דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?
רלב"ג ואברבנאל – לא היה עונש לכולם, אלא רק הסרת ההשגחה הא-להית.
מצודות - על שלא שמרו זא"ז מעלה עליהם הכתוב כאלו כולם מעלו
מלבי"ם - כי כל ישראל קשורים כגוף אחד, עד שכל איש ואיש מהם יחוסו אל הכלל כיחוס אבר אחד מן הגויה אל הגויה, וכמו שע"י חולי או הפסד אבר אחד יתהוה חולי או מום בגוף כולו, כן במה שלקח עכן מן החרם נחשב כאילו מעל העם כולו, וז"ש וימעלו בני ישראל ויקח עכן
וכן מצינו מחלוקת בסנהדרין מג ע"א:
הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד? מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, דברי רבי יהודה. אמר ליה רבי נחמיה, וכי ענש על הנסתרות לעולם, והלא כבר נאמר עד עולם? אלא כשם שלא ענש על הנסתרות - כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן
לדעת רבי נחמיה כמצודות, שלא שמרו עליו אשתו ובניו, ולדעת רבי יהודה כמלבי"ם, שמרגע מעבר הירדן כולם כגוף אחד.
שלשים ושישה איש
בבא בתרא קכא ע"ב - נאמר ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש ותניא שלשים וששה ממש דברי ר' יהודה אמר לו רבי נחמיה וכי נאמר שלשים וששה והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין
אולי רבי נחמיה לשיטתו שדווקא על גדול הדור היה מוטל לדעת ולהכיר את המצב, ואילו רבי יהודה לשיטתו שכולם ערבים זה לזה.
לו הואלנו ונשב בעבר הירדן
סנהדרין מד ע"א - אמר רב נחמן אמר רב מאי דכתיב תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות תחנונים ידבר רש זה משה ועשיר יענה עזות זה יהושע (מהרש"א: רש זה משה שלא ניתן לו לכבוש א"י רק ארץ סיחון ועוג ועשיר זה יהושע שניתן בידו לכבוש כל א"י)
אברבנאל - הנה יהושע וכל הזקנים נצטערו מאד מזה, לא על מיתת השלשים וששה איש לבד... כי אם על שהפך ישראל עורף לפני אויב, וישמע זה הכנעני ויעצרו כח להלחם בנו והכריתו את שמינו מן הארץ, ר"ל השם והשמועה אשר היה לנו מצד העברת הירדן ולכידת יריחו יכרת אותו השם והשמועה כשינצחונו
"ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה" (ספר החינוך, תכ"ה).
המנחת חינוך הקשה על הסתייגותו, שכל זה דווקא כשאינו מסתכן:
"וצריך עיון, דנהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מכל מקום מצווה זו התורה צוותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה. אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהיא סכנה, ואם כן דחויה סכנה במקום הזה, ומצווה להרוג אותו אף שיסתכן, וצ"ע"
במדבר לא - וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ:
תן תודה
סנהדרין מג ע"ב - תנו רבנן נא אין נא אלא לשון בקשה בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע חטא ישראל אמר לפניו רבונו של עולם מי חטא אמר ליה וכי דילטור אני לך הפל גורלות הלך והפיל גורלות ונפל הגורל על עכן אמר לו יהושע בגורל אתה בא עלי אתה ואלעזר הכהן שני גדולי הדור אתם אם אני מפיל עליכם גורל על אחד מכם הוא נופל אמר לו בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורלות שעתידה ארץ ישראל שתתחלק בגורל שנאמר אך בגורל יחלק את הארץ תן תודה אמר רבינא שחודי שחדיה במילי כלום נבקש ממך אלא הודאה תן לו תודה והיפטר מיד ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי אמר רב אסי אמר רבי חנינא מלמד שמעל עכן בשלשה חרמים שנים בימי משה ואחד בימי יהושע שנאמר כזאת וכזאת עשיתי רבי יוחנן אמר משום רבי אלעזר ברבי שמעון חמשה ארבעה בימי משה ואחד בימי יהושע שנאמר אנכי חטאתי וכזאת וכזאת עשיתי
סקילה או שריפה, עכן ובניו, צאנו ורכושו
אחז"ל (במ"ר פר' כ"ג דף רפ"ד) עכן נשרף על שלקח מן החרם ונסקל על חלול שבת שגנב בשבת, שבשבת נלכדה יריחו
אברבנאל - הטיב לראות הרלב"ג בפי' הפסוקים האלה, שהוליכו שם בניו ובנותיו לראות המשפט ושישמרו מעשות עוד כדבר הרע הזה לא להמיתם, ולזה אמר אחרי זה וירגמו אותו באבנים, ר"ל לעכן לבד, שכשאר היו מוליכין אותו להמית הנה אנשי המחנה היו רוגמים אותו באבנים מרוב כעסם עליו, ואחר כך אמר וישרפו אותם באש, ירצה לעכן לשורו ולצאנו ולכל אשר לו וגו'. ואמרו עוד ויסקלו אותם באבנים, ירצה שהיה שריפתם אחרי סקלו אותם באבנים רומז לבעלי חיים אשר לו.
תשובתו של עכן
מסכת סנהדרין (פ"ו מ"ב, דף מג ע"ב): "היה [היוצא להיסקל] רחוק מבית הסקילה כעשר אמות - אומרים לו: 'הִתְוַדֶּה', שכן דרך כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן, שאמר לו יהושע: 'בני, שים נא כבוד לד' אלקי ישראל ותן לו תודה' (יהושע ז, יט). 'ויען עכן את יהושע ויאמר: אמנה אנכי חטאתי לד' אלקי ישראל, וכזאת וכזאת עשיתי' (שם, כ). ומנין שכיפר לו וידויו? שנאמר: 'ויאמר יהושע מה עכרתנו, יעכרך ד' ביום הזה' (שם, כה) - ביום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא".
