דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

אבות ותולדות בנזיקין
1. סוגית הפתיחה לבבא קמא
המשנה בריש בבא קמא פותחת:
"ארבעה אבות נזיקים השור והבור והמבעה וההבער
לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק
הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ"
הגמרא מדייקת: " מדקתני אבות - מכלל דאיכא תולדות"! ומעלה את השאלה: "תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן?"
הגמרא אינה מסבירה מה תהיה המשמעות של קביעה כי התולדות כיוצא בהן או שאינן כיוצא בהן. האם הכוונה שהתולדות יהיו קלות או חמורות יותר מהאבות? ובאילו אופנים? כפי שנראה בהמשך, הראשונים והאחרונים דנו באפשרויות אלו באריכות. יש להדגיש, כי אנו מעוניינים לא רק בהסבר הספק בגמרא – הנוגע להיקף דיני הנזיקין; אלא גם בגילוי השורשים לאפשרויות השונות, אשר כמעט בהכרח נוגעות גם למקור ולאופי של דינים אלו.
עוד יש לעמוד על הבירור של השוואה שמציעה הגמרא בין עוד שני טיפוסים של אבות ותולדות שמצאנו בתחומים הלכתיים אחרים – שבת, שם הגמרא מסבירה כי האבות והתולדות שווים; וטומאה, שם הגמרא אומרת כי התולדות שונים מן האבות.
2. שיטת רש"י – חיובי נזק כעונש
רש"י בע"ב ד"ה הכא מאי מבאר: "תולדות דשבת הוי כאבות, תולדות דטומאה לא הוי כאבות והכא תולדות דנזקין מאי מי אמרינן תולדות כיוצא בהן לא שנא אב ל"ש תולדה אם הזיק משלם או דלמא לא".
נראה כי לדעת רש"י ההשוואה לתולדות אבות המלאכה בשבת ואבות הטומאה הינה לגבי התוצאה – תוצאת מעבר על תולדת שבת שקולה למעבר על אב מלאכה, ואילו תוצאת נגיעה בולד הטומאה שונה מאב הטומאה, ובחולין לפי השיטה המקובלת הולד כלל לא יכול לטמא (שני לא עושה שלישי בחולין) . בדומה לכך ההוא אמינא היא שאב אם הזיק משלם, אך תולדה אם הזיק – אינו משלם, ורוב המפרשים הבינו שלדעת רש"י ההוא אמינא בגמרא הוא שהתולדות יהיו פטורים לגמרי. על כן, רבים מן האחרונים הקשו על שיטת רש"י "דאם התולדה אינו חייב אמאי קרי ליה תולדה?"

א. אדר היקר ב
מאת קורא הדורות מראש ב"ה היתה נסיבה שיהיה כצלוחית של פוליטון מגולה שריחה נודף, עד אשר תולדתו נקבעה יחד עם תולדות הדור כלו, ורשומו ניכר הרבה בעולם העברי, עד אשר כל שנשכיל לדעת מדרכיו, תכונותיו, פעולותיו ומשאת נפשו, יהיה לנו ג"כ עסק כללי ההולך ומשתלב עם יתר חזיונות החיים שבדורנו, באופן הראוי להשתמש בהם ג"כ לקו המדה, איך להתהלך לימים הבאים עם הכחות הגדולים של אנשים רבי עלילה וגדולי הדור, באופן שנוכל לקבל מהם תועלת כללית, ואיזה המה הנם הדרכים ששמים מעצורים לפעולות גדולות היכולות לצאת מתחת יד אנשי שם, אם לא תקלקל הסביבה מקרוב ומרחוק את מאויי לבבם, ואת אדיר חפצם להטיב לעמם, במצב החמרי והרוחני.
ב. אדר היקר, ב
בחג השבועות, שנת תר"ב או תר"ג, נולדו תאומים להגאון החסיד ר' בנימין ז"ל, שהיה אז אב"ד בעיר שילעל, ובסוף ימיו אבד"ק ווילקאמיר. הגאון ר' בנימין ז"ל היה מצויין גם בדורו, דור דעה של גאוני עולם וצדיקים, בכשרונותיו הנפלאים ותכונות נפשו העדינות נקשרו יחד עם אהבת התורה, אהבה בלי מצרים, ועם החסידות וקדושת המדות...
