שחר, זה ממש מעצבן! אני חושב שבמקום כל יום ללמוד כמה דקות, עדיף שפעם בשבוע, אולי בשבת כשאנחנו לא משחקים כדורגל, תלמד הרבה זמן! ככה תלמד את אותו זמן, ותוכל לבוא לכדורגל יותר מוקדם.
שחר: תודה דודי, זה רעיון מעניין, ואני גם מאד שמח שאתם רוצים שאני אגיע לשחק איתכם כדורגל. אבל אני רוצה לספר לך על ויכוח שהיה בין שלשה חכמים, לפני הרבה הרבה שנים...
דודי: טוב, אני תמיד רוצה לשמוע סיפר.
שחר: תקשיב טוב...
2.
שלשה חכמים מתווכחים:
חכם א': לדעתי, הכלל הכי גדול בתורה הוא קריאת שמע – "שמע ישראל השם א-להינו השם אחד". הדבר הכי עקרוני הוא להאמין בהשם!
חכם ב': ודאי, האמונה בהשם חשובה מאד. אבל יש בתורה כלל גדול עוד יותר: "ואהבת לרעך כמוך". זה כלל גדול בתורה, לאהוב את כולם!
חכם ג': רבותי, שניכם צודקים! גם קריאת שמע וגם ואהבת לרעך כמוך הם חשובים ויסודיים. אבל יש פסוק אחד, שהוא כלל גדול עוד יותר – "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". זה פסוק שמספר על קרבן התמיד. את קרבן התמיד היו מביאים תמיד, כל יום, בבקר ובערב. יש קרבנות גדולים יותר, קדושים יותר; אבל זה קרבן שמביאים אותו כל יום, בבקר ובערב, בערב ובבקר. וכשעושים משהו כל הזמן, כל הזמן, זה מה שבאמת חשוב, וזה מה שבאמת משנה.
חכם א' וחכם ב': אתה צודק! הכלל הכי גדול בתורה הוא "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים"!
3.
דודי: וואו שחר, תודה רבה, זה סיפור מעניין מאד. אף פעם לא חשבתי שקרבן התמיד הוא חשוב כל כך.
שחר: קרבן התמיד, שלומדים עליו בפרשה שלנו, פרשת פנחס, מלמד אותנו שעדיף לעשות כל יום דבר קטן, ולא פעם אחת דבר גדול. ככה מתחנכים!
דודי: אתה צודק. תגיד שחר...
שחר: מה?
דודי: אולי אתה מוכן ללמוד איתי כל בוקר אחרי התפילה כמה דקות? אני רוצה שיהיה לי לימוד תמיד...
שחר: בטח! ועכשיו שאלה לילדים: מה אנחנו לומדים מקרבן התמיד בפרשה שלנו?

לעילוי נשמת רפאל משה בן אליהו ז"ל
א. עין יצחק ב אבן העזר א
ב"ה יום י"ד כסלו תרנ"א קאוונא.
נשאלתי מאמעריקא ע"ד דיש שם כמה נשים יושבות עגונות עניות ושומרות הד"ת ושואלות המותר והאסור אשר מפני צדקתן יושבות עגונות מאיזה סיבה זה כשבעה שנים שנשברה האני' בלב ים שהי' בעליהן על האני' הזאת לא רחוק מהאמבורג והי' אנשים רובם א"י וגם יהודים במספר כמה מאות. וניצולו מהם איזה אנשים במספר קטן של שלשים או ארבעים הניכרים לנו. ומאלו האובדים נשארו נשים בלי פתרון אם מותרות או אסורות להנשא... הספינה נשברה רחוק מהאמבורג רק יום א' וירדה בתהום עם הרובא דרובא הנוסעים של כמה מאות. והנה הנטבעים הי' בתוך הספינה הוזים שוכבים על מטותיהם קודם אור הבוקר. אחר המעשה נשלחו ברי אמוראי המלומדים לשוט בתוך הים וירדו בתוך הספינה ומצאו אותם טבועים בכינוס גדול...
וזה זמן רב שנשאלתי ע"ד עגונות מלונדון שנטבעו בעליהן ונודע בזמן רב לנשיהן כי בעליהם נסעו בהספינה לאפריקא ונטבעה הספינה והי' שם ג"כ חומרא דמשאל"ס ודנתי להיתירא במילתא חדתא ע"פ יסוד הכלל של ספרי דבתרי רובא לא החמירו חז"ל... והנה החתם סופר בסי' נ"ח ובסי' ס"ה כתב דיש לדון דעתה נשתנה הזמן דבזה"ז קביעי בי דואר בכל המדינות וטע"ג. וע"כ אם הי' הנטבע עולה מן הים הי' מודיע לביתו ע"י אגרת או ע"י כתבי העתים ועדיף ביותר ממה דבעי רב אשי למימר בצורבא מרבנן כו'. וע"כ יש לנו תמיד הנך תרי רובי.