סדר היום (רבי משה בן מכיר (או משה בן יהודה המכירי) היה ממקובלי העיר צפת במאה ה-16) - ורמוז בתחילת תיבותיו: ע' כ' ן' - 'על כן נקוה'. ואפשר שהוא [עכן!], כשהצדיק עליו את הדין וידע שחטא, ואמר בתפילתו שמהרה: 'יעביר גלולים מן הארץ, להפנות אליך כל רשעי ארץ'. והענין הוא שיסיר לב האבן מבשרנו אשר הוא מתענו ומכשילנו מעבודת הא-ל יתברך ויתעלה, ויבוא זמן שכולם יכירו וידעו את ד', 'ומלאה הארץ דעה את ד'', ויתן בנו לב בשר, שלא נשוב עוד לכסלה ולמכשול עוון. וקיבל עליו [עכן!] עול מלכות שמים קודם מיתתו, ולכן אמר לו יהושע שבאותה מיתה נתכפרו כל עוונותיו, וזכה לעולם הבא, כדכתיב: 'יעכרך ד' היום הזה' - היום הזה אתה עכור ואין אתה עכור לעולם הבא".

רבי יהודה פתיה – המקובל מבבל
א. הקדמה לספר בית לחם יהודה (1933)
הנה בעירינו בגדד יע"א היו לנו שנים כרובים זהב הסוככים על העיר מבית ומחוץ, והמה אשר היו לנו לחומה ולמחסה ביום זעם, הראשון בקודש צדיק יסוד עולם ח"ר יוסף חיים בן ח"ר אליהו בן ח"ר משה בן חיים זצוק"ל, ושני בקודש הרב הגאון ח"ר שמעון אהרן אבא בר אבא המכונה אגסי זצוק"ל המחבר ספר בני אהרן על שער הגלגולים, אשר ב' צדיקים אלו הם לבדם היו נמצאים בעירינו, שרוב עסקם היה בעץ חיים ובשמונה שערים כל אחד ואחד הוא עוסק לבדו בחדר משכיתו בפני עצמו, והמה בזכותם וצדקתם היו מגינים על העיר זה מפה וזה מפה, אפס כשגרמו העוונות ונלקח ארון האלקים ח"ר יוסף חיים ז"ל בשנת התרס"ט בי"ג אלול, התחילה העיר להיות צולעת, מהלכת על רגל אחת, והתחילו הצרות לבוא, כי אחרי קבורתו נלקחו בחורי ישראל לעבודת הצבא למלך ישמעאל ללמדם סדר המלחמה, והיו כל העם מיללים ובוכים, והיינו מתנחמים בח"ר שמעון אהרן זצ"ל, וכל העם ענו אחריו עוד לא אבדה תקותינו כי הוא יכול למלא מקום הרב ח"ר יוסף חיים זלה"ה, אך לא כאשר דמינו כן היה, כי מעשה שטן הצליח וגם באותו צדיק פגעה מדת הדין, כי אחרי חמשה שנים בליל ו' ח' לחודש מנחם שנת המביט לארץ תרע"ד, נסע גם הוא למנוחות ועזב אותנו לאנחות, ובהסתלק גם ח"ר שמעון ז"ל, אז כבה מהעיר גם שביב האחרון, יוסף איננו, ושמעון איננו, והיתה עת צרה ליעקב, צרה כמבכירה, כי בליל ב' יא' מנחם אחרי פטירת חכם רבי שמעון ז"ל בבקר השכם, נדבקו מודעות אדומים מטעם המלך וגדוליו, בכל השוקים ובכל המקומות, ובתוך המודעות מצוייר חרב אדום לאות מלחמה ממלכה בממלכה, ממלכת קונסטנטינא בממלכת בריטנייא, ותכף התחילו לקבץ את בחורי בני ישראל לצאת למלחמה להלחם עם בריטנייא, והיו מסיעין אותם מעיר לעיר וממדבר למדבר, בהרים ובגבעות, עד הגיעם עד מקום קשרי המלחמה, ומני אז והלאה מצאונו רבות רעות וצרות, והיו הצרות דוחקות זו את זו כל אחת רוצה להקדים את פני חברתה, ואין שעה בלא רעה, ואין רגע בלא נגע, וגזירות קשות מתחדשים בכל יום נוסף על יום אתמול, גם מן השמים נלחמו, כי בליל ג' יג' כסליו שנת איכה תרע"ה, צפו מי נהר חידקל מרוב הגשמים, ופרצו גדרי הנהר ושטפו ועברו תוך העיר בעוד היותינו ישינים על מטותינו בלילה, וגאו המים מי שתו, ותהי צעקה גדולה בתוך העיר אשר כמוה לא נהיתה רק בזמן יציאת מצרים, וכל אנשי העיר עם מעמסיהם שעל כתפיהם, ועם בניהם ובנותיהם הקטנים שנושאים אותם על זרועותיהם, והיו בורחים ונסים בתוך העיר ממקום הנמוך למקום הגבוה, כי אין דרך לצאת מן העיר כי המים הקיפו כל העיר מכל צד, יותר רחוק ממלא עיניו של אדם, וגבהו המים והפילו גליהם שליש העיר, וכמה בני אדם שלא קדמו לברוח היו בתיהם קבריהם רח"ל, ואחר כך בא דבר לא תקום פעמים צרה, גם נתמלא אויר הרקיע פרעושים, ונלוה עמהם מכת בצורת ויוקר השערים, גם אנשי הצבא לא הצליחו במלחמה והיו אנשי חרב הרוגי מלחמה, ונשארו נשיהם אלמנות ובניהם יתומים, עד שראה ה' את לחץ עמו ישראל, וינחם על הרעה, ונלכדה בבל בליל א' יז' אדר שנת עזר"ת, ביד סגן המלחמה של בריטנייא הנקרא מוד, ובכח אונם כבו את שריפת העיר אשר הציתו בה אנשי חיל של קוצטנטינא בעת צאתם מהעיר, גם שאר בני ישמעאל הנשארים בעיר שברו את חנויות היהודים, ובזזו איש לו עד שלא השאירו כלום, ואפילו הדלתות של החנויות עקרו ולקחום, והיה דעתם לחזור אחר כך ולבוז גם את הבתים ולשכב את הנשים, ותהלה לאל שלא הפיק את זממם, כי בהכנס האויב נחה שקטה כל העיר.