החסידות, שבאה לרומם קדושת המדות, קדושת האמונה, ההכרה הכללית בקדושתם של ישראל ומעלתם, להגדיל את רגשי הקדש, הנרדמים בלב בטבע, ע"י רוממות ערך התפלה, ולעומתה ההתנגדות הכללית, שדאגה הרבה ליסוד המעשי שלא יתמוטט ע"י ההתגברות של הנטיה אל הרגש, ועל הפרטים, שהם מעמידי הכללים, שלא יתטשטשו, ע"י הנטיה אל הכללים, ועל כח הדמיון, המתעורר גם ע"י התרגשות של הרגשות טובות, קדושות ואמיתיות, שלא יעבור את גבולו, ויביא תוצאות רעות ומרות לכלל האומה לדורות הבאים.
ג. סדר אליהו
אדוני אבי זקני הרב ר' שלמה ז"ל, ואחיו הרב ר' אברהם יצחק ז"ל, ובן אחד, הירש ליב, שהיה לאדני אבי זקני בחור רך וטוב, וגם אמי מורתי ז"ל, כולם עזבו ארץ החיים בירח אחד, בשנת תר"ח (1848) במחלת החולירע ר"ל, ונשארנו כולנו יתומים, עזובים, דלים ורשים, אשר זאת גרם הרבה סיבות וגלגולים בכל תולדותי... בשנת פטירת אמי הורתי זצ"ל עוד לא יכולנו להגיד קדיש כראוי לפי צעירת ימינו. פעם אחת בכיתי באמצע קריאת המגילה בתחילת סימן ד, ובשובי לבית הפציר בי אבא מארי זצ"ל למה בכיתי, ולא רציתי להגיד עד שגזר עלי וגיליתי האמת, כי לבי דאבה מהתלאות שמצאו למרדכי הצדיק, לבש שק ואפר וכו'...
קודם יום מולדתינו בתום שנת השלש עשרה, מלא פיו תוכחות בדברים רכים כשמן ומתוקים מדבש, והראה לנו כי בעוד איזה ימים נצא לרשות עצמנו, והננו חייבים בכל המצות כאיש שיבה וגבורות, ועלינו לתת דין וחשבון בעד כל רגע ורגע, ביותר העתיר עלינו דברים לבל נשיח שיחה בטלה... עד כי בליל ראשון דשבועות שציוה עלי לברך בזימון בפעם הראשונה, בכיתי במרירות ודמעות שליש כנחל פרצו מעיני בלי הפוגות, עד כי לא יכולתי לברך והתאפקתי זמן מסוים...
ד. שם
כבר בהיותי בן שתים עשרה שנה החל לפעם בלבי החשק לכתוב חידושי תורה ותשוקתי הייתה מאוד לחדש אך לא ידעתי איזה דרך ישכון אור. ופעם אחת ראיתי בסידור תיקוני שבת גודל המעלה שמחדשים בשבת ששואלין לנשמה יתירה אם חידשה או שמעה חידוש בתורה ומאז תאבתי והתאמצתי לחדש איזה דבר או לראות חידוש בתורה בכל שבת והחילותי לכתוב את החידוש בעיני בפנקס קטן וקראתיו נשמת שבת. עוד החילותי קונטרס כזה על חידושים שבכל יום, וקראתיו "דבב אליהו"... כמובן איש לא ידע מזה, לאשר בטבעי הייתי צנוע ונחבא אל הכלים, ובורח מן זחוחית הלב ופרסום המעלות. ולכן טמנתי הפנקס במקצוע בגדי, בזוויות, אשר הורדתיו שמה על ידי כיס הבגד שקרעתיו, ולא היה ניכר כלל שמונח שם. ופעם אחת ידעתי כי חטאתי בשחוק כדרך הילדים, ובטלתי הרבה מלימודי, ולב אבי מורי ז"ל היה עלי לענשני, ולכן בלא ספק, כאשר יענשני ירגיש בכנף בגדי, ופן יודע לו מפנקסי חידושי, אשר לא רציתי בהגלותו, ולכן חשתי לזורקו לתוך התנור שהסיקוהו אז ונשרף (ולא ידעתי שיש איסור בזה).