ב. עין יצחק אבן העזר לא
ב"ה יום ה' ט"ז טבת תרמ"ו קאוונא.
נשאלתי ע"ד עגונא א' מלונדון שזה כמה שנים שנאבד בעלה וכעת אחר שדרשה בבית הפאליצייא דלונדון השיבו לה כי נמצא כתוב שם אשר זה ערך זמן רב שנמצא איש מת נטבע בהנהר הסמוך ללונדון ובתמונת הפאטאגרפיי שישנו שם כי מן חוקי המדינה דשם הוא כי יש שם ממונים מיוחדים מן הפאליצייא לבקש ולחפש בהנהרות והימים אחר איזה נטבעים. והממונים מסרו מכבר לבית הפאליצייא שמצאו מת נטבע בהנהר וכפי תמונת הפאטאגרפיי של הנטבע הזה וכבר קברוהו ומצאו אצלו טבעת וארנקי והמפתח. הכל כתוב שם ע"פ הגדת הממונים האינם יהודים שהגידו כן לפני ראשי הפאליצייא. וגם מן חוקי המדינה דשם ליקח הפאטאגרפיי של כל הנטבעים הנמצאים דע"י זה יתוודע למכיריו מי הוא. והאשה העגונא אומרת שהיא מכרת היטב בהתמונה שהוא בעלה שנאבד. וגם הראתה האשה שיש בידה פאטאגרפיי שנעשה בעודו בחיים ונראה שדומין. והפאטאגרפיי שלקחו במותו לקחו קודם קבורתו אחר ג' ימים שהוציאו את המת מן המים...
תשובה... סומכין על דברי ערכאות משום דלא מרעי נפשייהו לחתום שיקרא כמבואר בגיטין (דף ט') דמוציאין ממון ע"י זה וכש"כ דסמכינן ע"ז בהיתר עגוגא וכפי שהארכתי שם. וע"כ ה"ה בנ"ד שנמצא כתוב בהפאליצייא תמונת הפאטאגרפיי של המת וגם מצאו אצלו הטבעת והארנקי והמפתח שהראו לה ודאי נאמנים הם ע"ז... ויושיב כת"ר ב"ד שלשה ויתירוה.
ג. עין יצחק אבן העזר ג
נשאלתי באחד אשר תיכף אחר החופה נסע /נסעה/ אשתו למרחקים לאחי' וזה ערך יותר משנה שלא באתה לבעלה. ובעלה נסע אחרי' שמה ולא השיבה לו כלל. ויש גב"ע מע"א שהיא עוברת ע"ד משה ויצתה לתרבות רעה ומורדת על בעלה. ובעלה טוען ברי שהיא מורדת עליו בלא טענה והקלא דלא פסיק הוא שיצתה לתרבות רעה. ונשאלתי אם יש להתירו לישא אשה אחרת...
כיון דלא נתברר רק עפ"י ע"א ע"כ הבו דלא לוסיף עלה ובעי לכה"פ מאה רבנים שיסכימו להתיר. ויראו שהבעל ישליש בטחונות כי אולי תבא האשה למדינתינו ותתבע מן הבעל את כתובתה ושארי חיובים תברר כי לא הפסידה כתובתה והחיובים שלה באיזה טענה מעולה דאז יהי' בידם לכופו שיקיים הבעל כפי הד"ת והבטחונות ועל איזה סך כפי שיראו לעין וכפי ראות עיניהם. וכן יראו שיהיה הכל ברשיון הממשלה כפי חוקי א' הקיר"ה =הקיסר ירום הודו=. וידוע דבמה שנוגע לחיוב כתובה וכיוצא אין ע"א נאמן להפסידה. אך לע"ע אנו מיירינן לענין להתירו לישא אשה אחרת דזהו בגדר איסורין דע"א מהימן.
ד. עין יצחק א, או"ח יא
נשאלתי מרב גדול א' ע"ד האנ"ח =האנשי חיל= העומדים בעיר קארס שנכבשה ת"י אדונינו הקיסר יר"ה מן התורקי. ובקשו האנ"ח דשם מן השר שעל המבצר קארס שיתן להם מקום לבית התפלה שלהם וברוב חסדו נתן להם בית תפלה בבנין שהיה שם מקום תפלה להישמעאלים מקודם שנכבשה ת"י א' הקיסר יר"ה. ונשאלתי מהם אם מותרין להתפלל שם היהודים או לא...