ואתה קורא נעים הבט נא וראה למה מצאתנו כל זאת תכף ומיד בזמן סילוקם של ב' צדיקים הנזכרים אם לא להודיע לנו שזכות חכמת האמת שהיו עוסקים בה הם אשר היו עומדים למגן וצנה נגד מדת הדין ובעוצם כחם ואונם היו היו דוחים את הגזרות מה שלא היה יכול לעמוד נגד מדת הדין זכות כמה צדיקים וחסידים העוסקים בחיצוניות התורה שבאותו הדור.
ואעידה לי עדות נאמנה על זה כי בתוך ז' ימי האבלות של ח"ר שמעון ז"ל בא אלי זקן אחד כמה"ר צאלח שלום משה יעקב שינא הי"ו (ז"ל), ואמר לי שראה אתמול חלום מבהיל, אמנם לא רצה להגיד לי מה ראה בחלום בשום אופן, רק זו אמר כי אמרו לו בחלום, שהסכימו בעולם העליון עליך (עלי אני הכותב) להיות ממלא מקום ח"ר שמעון נ"ע, וצריך להשתדל בכל עוז לטובת העיר הזאת, ואותה המחשבה אשר עלתה על לבך על משכבך בליל אתמול ללמוד בספרי ח"ר שמעון נ"ע צריך לקיימה בפועל בלא עיכוב כלל, ואם תתרשל ידוע תדע שכל אנשי העיר יהיו בסכנה גדולה, ע"כ היו דברי הזקן צאלח שלום הנז"ל... ואני הדל ידעתי את כוונת החלום שירמזון על לימוד ע"ח הנזכר, ותכף אחר הסוכות בתחלת שנת התרע,ה אזרתי כגבר חלצי והתחלתי ללמוד בע"ח בשקידה גדולה, והיה לי הלילה ללימוד, והיום לתפילה, ולצעקה, ולצאת על קברי הצדיקים, ולסליחות, ולתעניות עם הציבור, ולגמור בכל יום התהילים עם ז' כורתי ברית, ולהרבות בצדקות מפני הצרות אשר סבבונו.
וכתבתי זה להיות מזכרת לחכמי הדורות, לידע, ולהודיע, ולהוודע, שכמה צרות רבות ורעות גורמים לעולם בהתרשלם מעסק רזי התורה
ב. הקדמה לספר בית לחם יהודה (1933)
ויש להעיר אוזן להלומד שצריך לידע כי עיקר הלימוד הוא שצריך הוא עצמו לטרוח ולהבין משכלו את דברי הרב ז"ל כי זהו תיקון לנשמתו, ואל יפנה אל דברי המפרש אלא במקום שאין שכלו מגיע להבין העניין ההוא. ואחר שלמד הפרק ההוא עד מקום שידו מגעת, אז יחזור הפרק ההוא עם דברי המפרש, ובה יתברר לו טעותו או טעות המפרש ההוא... גם עצתי היא על הלומדים, להיזהר מאד שלא לאבד זמן לפלפל בדברי המפרשים לקרב או לרחק או ליישבם, כי זה עניין רע ואינו כי אם איבוד זמן בלבד – שמניחין דברי הרב ועוסקים בדברי המפרש. כי אין עיקר הלימוד ומטרת הלומד לתקן המעוות בדברי המפרש ולהניח דברי עץ החיים העיקריים. כל לא תדע מה ילד יום.

[בתמונה: דיני נזיקין כהרחבה של דיני גזלן או של שמירת הסדר החברתי]
ד. שיטת הגרי"ז – חיוב נזיקין בסיסי
ראינו לעיל את כיצד הבין הרא"ש את ספיקה של הגמרא אליבא דהרי"ף; פירוש אחר לגמרי ניתן על ידי הגרי"ז (על הרמב"ם, ריש הלכות נזקי ממון). הוא סבור כי לדעת הרי"ף הצד לחלק בין התולדות לאבות אינו לקולא, כפי שראינו עד עתה בפירושי רש"י והרא"ש, אלא דווקא לחומרא – שבתולדות לא יהיו שייכים הפטורים של תמות, רשות הרבים, טמון וכלים. הגרי"ז תומך יתדותיו בהמשכה של הסוגיה:
"מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד – ה"מ בתלושה, אבל במחוברת – אימא כולה מועדת היא"
וכבר הקשה התוספות: "אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא - לשלם נזק שלם אפילו בפעם ראשונה וא"ת ומהי תיתי אי מתלושה דייה כתלושה!". לאור זאת חידש התוספות שהיינו לומדים את קרן מחוברת מבור ורגל ב מה הצד, ולא היינו נזקקים כלל לדין תמות. מכאן העלה הגרי"ז "דחיוב נזיקין תלוי רק בדרכו להזיק ושמירתו עליך, וכל שדרכו להזיק ושמירתן עליך מחייב אף שאינו לא בור ולא אש, ומשום זה הוו מחייבו כל הד' אבות נזיקין, אבל פטורא דכלים שהוא תלוי בשם בור, זה אינו רק בבור ולא בשאר אבות נזיקין אף שחיובן נלמד מבור... ולפי זה נראה דזהו גם ביאור האיבעיא אם תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן לפי פירוש הרי"ף, היינו דעיקר האיבעיא היא אם גם התולדות שם האב עליהם לעניין הדינים המיוחדים בהם... ונפק"מ לענין פטור כלים וטמון ורה"ר".