ה. אדר היקר, ד
לרגלי נשואיהם נפרדו האחים האהובים במרחק מקום זה מזה, ר' צבי יהודה ז"ל נקבע בטעלז ור' אליהו דוד ז"ל בפוניביז. שתי הערים היו מערי המרכז לההשכלה הזמנית אז בזאמוט אשר ברוסיא. ההשכלה שהיתה חמושה אז, כנודע, בגבורת השלילה, התקונים בדת וההתבוללות שהיו מסובכים זה עם זה, והיו צריכים מאד לכחות רוחניים כבירים ומושכים את הלב, מצד הנאמנים לשם ד' א-להי ישראל, לתורתו ולעמו, שיעמדו לעומתם, זה לעומת זה, כחות מחייבים ובונים, נגד כחות שוללים ומהרסים. אמנם לא רק מהלוחמים בפועל תצא העזרה העקרית, בעת מלחמת הרוחות ותסיסת הדעות. לא כל כך מכתיבת מאמרים שהם מריחים ריח מלחמה, כי-אם מנצחון של הקדושה המוסר והצדק המתגשם בחיים ובמעשה. חכם גדול אחד גאון בתורה, צדיק במעשיו וישר במדותיו, יפעול במהלך חייו ובהשפעתו, היוצאת ע"פ רוב דוקא בלי שום כונה מצדו, הרבה יותר מאלפי מאמרים ודרשות מלהיבות.
ו. אדר היקר ה
ברגעים האחרונים בתחלת האשמורה השלישית של ליל העברות, יום לוקח ממנו מחמד עינינו, ליל ג' אדר ראשון תרס"ה, כאשר הרופאים העירו בקרבו את כח החיים ע"י מזרקות מבעד לעור, החיש לאמר פרשת תפילין בעוד לילה, מדעתו, שכבר לא יקיים מצות תפילין ביום, חפץ לקיימה בדבור ולמוד גם שלא בזמנה, מרוב אהבתו למצות השי"ת...
אמנם מעטים היו ימיו פה על אדמת הקדש בעיר קדשנו, והם היו ג"כ רעים מלאים חלאים ומכאובים שונים, ומפני כך לא רבו כל-כך לפי ערך המכירים אותו לפי כל ערכו הגדול... רוח ד', רוח האמת והחסד שהיתה שפוכה על מאורנו ז"ל, היא צריכה להיות חיה בקרבנו. רוח אהבת עם ד' ואהבת ארץ חמדה, המחוברת עם אהבת השי"ת ותורתו, שהיתה גנוזה בארון הקודש הזה שנגנז, צריכה היא לפלס נתיבה ולצאת אל הפועל ברוח עצה וגבורה, ברוח דעת ויראת ה', להתחזק ולעבוד עבודת האמת והשלום, להגדיל כבוד עמנו וארץ חמדתנו וכבוד עיר עוז לנו, לעיני כל עם ה'

וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ: וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיַּעַבְרוּ הַשֹּׁטְרִים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה: וַיְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר כִּרְאוֹתְכֶם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאִים אֹתוֹ וְאַתֶּם תִּסְעוּ מִמְּקוֹמְכֶם וַהֲלַכְתֶּם אַחֲרָיו: אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם ובינו וּבֵינָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה אַל תִּקְרְבוּ אֵלָיו לְמַעַן אֲשֶׁר תֵּדְעוּ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ כִּי לֹא עֲבַרְתֶּם בַּדֶּרֶךְ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם: ס וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הִתְקַדָּשׁוּ כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה ה' בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וְעִבְרוּ לִפְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וַיֵּלְכוּ לִפְנֵי הָעָם: ס וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית לֵאמֹר כְּבֹאֲכֶם עַד קְצֵה מֵי הַיַּרְדֵּן בַּיַּרְדֵּן תַּעֲמֹדוּ: פ וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גֹּשׁוּ הֵנָּה וְשִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם וְהוֹרֵשׁ יוֹרִישׁ מִפְּנֵיכֶם אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַיְבוּסִי: הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ עֹבֵר לִפְנֵיכֶם בַּיַּרְדֵּן: וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שְׁנֵי עָשָׂר אִישׁ מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט: וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם: וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר: וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד באדם מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ: וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית ה' בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן:

ב. הקדמת בנו של הרד"צ לספר מלמד להועיל
מרגלא היה בפומא של אבי מורי זצ"ל: nulla dies sine linea אל יעבור עליך יום בלי חידוש בכתב. וכדרכו בחיים היה אומר ועושה. ארבעה קונטרסים של דברי תורה נעבדו על ידו במשך חייו. אך בתוך הכתבים שנשארו אחרי מותו נמצאו רק שלשה ואחד אבד. בקונטרסים הללו היה רגיל לכתוב מדי יום ביומו חידושי תורה שנתחדשו על ידו, פלפולים ופירושים על סוגיות הגמרא בחלקי הלכה ואגדה. מקום חשוב ביחוד תפסו כמה וכמה תשובות המובאות לפניו מאת תלמידיו רבני אשכנז ושאר מכיריו ומיודעיו מקרוב ומרחוק וידוע למקורביו כי היה בדעתו בימי זקנותו להוציאם לאור הדפוס. אך בענותנותו הגדולה היה אומר שזקוק הוא לזמן של שלוש שנים לכל הפחות בכדי לעיין בהם ולחזור עליהם לתקנם ולשכללם כדי שיהיו כלם דברי חפץ ואמת.