אכן באמת אין זה נצרך לענינינו כלל לפי מה דנתבאר לעיל דזה היה מקום תפלה לישמעאלים ומבואר להדיא ברמ"א ליו"ד סי' קמ"ו סעי' ה' דישמעאלים שאינן עובדי ע"ז אינם יכולים לבטל. הרי דמקריא אינן עובדי ע"ז. ולכן אף דלא מהני הביטול שלהם עכ"ז הא א"צ בהו לדין ביטול כלל כיון דאינן עובדי ע"ז. ע"כ ברור ופשוט דמותר אף לעשות בהכ"נ קבוע בהמקום שנותנין להם מן הממשלה אף שהיה שם מקודם מקום תפלה להישמעאלים כנ"ל.
ה. עין יצחק יו"ד א,לג
נדרשתי מן רב גדול א' שנשאל מן עיר א' במדינת אמעריקא אשר יש שם כמה בתי רופאים ומצטרכים לגופים מתים לחותכם ונודע כי הוצאו כמה מתים מקבריהם למאות ולאלפים. והעשירים שוכרין שומרים על איזה ימים וזהו הוצאה גדולה וגם אין זהו לתועלת לפי דגם אחר שלשה שבועות יכולין לעשות כמעשיהם. והנה האינו יהודים קוברין במערות ובכוכין ושואלים אם מותר לבני ישראל ג"כ לעשות כן היינו לעשות בית באדמה מרוצף באבנים וגם לעשות דלת ברזל ולעשות כמו כוכין ולהניח הארון בתוך הכוכין עד ימות הקיץ ואח"ז לקוברם באדמה לפי שבתוך זמן הזה יתקלקלו המתים ולא יהיו ראוין למלאכתן בבתי הרופאים. וכן בימות הקיץ יחזיקו אותן איזה משך עד שיתקלקלו ולא יהיו ראוין כו'. ונשאל כת"ר ע"ז דהא הנותן מת בארון ולא קברו בקרקע עובר עליו משום מלין המת כמבואר ביו"ד סי' שס"ב סעי' א'...

האם מותר לאחל דברים לא טובים לעם ישראל?

א. קובץ מאמרים ואגרות, ר' אלחנן וסרמן
כאשר גלתה התורה למדינת פולין וליטא היה ועד ארבע ארצות אשר התאספו בימי הירידים לתקן תקנות כוללות לכל המדינה ודבריהם היו נשמעין כדבר מלך שלטון. ואח"כ בימי ממשלת רוסיא עדיין היה קהל אשר היה כח בידם לאסור בבית האסירים קונע, וזה נהג עד שנת ת"ר אשר בשנה ההיא ניתן חוק ע"י ניקליי הראשון לבטל שלטון הקהל ע"י מלשינות המסכילים כידוע. אבל בכל זאת עדיין היה סמכות רוחנית של גדולי הדור אשר על פני כל העם יכבדו. והאחרון שבהם היה הגאון בעל באר ונחל יצחק מקוונא כי היה חשוב אצל שרי הממשלה והיו דבריו נשמעין גם אצל החפשים מעמנו.
ב. מכתב לעיתון 'המליץ', 1890
גדול השלום, ומנעורי עד עתה אני מתאמץ בעזהי"ת ונותן דעתי על השלום, עד שכמה פעמים אני מקבל תרעומת רבים על שאעלים עין מכמה ענינים שהם באמת כמדקרות חרב בלבבי, ורק למען השלום ושלא ליתן יד למחלוקת, בהיותי שוקל כל ענין בדעתי ומקבל הרע במועוטו, עד עתה שבאו לגזול את מחמד עיני, כינוס תלמידי חכמים בעסק התורה, שחיי נפשי רוחי ונשמתי קשורים בזה, ועודם מעיזים לגנוב את דעתי בכבוד מדומה שהם חולקים לי בשלילת הדעה, חלילה, ממני.
ועל כן הננו קורא ומעיד עלי את אמונתי ויושר לבבי בשם התוה"ק העלובה, כי מעולם לא עשיתי דבר שלא הקיפה ידועתי אותו מתחילה ועד סוף, ולא העבירני אדם מדעתי בדבר שהתבוננתי היטב, שאונו ראוי להסכים עליו. לא ישבו בקרב ביתי עושי רמיה, והנני מתרחק מן הכיעור, ובדברי דוד אומר: 'עיני בנאמני ארץ וגו', אנשי סודי הם תמימים וישרים.