הגרי"ז אינו נדרש לשאלת סברת חיוב הנזיקין הבסיסי הזה; די לו בכך שהוא נלמד מדיני התורה בבמה הצד, ובזה הוא לשיטתו. אמנם אנו יכולים להדרש לשאלה – מהו החיוב הבסיסי מתחת לכל חיובי הנזיקין? אף שהדבר אינו מחוייב מצד עצם שיטתו של הגרי"ז, הרי שהדברים יהיו נהירים יותר אם נאמר שהחיוב המדובר הוא כללי ובסיסי יותר מחיוב נזיקין עצמו; ממילא יובן שזהו חיוב קיים, וכל דיני נזיקין – ובהם הפטורים המיוחדים של אבות הנזיקין – הם פרטים בחיוב זה.
ביאור חיוב זה נראה לי כך – מצינו שיש מהראשונים שהגדירו את שורש איסור הנזיקין בלאו דלא תגזול, כפי שכתב רבינו יונה בריש מסכת אבות: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע - בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ שהתורה בפירושה ניתנה שאם לא כן אי אפשר למדע ביה שהרי כתוב לא תגזול וכל נזיקין בכלל אותו הלאו והן הן התורה שהיה קבלת משה בסיני אף על פי שלא נכתבו", וכן כתב הטור בריש הלכות נזיקין (חו"מ שעח): "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה כיון שמזיקו בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם". החיוב לגזול הוא רחב יותר מאשר איסור ההיזק, ואם כן הוא יכול לשמש לנו כחיוב וגם כאיסור בסיסיים שיחייבו את כלל התולדות, וממילא כל דברי התורה לגבי אבות הנזיקין באו דווקא לפטור ולא להוסיף חיובים.
כפי שראינו לעיל אצל רש"י והרא"ש, את מסקנת הגמרא שבאופן כללי התולדות כיוצא באבות, ניתן לבאר בשני אופנים – או דחייה כללית של החיוב הבסיסי, וממילא לא ניתן לחייב יותר ממה שמצינו באבות; או כקבלה של החיוב הבסיסי, אך דחיית הראיה המצומצמת של אבות הנזיקין וראייתם בצורה מורחבת ועקרונית יותר, אשר ממילא כוללת בפטוריה גם את התולדות.
ה. שיטת הרמב"ם – חיובי נזיקין כהסדר חברתי?
הרמב"ם בריש הפרק השני של הלכות נזקי ממון כתב:
" אחד אבות נזקים ואחד התולדות אם היה האב מועד תולדתו מועדת ואם היה תם תולדתו כמוהו"
מסתבר שכך הבין הרמב"ם את דברי הרי"ף – לא רק כספק לגבי אופן התשלומים, כשיטת הרא"ש, ובוודאי לא כספק לגבי פטורים, כדעת הגרי"ז, אלא כספק האם נחדש דין תמות בשאר התולדות. ויש לעיין מדוע היינו מרחיבים את דין תמות, שהוא לכאורה חידוש של התורה בקרן, לתולדות שאר הנזיקין.
ניתן להציע כי ביסוד חיובי נזיקין עומדת לא חיוב איסורי מצד 'ולא ישמרנו'; לא חיוב ממוני מצד אדם המזיק; וגם לא הרחבה של איסור לא תגזול. במקום כל אלו עלינו להבין, שבכל שימוש משותף של בני העיר והמדינה, עלולים להגרם, וגם יגרמו, נזקים שונים. אין כאן בהכרח שאלה של אשמה או אפילו של אחריות אלא של סדר חברתי, וממילא שאלה חברתית היא, כיצד לחלק את התשלומים על נזקים אלו – האם צריכים לשאת בהם הניזוקים או המזיקים, וכפי שלמשל נחלקו בשאלה דומה חכמים ורבי יוסי האם על המזיק או על הניזק להרחיק עצמו (ב"ב יח ע"ב).
אפשר לראות חצי נזק בנגיחה שור תם כמבטא יפה יחס זה – לאדם מותר לתת לשורו להסתובב והתורה לא חייבה אותו לשמור עליו; אמנם אם השור נוגח רצתה התורה לחלק את הנזק בין בעלי השור לבין הניזוק, ולא שיצטרך הניזוק לשאת בכלל ההוצאות. אמנם במצב בו השור מועד הרי שאין לו עוד היתר להסתובב בחוץ, ואם עשה כן יפול התשלום כולו על בעלי השור.
הוה אומר – מצב תמות הוא חיוב התשלום הבסיסי, שבו הנזק נחלק בין שני הצדדים; רק במקום בו היתה אזהרה אנו אומרים כי המזיק ישא בנזק במלואו, וממילא רק אבות הנזיקין שהוזכרו במפורש בתורה יהיה בהם חיוב נזק מלא.