ג. הקדמת הרד"צ לספר מלמד להועיל
הנסיון מעיד שהאנשים אשר השליכו אחרי גוום הלימוד בעיון בדרך אשר דרכו בו גאוני בתראי ה"ה הנוב"י, רע"א, והח"ס וכיוצא באלו, הנה האנשים ההם אשר רק בקורת אותה נפשם, מהן בקרו ופקרו וחתרו אחר התירים להתיר איסורים, ומהם שכחו תלמודם אחרי אשר העלו איזה גרגרים בדרך הבקורת, וזה וזה לא עלתה בידם, ורק מעטים המה אשר מצאה ידם ללכת דרך קדימה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, אחרי אשר נסתבכו בסבך בקרני הבקור. אשר על כן אמרתי לנפשי אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. אני לא נמנעתי לרדת אל אניות תרשיש ההולכות דרך ים הבקורת, אני קרתי ושתיתי ממימי הדעת, פירשתי סדר נזיקין עפ"י השכל והמדע, חברתי כמה חבורים על דרך הבקור, עמלתי בכל כחי לפרש התורה עפ"י פשוטה בהסכם עם קבלת חז"ל, ובכל זאת דרך הלמוד של רבותי הקדושים לא עזבתי, חדשתי חדושים בדרך פלפול, חבקתי באהבה עזה בני הנעורים אשר לי (הם החדושים שאמרתי בדרך פלפול בימי נעורי, אשר רק מעטים המה בכתובים אתי, כי לא כתבתי אז על הספר בדיו חדושי תורה, רק באקראי אם אירע לי שנצרכתי לדרוש דרשה או לכתוב חדושים לאומרם בפני גדול), ומאז אשר מו"ר הגאון רבינו עזריאל הילדעסהיימער זצ"ל תש כחו לעמוד על משמרתו וצוני לעמוד במקומו ולדרוש בשבת שובה ושבת הגדול והוא בענוותנותו עמד גם הוא בביהכ"נ בשעת דרשתי ונענע לי בראשו, אזרתי כגבר חלצי לברר בפלפול כמה דברים בסוגיא אשר למדתי, גם עלה בידי כפעם בפעם לקשור עם פלפולי איזה דברי בקורת, ואמרתי בלבי כמו שאמרו רבותינו קב"ה חדי בפלפולי דאורייתא, ודגלו עלי אהבה אל תקרי ודגלו אלא ודלוגו, ואף שמדלגין כמו פעמים על גבי חוקי ההגיון ואומרים דבר שלא עפ"י האמת, אין זה חסרון, כי לחדוד התלמידים נצרך כעת יותר מימים הראשונים לדברים חריפים המחדדים את השכל, כי התורה משתכחת, יום יום הולכת ודלה, מונחת בקרן זוית, אין דורש ואין מבקש. ובפרט בארץ אשכנז, אשר גם הקהלות הגדולות בילדי נכרים ישפיקו, אם הרב הוא מטיף דברים ויטיף בלשון למודים לעם, אף שהוא עם הארץ דאורייתא, יאמרו לו קצין תהיה לנו, ועושר וכבוד יהיו מנת חלקו, ותלמידי חכמים המעטים העמלים בתורה, וע"י זה אינם יכולים לחרוץ לשונם לדבר צחות ולהטיף לעם הזה, אלו התלמידי חכמים יושבים בקהלות קטנות בעניות ושפלות וכפופים לרבנים אשר לא יגיעו אל קרסולם, ורק התורה אור להם, היא שמחת נפשם, היא שעשועם בענים ומרודם. ועתה למה לא תהי' תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם? ואם המטיף יטיף דברים של הבל, אם רק לשמע אזן ינעמו, אזי תשואות חן חן ירבו לו: וכי בשביל שאני זכר הפסדתי יאמר הדורש חריפות. למה תגרע דרשה של חריפות, שאם לא תהיה כולה על דרך האמת צאי צאי יאמרו לה, ולמה לא תהי' לנו רשות לדבר דברי חריפות הנעימים לשמע אזן והמשמחים את הלב? את כל אלה העליתי על לבי ואמרתי אכתוב לזכרון בפנקס, הן דברי בקורת, הן שאלות ותשובות להלכה, והן דברי פלפול בחריפות, בערבוביא, (והעתקתי כמה תשובות מן הגאונים אשר בדור שקדמני אשר אתי בכתובים) למען יהיה פנקסי זה דבר השוה לכל נפש. וקראתי שם פנקס זה מלמד להועיל כי תקותי חזקה להועיל בזה לבני ותלמידי להרגילם בכל דרכי הלמוד פעם בזה ופעם בזה כפי צרכי הזמן והענין. והתחלתי לכתוב חידושים בפנקס זה ביום ב' דר"ח כסלו