ג. גרשון רבינוביץ, המליץ
בערך בשנת תרכ"ט (1869), בעת אשר גבר הרעב בארץ במאד מאד, ויאמר רבינו יצחק אלחנן ז"ל להכשיר כל מיני קטניות לחג הפסח, ויבאו לפניו הגאון הגדול רבי ישראל סאלאנטער ז"ל והרב הגאון מקיידאן להזהירו מעשות דבר כזה, פן תצא מהכשרו זה תקלה לדורות.
וכאשר הרבו להתנגד לדעתו, קם רבינו מעל כסאו ויקרא בקול: "האם כסף הבאתם בעד אחינו האומללים הגוועים ממש ברעב? המן מן השמים תורידו בעד העם העני והרעב הלזה? הכל יודעים כי הרעב כבד בארץ, ובכן ידעו גם משום מה ולמה הכשרתי, וגם אתה רבי ישראל, גם אתה תאכל בחג בפסח זו, ובל יהיה כל הבדל בין רעב לשאינו רעב, וגם אני וביתי נעשה כן".
ד. ממכתבי 'היה עם פיפיות'
סוף דבר: ערך ששה מיליון בני ישראל יושבי ארצנו טובעים בים צרה נוראה אשר לא היתה כמוה בארצנו. שני מיליון נפש מאחב"י עומדים להגרש גרוש נורא, להנתק ח"ו ממקור חיוהם ומוצא לחמם, ולהיות אסירים כלואים נוספים על שלשה מיליון אחיהם העניים המרודים והמדוכאים, נגשים ונענים וחייהם תלואים להם מנגד כקורי עכביש... עינינו רואות את האניה הסוערה של כנסת ישראל טובעת, ויד איש עולה על יד רעהו להנצל בלחמו ובדמו ואין לאל ידינו להציל עצמנו גם לא הצלה פורתא. כי הן גם מבלעדי הגרוש הנורא הנשקף לנו נשבר לנו מטה לחם... עשיריות אלפי יהודים שהיו סופרים אצל פקידי בתי שלטוני הערים והכפרים, הוכרחו הפקידים לגרשם עפ"י פקודת הגבוהים עליהם, שזהו באמת למורת רוחם של הפקידים, יען אלה הפקידים ידעו היטב שאין משרתים נאמנים וחרוצים כיהודים, אבל אין בידם להושיע... יהודים גורשו מהיות נושאי מכתבים מבתי הדואר, ממשרות במסלות ברזל, מבתי התלגרף, ומעל יד מכס המשקאות ומכל מקום אשר רק שם הממשלה נקרא עליו - נדחו היהודים... בניני הממשלה והספקת מזון לצבא, ועוד קבלנות שהיו עד כה גם ביד יהודים, בלתי ניתן עוד ליהודים. בעלי מלאכות יהודים שהיו רבים מכדי הצורך בתחום מושב היהודים וגועו כמעט ממש ברעב, והצלתם עד כה היתה שנסעו לערי רוסיא הפנימית, מחוץ לתחום המושב, ועתה אם יאסר גם לבעלי מלאכות לבוא ולשבת ברוסיא הפנימית, ועוד יגורשו אלפי אומנים מקרב ארץ רוסיא, הלא יהיו אנוסים נאלצים ולחוצים לזלזל בשכר מלאכתם באופן זר ומבהיל, וגברה ההתחרות הנוראה...
ה. מכתב לברון גינזבורג
הן חרפה שברה לבבי ולבב כל יראי ה' אשר ישמעו כי בין שלשה מאות משפחות לא ימצא מלמד תינוקות אחד, לא תהי' להם מקוה, לא יהיה להם בית מועד לכל חי ולא בית התפילה. הכי בגלל זה קבלו עליהם חובת גלות שיהיו ללא תורה ומצוה... לבי חלל בקרבי לשמועות כאלה... כל נחמתי היא אשר כבודו בחכמתו ישכיל לבאר לפני נדיב הנדיבים הבאראן שיחי', כו טוב לפניו שיבחר לפקידים אנשים ישרי לב, אנשי אמת אוהבי עמם ודתם... לבאר לנדיב יחי' כי התיסדות המושבות החומרי' מחויבת להוסד ביחד עם התיסדות רוחני ליסד בית תלמוד תורה בכל קולוניא, שזה הכרחי... ובעד חמשה ועשרים ילדים החובה לשכור מלמד אחד לכה"פ... וכן הנהוג בכל תפוצות ישראל, וזה הוא שהחינו וקימנו במשך הזמן הרב שהננו נפוצים בארצות כידוע. חובה ליסד מקוה כי זה מן החובות היותר חמורות, חובה ליסד בית תפילה וכו', ובלעדי אלה מותר לישראל מן האינו ישראל אין, ר"ל...