כפי שראינו לעיל אצל רש"י והרא"ש, את מסקנת הגמרא שבאופן כללי התולדות כיוצא באבות, ניתן לבאר בשני אופנים – או דחייה כללית של רעיון החיוב החברתי, וממילא לא שייך להגדיר מצב של תמות בשאר אבות הנזיקין; או כקבלה של הרעיון הבסיסי, אך דחיית הראיה המצומצמת של אבות הנזיקין וראייתם בצורה מורחבת ועקרונית יותר, אשר ממילא כוללת באזהרתה גם את התולדות.
יש להעיר שבדעת הרמב"ם עצמו נראה מדבריו בריש הלכות נזקי ממון – "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק" שסיבת החיוב היא משום שממונו הזיק (כפי שהצענו לעיל בשיטת הרא"ש) ולא משום הסדר החברתי, אמנם ניתן לדחק בזה.

וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא: ס וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל: וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים: וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל בשמעכם כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ: וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אֶל הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת יוֹבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן ה': ויאמרו וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם עִבְרוּ וְסֹבּוּ אֶת הָעִיר וְהֶחָלוּץ יַעֲבֹר לִפְנֵי אֲרוֹן ה': וַיְהִי כֶּאֱמֹר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי ה' עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וַאֲרוֹן בְּרִית ה' הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם: וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים תקעו תֹּקְעֵי הַשּׁוֹפָרוֹת וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וְאֶת הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם וְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם: וַיַּסֵּב אֲרוֹן ה' אֶת הָעִיר הַקֵּף פַּעַם אֶחָת וַיָּבֹאוּ הַמַּחֲנֶה וַיָּלִינוּ בַּמַּחֲנֶה: פ וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן ה': וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיֹּבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן ה' הֹלְכִים הָלוֹךְ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן ה' הולך הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי פַּעַם אַחַת וַיָּשֻׁבוּ הַמַּחֲנֶה כֹּה עָשׂוּ שֵׁשֶׁת יָמִים: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים: וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הָרִיעוּ כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָעִיר: וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַה' רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ: וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ: וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַה' אוֹצַר ה' יָבוֹא: וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר: וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב: וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ אָמַר יְהוֹשֻׁעַ בֹּאוּ בֵּית הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ: וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת רָחָב וְאֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְאֶת אַחֶיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל: וְהָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ רַק הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וּכְלֵי הַנְּחֹשֶׁת וְהַבַּרְזֶל נָתְנוּ אוֹצַר בֵּית ה': וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ: פ וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ: וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ:
ששה ימים הקפות
אברבנאל "וסבותם את העיר אנשי המלחמה הקיף את העיר וגו', ציווהו יתברך בזה, לפי שאנשי העיר לא יחשבו שהעם היה חלושי הלב, ומפני כן לא באו אל העיר ולא נגעו בה.
וגם כדי לערבב שכל האויבים בראותם אותם הולכים סביב העיר ולא ילחמו ולא יריעו, וכאשר עם זה יראו הפועל הנפלא הנעשה באחרונה, ידעו ויכירו כי יד ה' עשתה זאת".
רבי משה דוד ואלי בספרו "מזרח השמש":
"טעמו לפי פשוטו, כי בני יריחו היו מלעיגים ושוחקים עליהם, בראותם שקרבו אל העיר להלחם עלה לתפשה על ידי תקיעות וסיבובים, מבלי שישפכו עליה סוללה וכל שאר כלי המלחמה כמו שרגילים בדרך הנהוג, והיה נראה דבר זה להם של שחוק ושל היתול ושל כסילות, ולכן היו מלעיגים עליהם מעל החומה וקוראים אותם כסילים".
אברבנאל: כמו שביום השביעי הייתה מנוחה ושביתה והנמצאים כולם ירשו ארץ, להמשך עליה כפי מה שמסר להם הקב"ה, ככה בזה צוה שביום השביעי יריעו כל העם ותכבש העיר ויהיה ליהודים אורה ושמחה...
בירושלמי: "רבי יהושע בן לוי שאל לרבי שמעון בן לקיש: מהו ליקח בתים מן הגוי? ...בשבת מותר. כיצד הוא עושה? מראה לו כיסין של דינרין והגוי חותם ומעלה לארכיים [-לערכאות], שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת"

א. מוולוז'ין ועד ירושלים, הרב מאיר בר אילן
בהיותו בוולוז'ין נער קטן, בן שש או שבע, למד תורה בחדר של מלמד אחד חסיד סלונימי. הרבי מסלונים בא לוולוזיו לשם ביקור, וכנהוג נכנס אצלו המלמד הזה בין שאר חסידיו. בהיותו מתגאה בזה שתלמידו הוא בנו של רבי יוסף דוב והוא גם עילוי לקח אותו המלמד עמו אל הרבי. האדמו"ר הסלונימי התענג כמובן על הנער הקטן, ונתן לו תפוח לאכול. חטף הילד את התפוח ותקע בו שיניו בלי ברכה. המלמד נבוך והתחיל גוער בתלמידו, והרבי מצידו אמר לו למלמד: 'אתה הוא האשם! הן אתה הרבי שלו, ועליך היה להשגיח עליו'. והנער הקטן - העתיד להיות רבי חיים הגדול - הגיב מיד על כך וענה: 'כבודו הוא האשם! כבודו הוא הרבי שלו, ועל כבודו היה להשגיח עליו'...