תרנ"ב לפ"ק, יום אשר ניתן לי פנקס זה במתנה מאת בני הבכור שיחי'. ואמרתי, אולי זה הוא רמז מן השמים שאתחיל לכתוב חדושי תורה שלי, אחרי אשר כבר נהייתי בן מ"ח שנה, ואם בני ויוצאי חלצי ילמדו בספר הזה די לי זאת דיי, כי שאר חבורי רובא דרובא בלשון אשכנז הם כתובים, ומי יודע אם לא יאבדו וישתכחו בקרב שנים, אך ספר בלשוננו הקדושה משתמר, ויהי' לי לזכרון לדור אחרון. והשם ברחמיו ובחסדיו יחייני ויזכני להעתיק גם שאר חבורי ללשון הקודש ובפרט חבורי אשר הם עדיין בכתובים דהיינו דרושים שלי על התורה ומבוא המשנה שלי אשר התחלתי להעתיק וקראתיו בשם שער המשנה. ואז אזבח זבחי תודה על המוגמר ברנה וד' יזכני לעלות לציון ברנה אמן כי"ר.
ד. הקדמת הרד"צ לפירושו על ויקרא
אני מודה ברצון, כי בשל עיקרי-אמונתי לא יכולתי להגיע לידי מסקנה, שהתורה לא נכתבה על ידי משה רבנו, ולא כל שכן שנכתבה לאחר זמנו של משה; וכדי שלא להניח מקום לפקפוקים באותו עניין פירשתי וביררתי בהערות המוקדמות את העיקרים ששימשו לי הנחות לביאורי מבחינה זו. אולם, עם השאיפה לבסס את ה"הנחות הדוגמתיות" האלה מבחינה מדעית, התאמצתי תמיד להסתמך רק על נימוקים כאלה, שאפשר היה להכיר בצדקתם גם מתוך השקפה שונה משלי.
אם האפולוגיה שלי תיראה פה ושם חלשה ובלתי מספיקה, הרי יש לתלות את הקולר בקוצר דעתי, אך אם יימצאו נימוקי קולעים ומנצחים, הרי רק האמת שבאה לידי גילוי על ידי ה' ב"תורת משה" היא היא שמעידה על עצמה ושנתלה בה את הניצחון הזה. אבל מקווה אני, כי גם בנוגע לפסוקים שהזכרתי מקודם יהא בפירושי לכל הפחות כדי לזרז אחרים, המחוננים בכישרונות רוחניים גדולים משלי, לערוך חקירות ולהכשיר את הקרקע לתוצאות רצויות יותר.

וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה: וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ: וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ: וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה: וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם: וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג: וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם: וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג: וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת: וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת: וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אחותי אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת: וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת ה' לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת: וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ: וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ: ס
מקורות ליהושע פרק ב
ספרי זוטא במדבר י
רחב הזונה שהיתה מזנה עם בני המדינה מבפנים [זבחים קטז: אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה] ועם הליסטים מבחוץ שנא' כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת
במדבר רבה טז
אין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותם שנים ששלח יהושע בן נון שנא' (יהושע ב) וישלח יהושע בן נון מן השטים. שנים – מי היו? שנו רבותינו אלו פנחס וכלב והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותן.