חז"ל מלמדים אותנו, כי בנחש הנחשת שעשה משה לא היה כח ריפוי משל עצמו, והוא לא בא אלא לכוון את ישראל לאביהם שבשמים. בלימודנו עסקנו בשאלה, מדוע דווקא נחש הוא שנבחר לכוונה זו, וראינו שלשה כיוונים:
1. תזכורת לסכנות – חלק מהמפרשים ראו את נחש הנחשת כתזכורת לסכנות הגשמיות (רש"ר הירש) או הרוחניות (כלי יקר, מלבי"ם) שאורבות לבני האדם. תזכורת זו תסייע לחזור בתשובה לקב"ה; המלבי"ם אף מוסיף שהנחש מסמל את הכחות הגופניים, והרמתו על נס מסמלת את הצורך להשתמש בכחות אלו למטרות רוחניות.
2. תשובה לתלונה על המן – היו מהמפרשים שראו בנחש הנחשת תשובה א-להית לתלונות בני ישראל על המן. תשובה זו יכולה להיות על דרך ההשוואה בין המן בעל הטעמים הרבים לחוסר חוש הטעם של הנחש (מכילתא); או שהתשובה מגדישה שהמן, על הקושי וחוסר הוודאות שבו, מוביל לקשר עם הקב"ה, בעוד שהנחש שמזונו – העפר – תמיד מצוי לו, רחוק מקשר כזה.
3. הנחש כאמצעי – לבסוף, ראינו שלדעת הרמב"ן הנחש אכן לא אמור לרפאות אלא להזיק, וזהו בדיוק מה שבא הקב"ה ללמד את בני ישראל – לא הנחש ממית ולא הנחש מחיה, אלא מה שעושים איתו ומה שלומדים ממנו. כמעט אירוני הדבר, שאותו נחש שהיה אמור ללמד כי אסור להחליף בין אמצעי לתכלית, הוא שנתבלבל והפך לאמצעי לעבודה זרה, עד שחזקיה המלך נאלץ לכתת אותו.

בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה: בֵּלְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ: בֵּאדַיִן הַיְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא דִּי הַנְפִּקוּ מִן הֵיכְלָא דִּי בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְאִשְׁתִּיו בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ: אִשְׁתִּיו חַמְרָא וְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא: בַּהּ שַׁעֲתָה נפקו נְפַקָה אֶצְבְּעָן דִּי יַד אֱנָשׁ וְכָתְבָן לָקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא עַל גִּירָא דִּי כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא וּמַלְכָּא חָזֵה פַּס יְדָה דִּי כָתְבָה: אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן: קָרֵא מַלְכָּא בְּחַיִל לְהֶעָלָה לְאָשְׁפַיָּא כשדיא כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְחַכִּימֵי בָבֶל דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִקְרֵה כְּתָבָה דְנָה וּפִשְׁרֵהּ יְחַוִּנַּנִי אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ והמונכא וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ וְתַלְּתִּי בְמַלְכוּתָא יִשְׁלַט: ס אֱדַיִן עללין עָלִּין כֹּל חַכִּימֵי מַלְכָּא וְלָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא ופשרא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעָה לְמַלְכָּא: אֱדַיִן מַלְכָּא בֵלְשַׁאצַּר שַׂגִּיא מִתְבָּהַל וְזִיוֹהִי שָׁנַיִן עֲלוֹהִי וְרַבְרְבָנוֹהִי מִשְׁתַּבְּשִׁין: מַלְכְּתָא לָקֳבֵל מִלֵּי מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי לְבֵית מִשְׁתְּיָא עללת עַלַּת עֲנָת מַלְכְּתָא וַאֲמֶרֶת מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי אַל יְבַהֲלוּךְ רַעְיוֹנָךְ וזיויך וְזִיוָךְ אַל יִשְׁתַּנּוֹ: אִיתַי גְּבַר בְּמַלְכוּתָךְ דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ וּבְיוֹמֵי אֲבוּךְ נַהִירוּ וְשָׂכְלְתָנוּ וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ וּמַלְכָּא נְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ רַב חַרְטֻמִּין אָשְׁפִין כַּשְׂדָּאִין גָזְרִין הֲקִימֵהּ אֲבוּךְ מַלְכָּא: כָּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָה וּמַנְדַּע וְשָׂכְלְתָנוּ מְפַשַּׁר חֶלְמִין וַאַחֲוָיַת אֲחִידָן וּמְשָׁרֵא קִטְרִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ בְּדָנִיֵּאל דִּי מַלְכָּא שָׂם שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּעַן דָּנִיֵּאל יִתְקְרֵי וּפִשְׁרָה יְהַחֲוֵה: פ בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֻעַל קֳדָם מַלְכָּא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל אנתה אַנְתְּ הוּא דָנִיֵּאל דִּי מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי הַיְתִי מַלְכָּא אַבִי מִן יְהוּד: וְשִׁמְעֵת עליך עֲלָךְ דִּי רוּחַ אֱלָהִין בָּךְ וְנַהִירוּ וְשָׂכְלְתָנוּ וְחָכְמָה יַתִּירָה הִשְׁתְּכַחַת בָּךְ: וּכְעַן הֻעַלּוּ קָדָמַי חַכִּימַיָּא אָשְׁפַיָּא דִּי כְתָבָה דְנָה יִקְרוֹן וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַנִי וְלָא כָהֲלִין פְּשַׁר מִלְּתָא לְהַחֲוָיָה: וַאֲנָה שִׁמְעֵת עליך עֲלָךְ דִּי תוכל תִיכּוּל פִּשְׁרִין לְמִפְשַׁר וְקִטְרִין לְמִשְׁרֵא כְּעַן הֵן תוכל תִּכּוּל כְּתָבָא לְמִקְרֵא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַנִי אַרְגְּוָנָא תִלְבַּשׁ והמונכא וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארָךְ וְתַלְתָּא בְמַלְכוּתָא תִּשְׁלַט: פ בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן וּנִבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב בְּרַם כְּתָבָא אֶקְרֵא לְמַלְכָּא וּפִשְׁרָא אֲהוֹדְעִנֵּהּ: אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא אֱלָהָא עליא עִלָּאָה מַלְכוּתָא וּרְבוּתָא וִיקָרָא וְהַדְרָה יְהַב לִנְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ: וּמִן רְבוּתָא דִּי יְהַב לֵהּ כֹּל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא הֲווֹ זאעין זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָמוֹהִי דִּי הֲוָה צָבֵא הֲוָא קָטֵל וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַחֵא וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מָרִים וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַשְׁפִּיל: וּכְדִי רִם לִבְבֵהּ וְרוּחֵהּ תִּקְפַת לַהֲזָדָה הָנְחַת מִן כָּרְסֵא מַלְכוּתֵהּ וִיקָרָה הֶעְדִּיוּ מִנֵּהּ: וּמִן בְּנֵי אֲנָשָׁא טְרִיד וְלִבְבֵהּ עִם חֵיוְתָא שוי שַׁוִּיו וְעִם עֲרָדַיָּא מְדוֹרֵהּ עִשְׂבָּא כְתוֹרִין יְטַעֲמוּנֵּהּ וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע עַד דִּי יְדַע דִּי שַׁלִּיט אֱלָהָא עליא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּה יְהָקֵים עליה עֲלַהּ: ואנתה וְאַנְתְּ בְּרֵהּ בֵּלְשַׁאצַּר לָא הַשְׁפֵּלְתְּ לִבְבָךְ כָּל קֳבֵל דִּי כָל דְּנָה יְדַעְתָּ: וְעַל מָרֵא שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ וּלְמָאנַיָּא דִי בַיְתֵהּ הַיְתִיו קדמיך קָדָמָךְ ואנתה וְאַנְתְּ ורברבניך וְרַבְרְבָנָךְ שֵׁגְלָתָךְ וּלְחֵנָתָךְ חַמְרָא שָׁתַיִן בְּהוֹן וְלֵאלָהֵי כַסְפָּא וְדַהֲבָא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא דִּי לָא חָזַיִן וְלָא שָׁמְעִין וְלָא יָדְעִין שַׁבַּחְתָּ וְלֵאלָהָא דִּי נִשְׁמְתָךְ בִּידֵהּ וְכָל אֹרְחָתָךְ לֵהּ לָא הַדַּרְתָּ: בֵּאדַיִן מִן קֳדָמוֹהִי שְׁלִיחַ פַּסָּא דִי יְדָא וּכְתָבָא דְנָה רְשִׁים: וּדְנָה כְתָבָא דִּי רְשִׁים מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין: דְּנָה פְּשַׁר מִלְּתָא מְנֵא מְנָה אֱלָהָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ: תְּקֵל תְּקִילְתָּה בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר: פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס: בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְשַׁאצַּר וְהַלְבִּישׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא והמונכא וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ וְהַכְרִזוּ עֲלוֹהִי דִּי לֶהֱוֵא שַׁלִּיט תַּלְתָּא בְּמַלְכוּתָא: בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כשדיא כַשְׂדָּאָה: פ

אני נולדתי ביום כ”ג סיון התקע“ז... ועט“ר הוא אדוני אבא מארי הרב המופלא חסידא קדישא כמהר”ר אליעזר ירוחם אלישר זצוק“ל זיע”א...