גם מספרים עליו, על רבי חיים, שבהיותו נער עמד פעם עם אחד מקרוביו - חבר שאחרי כן היה גם הוא לאחד הגאונים המפורסמים. ניגש אליהם רבי יוסף דוב ושאל את בנו מי גדול בתורה יותר אתה או חברך? ענה לו רבי חיים: 'איני יודע מה להשיב, אם אגיד שאני גדול, הרי זה ייראה כיהירות; ואם אגיד שהוא גדול אני עובר על מדבר שקר תרחק'...
ב. ר' חיימקה וואלאזינער, הצפירה, מ' איייזנשטט, 1918
ר' חיימקה הטיף את שעוריו וכטל נזלה אמרתו. כל תלמידי הישיבה עמדו על רגליהם כל זמן השיעור באין מניע יד או רגל. דומיה בישיבה. נדמה שגם השעון הגדול והזקן של הישיבה נשתתק, מבלי השמיע את הטיק טאק שלו, וכמוקסמים שאפו כל מילה וכל הגה שיצאו מפיו המפיק מרגליות.
ג. הקדמת בני המחבר לחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, 1936
והנה דבר שפתיים אך למחסור לדבר בזה אדות מהות הספר וערכו בעולם התורה, או אודות שיטת הלימוד של אאמו"ר הגאון החסיד זצוקללה"ה, כי הדברים בכלל עתיקים ומפורסמים פרסום רב בקהל הלומדים בכל תפוצות ישראל. כי גדול שם אבינו בישראל, ואור תורתו מלאה תבל מסוף העולם ועד סופו ממש, ומי זה מלומדי התורה בדורנו אשר לא זרח עליו אור שמשו ונוגה תורתו, הן בעודו בחיים שהיה רבן ומאורן של ישראל במלא מובן המילים, והעמיד תלמידים לאלפים בכל מקומות הגולה, והאירו ברקיו תבל באור השמש בגבורתו אשר יזרח ויאיר לכל, וגם אחרי אשר הורמה העטרה בעוה"ר ונאסף אל עמיו בשנת "כי בא השמש" אור תורתו ושמשו עד היום זורח באהלי התורה בשערים המצויינים בהלכה, כי דבריו המאירים ושמחים נתפשטו בכל העולם כולו ע"י תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ושיטת למודו נתפשטה בכל הישיבות ומקומות התורה, כולם לאור תורתו יהלכון, ומבאר חכמתו ישאבון, גם עוד בטרם באו דברי תורתו בדפוס שמעתתיה מתבדרן בעלמא ומתעדנין בהון רבנן ותלמידיהון בכל אתר ואתר, הוא האיש אשר כמלאך ממרום שולח בדורותינו לפקוח עיניים בתורה, והאיר עיני הלומדים בשיטת למודו המזוקקה שבעתיים, עפ"י הדרך אשר הורו לנו רבותינו הראשונים ז"ל, כידוע לכל, גלייה לדרעיה ונפל נהורא בבי מדרשא, פתח שערי אורה בהבנה והעמקה נפלאה לאמתה של תורה לפני אלפי תלמידים, אשר נהיו אח"כ לראשי חכמי ישראל וראשי הישיבות. וממנו הושתת כל העולם כולו, וברוב כחו ורוחב לבו ועוצם תבונתו ואור שכלו הבהיר ויגיעתו העצומה פרש אור בכל מקצועות התורה, והשאיר לנו אוצר נחמד מלא ברכה אורה ושמחה ברוב העניינים החמורים שבש"ס, ומים עמוקים דלה לנו בכל עניין ועניין, שמעתתיה נהירין, ומימיו נאמנים, זכים ומתוקים, במאזני האמת נשקלים, ולאמתה של תורה נאמרים, כל מי שלא שמע דברי תורתו ולא ראה דרך למודו לא ראה טובה מימיו, וכל מי שטעם כלום מצוף דבש אמרי נועמו אורו עיניו להבין שמועה, כל אלו דברים ידועים ומפורסמים הם ומרגלא בפומהון דרבנן בכל אתר ואתר, ואנן מה נעני אבתרייהו.
ה. הקדמה לשו"ת בית רידב"ז, 1918
גם בתקופה ההיא נשתנה עיון התורה לגמרי... במקומו המציא רב אחד לימוד הכימיאה, המבינים קוראים 'חמי', והרבה קוראים הגיון, וזה הורע לנו מאד מאד כי הוא רוח זרה מן החוץ הכניסו לתורה שבע"פ, ולא זו היא התורה המסורה לנו ממשה מפי הגבורה, ונתפשט הלימוד הזה בין בני הישיבה שעדיין מחזיקים קצת גמרא בידם, ובלמוד תורה הזה אינו מביא את האדם לידי טהרה בשו"א ומיום שנתפשט הלימוד הזה אין בכח התורה הזאת להגן על לומדיה, והקצת מבינים בוכים במסתרים ע"ז.