ירושלמי מסכת ברכות (פ"ב ה"ח)
בשעה שישראל עושים רצונו של הקדוש ברוך הוא, [הוא] מחזר בכל העולם כולו, ורואה אי זה צדיק באומות העולם, ומביאו ומדבקו לישראל, כגון יתרו ורחב
רלב"ג
מלת 'חרש' תאמר בפנים רבים. והמכוון ממנה פה, לפי מה שאומר, הוא מענין: 'אל תַחֲרֹש על רעך רעה' (משלי ג, כט), 'חֹרשי און' (איוב ד, ח), שהוא מענין מחשבה. והרצון בזה שכבר שלח יהושע שנים אנשים, מרגלים מחשבת אנשי הארץ. רצוני לומר שיחקרו אם נפלה אימת ישראל עליהם ואם נמוגו מפניהם, כי בזה יתחזק מאד לב אנשי המלחמה. ולזה תמצא שהם לא ריגלו הארץ ואת יריחו כי אם בזה האופן, לפי שכבר באו שם בלילה, ובלילה ההוא יצאו משם, אחר שנתפרסם להם על פי רחב מחשבת אנשי הארץ, ושכבר נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם
מכילתא יתרו
אמרו, רחב הזונה בת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר זנתה, לסוף נ' שנה נתגיירה, והיא אומרת: רבש"ע, בשלשה דברים חטאתי, בשלשה דברים מחול לי, בחבל בחלון בחומה.
מגילה יד ע"ב
אמר רב נחמן חולדה מבני בניו של יהושע היתה כתיב הכא בן חרחס וכתיב התם בתמנת חרס איתיביה רב עינא סבא לרב נחמן שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה ואלו הן נריה ברוך ושריה מחסיה ירמיה חלקיה חנמאל ושלום רבי יהודה אומר אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה כתיב הכא בן תקוה וכתיב התם את תקות חוט השני אמר ליה עינא סבא ואמרי לה פתיא אוכמא מיני ומינך תסתיים שמעתא דאיגיירא ונסבה יהושע
ספרי זוטא במדבר י
ומה אם מי שהיתה מגויי הארץ וממשפחות האדמה על שעשתה מאהבה נתן לה המקום מאהבה על אחת כמה וכמה אלו היתה מישראל.

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה: מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם: לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: פ וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר: עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ: ס וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: זָכוֹר אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לֵאמֹר ה' אֱלֹהֵיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם וְנָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת: נְשֵׁיכֶם טַפְּכֶם וּמִקְנֵיכֶם יֵשְׁבוּ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם: עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵמָּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם וְשַׁבְתֶּם לְאֶרֶץ יְרֻשַּׁתְכֶם וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ: וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ: כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ:
הפסוקים בפרשת פנחס במדבר כז:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה: וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה: פ
ובגמרא דרשו: ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה (ב"ב עה ע"א)
ובאמת גם משה פקפק במנהיגות יהושע - וישמע יהושע את קול העם ברעה ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה אמר משה אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על ששים ריבוא אינו יודע להבחין בין קול לקול [שם יח] ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע. א"ר יסא קול קילוס עכו"ם אנכי שומע. (ירושלמי תענית ד,ה)
אך הקב"ה מסכם – משה עבדי מת. הגיע הזמן ללכת הלאה.
והגית בו יומם ולילה – האם זה על מנת שידע את התורה? לגבי מלך מצאנו בדברים יז:
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם: לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל: ס
מחלוקת על פירוש פסוק זה במנחות צט: שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית ופליגא דר' שמואל בר נחמני דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע כל כך חביבין עליך דברי תורה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

תודה לבנימין קניסבכר על הצילום!
שלום, אני בסערת רגשות, ואני מקווה שבהמשך אסביר גם למה.
אבל ראשית אני רוצה להתייחס למישהי שלא נמצאת כאן, כי הפרס הוא לא שלי בכלל, הוא שלה, אשתי פנינה. 'שלי - שלך'.