נתגדל הרב מ“א ז”ל בעיה“ק צפת”ו ונתמנה שם לראש השו“ב וגם היה מר דיינא וש”ץ בק“ק איסטאמבולים, ולעולם היה שקוד על למודו ולא ידע מעניני העולם כלל... והנה בכל ימי חיי הר“ח פרחי ז”ל התנהג עבדאלה פחה עם היהודים יושבי עכו ושאר ערי הגליל ברחמים, אך בעוה“ר בר”ח אלול בליל ש“ק בתחילת הלילה בשנת התק”פ הומת השר הצדיק כמוהר“ח פרחי ז”ל, ומאז סר צלם ומגינם של היהודים יושבי עכו והגליל, ועבדאלה פחת החל לרדפם באף וחמה, וכפעם בפעם המיט עליהם מסים וארנוניות חדשים עד כי נלאו נשוא, וביחוד כלה חמתו בהיהודים יושבי צפת. מהם הובאו בבית האסורים שבעכו וגם מר אבא ז“ל נתפס על לא חמס בכפו. וביום י”ז תמוז שנת התקפ“ב תפסו אותו באמצע השוק וקשרו ידיו ורגליו וירכיבוהו על הסוס ומסביבו חמשה אנשי חיל מזוינים, והוא צועק במרה מה פשעי ומה חטאתי ואין חונן ואין מרחם, ובקש מהם שרצונו לראות את בני ביתו, וכן עשו ברוב מתת, והעבירוהו לפני פתח ביתו, (ואני בהיותי בן שש שנים זכורני שראיתיו ז"ל והוא בוכה בדמעות שליש) וגם אנחנו צעקנו צעקה גדולה ואנשי החיל פנו עורף והוליכוהו בבהלה ובחזק יד עד שהגיעו לעכו לעת ערב והוא יושב בתעניתו ובוכה בקול מר ולב נשבר, ויתנוהו בבית האסורים שבמבצר... עד ליל ח' טבת תקפ”ג שאז נמלט בארח פלא... וביום ג' לחדש אדר יועש“ק בהיות מ”א ז“ל עומד במקולין לבוש בגדי המקולין כדרכו ומטפחת על יריכו וסכין השחיטה בידו, והנה קרב אליו ישמעאל אחד מאוהביו שמו חסאן שאין ויאמר אליו: “שמעתי כי אתה נמלטת מבית האסורים שבעכו תדע לך שיצא מאמר מהפחה כי יום מחר יתפסו אותך ואתה מבין מה יהיה בגופך ובכל ב”ב ורכושך, ובכן מהר המלט על נפשך כאשר אתה יכול”. וכאשר שמע הרב מ“א ז”ל הדברים הנז' מפי הגוי פרחה נשמתו ולא קמה בו עוד רוח, ויתחזק ואמץ את לבבו... וישם לדרך פעמיו... נסע לדמשק יע“א וישב שם במנוחה...... ובראות הרב מ”א ז“ל אותי ירד מעל הסוס ויקחני בין זרועותיו ויחבקני וינשקני וגילה את פניו והכירה אותו הרבנית מ”א ומ“ז ז”ל. ודמעות יורדות על פניהם שנשארו עניים מרודים ומוכים והודו לשמו ית’ על הצלת הנפשות... והרב מ“א ז”ל בבואינו פעה“ק ירושת”ו בדלות ובעניות לא היה לנו מטה לישן ולא כלי בית כלל. וישכר בית קטן וישב לכתוב ס“ת כי היה חכם ובקי במלאכת כת”י סת“מ. אך בעוה”ר היה סובל צער גדול בחולי מעים להתנהג בקדושה ובטהרה... והן בעוה“ר סבל בחליו הרב מ”א ז“ל עד יום י”ט אדר ב' התקפ“ו שנתבקש בישיבה של מעלה וחשך שמשי ונפלה עט”ר, אוי לי על שברי ונשארתי יתום קטן והרבנית הורתי ז“ל אלמנה...