ו. מוולוזין עד ירושלים, הרב מאיר בר אילן
בסגירת הישיבה של וולוזין היה אסון גדול שמקום התורה הגדול ביותר בדורות אחדים פסק קיומו לזמן מסויים אבל סגירה זו הביאה לידי אסון נוסף במובן הרוחני שרבי חיים סולובייציק בעל הסגולות היוצאות מגדר הרגיל בתור ראש ישיבה חדל מהיות רבן של מאות תלמידים ונעשה רב מרא דאתרא. וודאי שרבי חיים גם בתור רבה של בריסק היה גדול מאוד אבל נטייתו הטבעית לא היתה לרבנות לפיכך עשתה עליו הרבנות רושם קשה מבחוץ שבפנים רבי חיים ראש הישיבה היה תמיד עליז טוב לב בעל בדיחות הדעת ואיש שיחה נאה ממדריגה עליונה. ואילו רבי חיים הרב היה שקוע בדאגות מתבודד ומרוכז בתוך עצמו. מי שהכיר את רבי חיים מימי וולוזין וראה אותו בפעם הראשונה כבריסק עגמה נפשו הלב נמלא געגועים על הימים הטובים שעברו כבר. היחס בלבד לזולת הראה את ההבדל בין וולוזין ובריסק - בוולוזין היה רבי חיים מדבר לכל אדם אפילו לצעיר תלמידיו בלשון אתם ואילו בבריסק היה פונה לכל אחד מלבד לחשובים מאוד בלשון אתה מי שידע את רבי חיים בעל הנפש העדינה והיחסים האדיבים הבין שהוא נוהג כך רק משום שהרבנות של בריסק דורשת זאת כמנהג המקום וסביבותיו. הרבנות בבריסק עם כל חשיבותה העיקה על רבי חיים בהרבה מובנים.
ז. איש ההלכה, הגרי"ד
סיפר לי דודי הרב מאיר ברלין, כי פעם שאל את ר' חיים, איש בריסק, מה היא תעודת הרב. ענה ר' חיים ואמר: "לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים ולהציל עשוק מיד עושקו". לא ההוראה, לא ההנהגה הפוליטית, אלא התגשמות אידיאלי הצדק הינה עמוד האש של רב ומורה בישראל.

פירוש אחר לספק הגמרא לגבי היחס בין האבות לתולדות בנזיקין ניתן על ידי הרי"ף – אלא שדבריו בנושא אינם לגמרי בהירים, וניתנו להם פירושים שונים. כך מבאר הרא"ש את דברי הרי"ף:
"כתב רב אלפס כיון דקיימא לן דנזק שלם ממונא הוא וחצי נזק קנסא, ומועד שהזיק משלם נזק שלם מן העלייה ותם שהזיק משלם חצי נזק ומגופו, בעינן למידע תולדות דהני אבות אי כיוצא בהן נינהו דכל מועד מינייהו תולדה דידיה כוותיה דמשלם נזק שלם מן העלייה ותם שהזיק תולדה דידיה כוותיה דמשלם חצי נזק מגופו או דלמא תולדותיהן לאו כיוצא בהן. היה נראה לו לרבינו יצחק שאם לא מצינו חילוק בתשלומי נזקין לא היה הספר מסתפק. דמהיכא תיתי לן לחלק ביניהו כיון דידעינא מסברא כל תולדות האבות כיון שדומים להן בכל צד למה נחלק בתשלומיהן אלא כיון דחזינא קצת חילוק בתשלומי נזקין בין תם למועד ואף על גב דתרוייהו אבות נינהו העלה על לבו לפשפש ולידע אם התולדות כיוצא באבות"
כלומר, לדעת הרא"ש ההו"א היתה שכל התולדות יהיו בתשלומי חצי נזק בלבד. נדגיש, כי הרא"ש לא הציע שכל התולדות יהיו במעמד תם עד שיועדו, כפי שנראה שיטה זו להלן ברמב"ם, אלא שמתוך שראינו חילוק תשלומים בין קרן לרגל, ממילא שאלה הגמרא שאולי נראה חילוק תשלומים גם בתוך רגל בין אב לתולדה. יתרון גדול של פירוש זה הוא ההתאמה שלו למסקנה הסופית של רב פפא שישנה תולדה שאינו כיוצא באביה והיא צרורות שמשלם חצי.
אמנם, יש מקום לתהות על הסברא שבפירוש – מדוע זה יהיה חיוב חצי נזק על שאר התולדות? על מנת לבאר זאת יש אולי מקום לעיין בהשוואה של הגמרא שבין אבות מלאכה בשבת לבין אבות הטומאה. אבות המלאכה בשבת הם אבות 'הגדרתיים', ועל כן תולדותיהם כיוצא בהם; לעומת זאת אבות הטומאה הם אבות 'מעשיים', במובן שהטומאה בפועל עוברת מהם לולד, ועל כן הולד חלש יותר. בהקבלה לנזיקין, אם כן, יש מקום לומר שכאשר השור אוכל פירות או דורך עליהם ומזיק להם, זהו מעשה הנחשב כמעשה האדם המזיק, והנזק מיוחס לו; לעומת זאת כאשר מדובר בתולדה, כגון התחככות בפירות או שבדרך הילוכה התנגש האוכף שעל גופה בפירות והזיק להם, כל אלו אינם נחשבים למעשים ישירים אלא למעין 'כח שני', וכפי שבטומאה יש ירידת מדרגה כך גם בנזיקין נרד מדרגה, וכיון שמצינו בנזיקין מדרגת חצי נזק הרי שלשם יש לרדת. הבנה זו הולמת היטב את הגדרתו של רבא לדין צרורות להלן יז ע"ב: "אמר רבא: כל שבזב טמא - בנזקין משלם נזק שלם, כל שבזב טהור - בנזקין משלם חצי נזק".
והנה, כפי שראינו אצל רש"י, הרי שגם אצל הרא"ש שאלת היקף חיוב התשלומין יכולה ללמד אותנו גם על אופיים. אלא, שבעוד אצל רש"י הצענו שלכל הפחות בהו"א של הגמרא, אופי התשלומים היה כעונש על עבירת הרשלנות שבאי השמירה, הרי שאצל הרא"ש אופי תשלומי הנזקים הוא מכיוון שמעשה הנזק של הממון מתייחס אל בעליו. בחקירה זו האריכו האחרונים, ויעויין לדוגמא בדברי ר' שמעון שקופ ב"ק א: יש לדון אם הסבה המחייבת בכל אלה היא הפשיעה מה שלא שמר את המזיק, שנאמר שעל זה לחוד חייבתו תורה... או דחיוב נזקין הוא משום שהוא ממונו".