מעבר לזה אני לא מרגיש שאני בולט לחיוב באיזושהי מידה ואם אני כן אז זה ללא ספק בזכות הצוות: אלי, יאיר, יובל, המחלקה בהובלת רועי, והפלוגה כולה בראשות אלעד ועומר.
ועכשיו, ברשות המח"ט, המג"ד, מפקדי הפלוגות והקצינים, ובעיקר – החיילים, שבשמכם קבלתי את הזכות לדבר.
אני יודע מעצמי, וגם משיחות עם אחרים, שרבים מאיתנו חווים כרגע רגשות רבים ומעורבים. מצד אחד, שמחה אמיתית על השחרור, ותחושת הישג לאור כל מה שעשינו ובצענו בשלשת החדשים האחרונים – מהגיוס והכוננות בצפון דרך הלחימה והאבטחה בג'וחר א-דיק, בסג'עיה ובאל-בוראג'. אך מאידך, הדרך רחוקה מאד מסיום. אני אומר זאת דווקא כנציג החיילים 'הפשוטים', אשר אינם מבינים בהכרח במטרות האסטרטגיות של כיבוש השכונות השונות ומשמעותן. בשבילי מטרות המלחמה הן שהילדים שלי יוכלו ללמוד במוסדות החינוך בשרון בלי צורך לרוץ למקלטים באמצע היום; שאמא שלי תוכל לישון בגבעת שמואל בחדר שלה ולא בממ"ד בגלל הפחד מאזעקות באמצע הלילה; שאשתי תוכל להגיע לתקן רכב ברעננה ולא להקלע לזירת פיגוע, ושהחברים שלי מצפון הארץ ודרומה יוכלו פשוט לחזור לבתים שלהם. וכמובן – כולנו מצפים לחזרתם של השבויים והחטופים בשלום ובבריאות. גם אחרי שלושה חדשים של לחימה קשה ומאומצת, ואתם יודעים כמה זה היה קשה ומאומץ, צריך לומר ביושר שהדרך אל המטרות ה'פשוטות' האלה עדיין נראית ... מורכבת למדי.
גם המחירים היו גם מחירים לא פשוטים, יש לנו מהגדוד פצועים, נזכיר כאן את השם של גלעד איתי בן אפרת לרפואה שלמה וכל שאר פצועי הגדוד שיזכו בעזרת השם לרפואה. מעבר לכך - אני לא חושב שיש כאן אדם אחד שלא מכיר במעגל ראשון או לפחות במעגל שני מישהו שנפל במלחמה הזאת. אני לפני יומיים הייתי בשלושים של תלמיד שלי. הערב, תלמיד אחר שלימדתי לפני עשר שנים יובא למנוחות הערב בהר הרצל.
מהו ההישג שאנחנו מציגים עבור המחירים האלה? בעבור הדרך הדרך הקשה שעשינו בשלושת החדשים האלה? האם אנחנו משתחררים היום בתחושה של הצלחה או – חס וחלילה - של החמצה?
לפחות עבורי – ואני מקוה שרבים מכם יוכלו להזדהות איתי, התשובה עוברת דרך מקום שהייתי בו היום בבוקר. היום, ז' שבט, הוא יום הזכרון לאבי מורי, משה דב וינטרוב זכרונו לברכה, והבקר עליתי לקברו. אבא נולד ברומניה, ב1943, בעיצומה של מלחמת העולם השניה ושואת היהודים. ההורים שלו התחבאו ביחד איתו בבונקר וברחו ממקום למקום כדי לא להתפס על ידי הרומנים משתפי הפעולה עם הנאצים. בגיל שש הוא עלה לארץ, וכחייל מילואים הוא השתתף במלחמת ששת הימים בסיני, ובמלחמת יום כיפור בקוניטרה ברמת הגולן – ושם הוא גם נפצע. אחרי מלחמת יום כיפור הציע לו אחד מן הקרובים שלו לעזוב את הארץ – כאן לעולם יהיו מלחמות, הוא אמר לאבא. אבא ז"ל לא ענה לו במילים אבל ענה במעשים – הוא נשאר כאן, וב-1982, במלחמת שלום הגליל, הוא השתתף כשהוא בן שלושים ותשע. זה גם הגיל שלי היום.