ביום ט“ו תמוז התקפ”ח נשאת הרבנית מ“א ז”ל עם מורי הרה“ג החסיד המקובל כמהר”ר בנימין מרדכי נבון זצוק“ל וזיע”א בעל המחבר ס' “בני בנימין” (נכד הגאון הרב “נחפה בכסף” רבו של הגאון חיד“א ז”ל ). וביום ב' לנשואיו שלח אחרי והביאני אל ביתו ואנכי הייתי אז בן י“א שנה והיה מלמדני תורה, ש”ס ביום ועין יעקב בלילה וש“ע בליל ש”ק, והיו חכמים אברכים לומדים אצלו להתלמד עומק העיון שהיה מפורסם למופלא לכל חו“ר עיה”ק, והרביץ תורה כמה שנים, ואני הצעיר הייתי יושב לפניו על הקרקע ואני הייתי מגיד הסוגיא לפני כולם.
בשנת התקצ“ב בחדש ניסן השיא אותי מו”ר אשה יתומה אחת עניה כדי לזכות להשיא יתום עם יתומה בתוך ביתו, וזן ופרנס אותי עשרים שנה אחר הנשואין ונולד לי בת אחת ובני שני צנתרות הזהב שיחיו באופן שהייתי בביתו כ“ד שנים אוכל ושותה סמוך על שלחנו אני וכל ב”ב החיים שיחיו והייתי עוסק בתורה יום ולילה, וגם הייתי מסיעו ומשרתו כל ימי היותי בביתו...
בח' חשון ש' התרי“ב חלה מורי הרב ז”ל (וזה הי' ב' חדשים קודם פטירתו) ויושיב אותי לפניו לעשות חשבון חובותיו מה שחייב לאחרים ומה שחייבים לו אחרים ונמצא כי היה חייב לאחרים סך כ“ו אלף גרוש. ואחרים היו חייבים לו סך י”ד אלף גרוש, ולא היה לו מהיכן לשלם ונצטער הרבה. וחמשה ימים קודם פטירתו קרא אותי ואמ“ל אתה ידעת את כל מכאובי (כי כבר הייתי ן' ל"ו שנה וגבר בגוברין), ואתה יודע כי סך זה שאני חייב לאחרים להיכן הלכו, ולמי, ולמה הוצאתי אותם (לאלמנות יתומים וצדקות), ובכן תשתדל למכור כל עזבוני ותשלם כל מה שאני חייב לאחרים, כי די לי שאני הולך בלא בנים מן העולם, ואתה במקום בני שגדלתי אותך כאב את בן ירצה, ולא אצטער לעוה”ב שיאמרו שאכלתי שוד יתומים, והן בעון נתביש“מ בליל ה' טבת ליל מוצאי ש”ק שעה ג' וחצי (תרי"ב ) והלינו אותו לכבודו... ובתוך ז' ימי אבלותו הלכתי אצל כל בעלי החובות של מורי הרב זצוק”ל הנז' ואמרתי הלא תדעו כי אני אני הנני לשלם כל חובותיו, ובכן אם תרצו תתנו בידי שט“ח שיש לכם ממורי הרב ואני אכתב לכם שט”ח על שמי שאני הוא החייב... ובי נשבעתי שלא עברו ששה חדשים ופרעתי כל החובות עספ"א.
בח' אדר שנת התרט“ו ביררו אותי להיות דין בעסק ירושה בעי”ת דמשק יע“א והלכתי ונגמר העסק בין היורשים, ובחזירתי מעי”ת דמשק יע“א דרך צפת”ו באמצע הדרך נפלו עלי שודדים ושללו ולקחו כל אשר לי אפילו כיס של טלית ותפילין, וכל הדרך הייתי בוכה ונאנח, לא על הבגדים ולא על המלבושים החשובים ששללו ממני והניחו אותי ערום ועריה, רק הייתי בצער גדול כי לקחו בתוך הבגדים כל מה שטפחתי וחדשתי בימי נעורי בבחרותי, כי באותו זמן הייתי בן ל“ח שנים והיה לי קונטריס גדול מכללים ופסקים ודרושים ולקוטים גירסא דינקותא, הכל כאשר לכל שללו בכלל המלבושים, ורק נפשי היתה לי לשלל, וחזרתי לפעה”ק ירושלם ת“ו ג' ימים קודם חג הפסח, בלי כותנת על בשרי, במלא מובן המלה וחפשתי בין הניירות הקרועים ומה שמצאתי פסק אחד ודרושים וחדושים וליקוטים לקטתי אותם מעט מזער חתיכות קטנות דוקא. גזל”ט חבל על דאבדין ול"מ.