אני לא חושב שהסיפור של אבא שלי הוא יוצא דופן; ואני בטוח שיש רבים כאן עם אבות, או סבים, שההיסטוריה האישית שלהם דומה. אבל זו בדיוק התשובה שאני נותן לשאלה שפתחתי בה. אני לא חושב ששאלת ההצלחה שלנו, החיילים הפשוטים, צריכה להמדד רק בהישגים הצבאיים.
באחת המשימות המבצעיות הראשונות שלנו בג'וחר א-דיק היה ירי של טיל נ"ט על הפלנ"ט של חטיבה 16, והקפיצו אותנו מגזרה אחרת. כשעלינו לתדר של הפלנ"ט שמענו את המ"פ צועק: 'איפה הטנקים? איפה הטנקים?', ואנחנו ענינו, לא בדיוק במילה הזו, אבל ענינו – 'הננו'.
התנ"ך מספר לנו שהשאלה הראשונה שא-להים שאל את האדם היתה "אייכה" – איפה אתה. אדם הראשון לא ידע לענות על השאלה, הוא התחבא. את קין הוא שאל איפה אחיך וגם קין לא ידע לענות תשובה נכונה, הוא התחמק ואמר: "השומר אני אנוכי?". הראשון לענות על השאלה הזו את התשובה הנכונה היה האבא המשותף לכולנו – אברהם אבינו. התשובה היא 'הנני'. ומאז, כולנו עונים הנני. משעבוד מצרים ועד גלות בבל, מגירוש ספרד ועד שואת אירופה, מיהושע בן נון ועד מלחמות ארצות ערב נגדנו כאן בארץ האבות – בכל דור עמדו אנשים ואמרו 'הננו, אנחנו מאמינים בתפקיד של העם היהודי להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר, בתפקיד שלו להראות שאנשים יכולים להיות טובים יותר, ואנחנו מוכנים להקריב ולסכן את חיינו עבור האמונה הזו בטוב'. כל מי שנמצא כאן יכל שלא להיות פה, יכל להתחבא ולהעלם, אבל הוא בחר לומר 'הנני', ובזה הוא הצטרף למצעד ארוך מאד, למסע ארוך מאד, של אנשים שמאמינים בטוב.
לפני שנים, כילד, מצאתי באחת המגירות בבית סמלים יפים. לקחתי אותם להראות לחברים שלי, ואז הלכנו לגינה הציבורית, חפרנו בורות בחול וקברתי את הסמלים. הכנתי 'מפת אוצר', אבל לא הצלחנו למצוא אותם. אחר כך התברר שהסמלים שאיבדתי היו אותות המערכות בהן אבא שלי השתתף. הוא לא כעס על זה. הוא ידע שיש משהו חשוב יותר מאות המערכה. אני מניח שגם אנחנו נקבל עוד כך וכך זמן אות על מה שעשינו פה - אבל חשובה ממנה היא האות שחרטנו במגילה של העם היהודי ושל מדינת ישראל. האות שלי עומדת אחרי האות של אבא ז"ל; האות שלנו עומדת אחרי האות של הדור שלפנינו.
אני רוצה לתת תודה עמוקה לכולם, לכל מי שיושב כאן - למג"ד, לסמג"ד, למכלול הגדוד, ולמ"פים, לסמ"פים, למ"מים, למט"קים, גם למ"כים, ובעיקר לכל הלוחמים. תודה רבה לכם על הזכות להשתתף בחריטה של האות הזאת.
ומי יודע, אולי, בעזרת השם, את האות הבאה במגילה הזו יוכלו הבנים שלנו לכתוב, אבל לא עם טנקים, אש ועשן אלא עם כלי בניה, צמיחה ואהבה – ובעיקר עם אמונה. השם עז לעמו יתן, השם יברך את עמו בשלום!

מדוע להודות על מלחמות? וכיצד הן קשורות לנחמות? סיפור מפרופסור אומן והרב ישראל זאב גוסטמאן

הרב ברוך וינטרוב, רב קהילת 'מבשר ציון' בתל מונד ור"מ שיעור א' בישיבת הר עציון יצא לאפטר של 36 שעות. הוא משתף בקורות אותו בזמן הלחימה מתוך ראיית הקב"ה ואמונה בצדקת הדרך.
בשיתוף עם אית"י.
תודה לאבי טוריאל על הצילום

הוקלט מתוך טנק ברצועת עזה. מה היתה טעותם של המלאכים בסדום, ומה עלינו ללמוד מכך?