והנה אם החיוב הוא משום שחדשה תורה שממונו של האדם הוי כגופו ממש (ובהקבלה לטומאה הרי זה כדין שחדשה תורה ש'חרב כחלל') והרי זה כהוא שהזיק, אזי אפשר להבין שאם תולדה היא כעין 'כח שני' אזי היא כתולדת הטומאה ותתחייב פחות מאב ההיזק עצמו.
והנה גם כאן, כפי שראינו ברש"י לעיל, יש מקום להתלבט מהי המסקנה, לאור העובדה שרובן ככולן של התולדות הוי כאבותיהן:
אפשרות אחת היא שמדובר בדחיה גמורה של ההבנה שנזקי הממון מיוחסים לבעליהם, ואין כל קשר בין חיוב הנזקין לבין הבעלות. כך עולה מדבריהם של הראשונים הרוצים למחוק את תיבת 'וממונך' מן המשנה, שכן חיוב הנזקים אינו תלוי כלל בכך שהבור או האש הם ממונו של הכורה או המדליק; ראה ברשב"א שלגרסתו רש"י גרס תיבה זו, והרשב"א חולק ומוחק אותה.
אפשרות שניה היא שאנו מקבלים את ההבנה שנזקי הממון מיוחסים לבעליהם, וגורסים וממונך במשנה, וכפי שהציע רבנו פרץ להלן ג ע"ב: " וממונך. ל"ג ליה דהא בור לאו ממונו הוא. וא"נ גרסינן ליה לאו דוקא אלא ר"ל שבא ההיזק על ידך, והאי פירושא צ"ל בסמוך גבי אש, דהתם פשיטא שאם הדליק גדישו של חבירו באש של חבירו שיהיה חייב, כדאמר בפרק הכונס הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה". על פי הבנה זו יש לומר שהתולדות אינן בדווקא מעשים עקיפים אלא רק דרך מיון משפטית של הנזקים, וכפי שבאמת משמע מהבנת ר' אליעזר מטוך ורבינו פרץ. השאלה העומדת בפניהם היא מדוע מייד לאחר דברי רב פפא דאיכא תולדות דלאו כיוצא בהן נשנתה הברייתא של ג' אבות נאמרו בשור, ומדוע לאחר הדיון בה שואלת הגמרא "אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאמר רב פפא, אהייא?", ומלשון 'אלא' משמע שיש הבנה מסויימת שאותה ברייתא שללה. ראשונים אלו מציעים שהברייתא לימדה אותנו שהתולדות אינם הולכים אחר איברי הבהמה, כגון שתולדת רגל תהיה בעיטה ותולדת שן תהיה נשיכה, אלא שהתולדות הולכות אחר עיקר הגדרת הנזק, ועל כן הן בעיטה והן נשיכה הן תולדות הקרן. ממילא מוכח כי האבות והתולדות אינם תלויים בהגדרת המעשה ובייחוסו לבעלים אלא שהם מהווים הגדרות משפטיות של נזקים. ראיה חזקה להבנה זו תהיה מכך שכאשר באמת יש נזק הבא מכח שני, כגון צרורות, הרי שדינו אכן חצי נזק.

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עברנו עָבְרָם וַיִּמַּס לְבָבָם וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ס בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית: וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ: כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם: פ וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: ס וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:

הרב יוסף חיים זוננפלד
א. מתוך הקדמה לקונטרס חדו"ת, 1865
מעתה אבוא ליתן שבח והודיה לה' יתברך שמו, ששם חלקי מיושבי בית המדרש והפיל גורלי באהל התורה, ובפרט הטוב שעשה עמדי מאודי עד היום הזה, לא הייתי עוד בן שש כבר נלקח ארון הא-להים, הוא עטרת ראשי נזר החכמים אבי אדוני מורי ורבי, ומה רבו התלאות אשר מצאו אותי עד הגיעי ל-13 שנה, ובאותו זמן ירדתי לקהל קדוש וורבף, עיר מולדתי, לשאוב מבאר מים חיים צבי תפארת ישראל, ושם נודע לי מאמר רבותינו ז"ל באמיתותה, שכל התחלות קשות. ועוד, נגעו בי פגעי הזמן, ושם הייתי בעזרת ה' יתברך שלש שנים ומחצה, באתי לשם ראש חודש חשוון תרכ"ב, ונסעתי משם ר"ח אייר תרכ"ה, ובאתי בחמלת ה' עלי לכאן, עיר מלאה סופרים וספרים, עיר אשר דבר א-להים בה, עיר רבתי עם מלאה בתורה ויראה, עיר ראש ישיבת ישראל המה בחורי חמד החומדים לתורה וליראת ה'. איך רעיוני קצרו מלהכיל ולסקור הכל בסקירה אחת, איך נתתי שמחה בליבי בראותי שבקשתי נתמלאה לרוות צמאוני בתורה. וכבר הורו לנו רבותינו בפרקי אבות הדרך באמרם, מרבה ישיבה מרבה חכמה. מרבה שינה מרבה מיתה. ועוד אמרו, קנאת סופרים תרבה חכמה.
לא ידעתי במה איכף לאלהי מרום ובמה אקדמנו, ובפרט כי מיד הנחני בדרך חסד יתן לי חן בעיני אנשים מכובדים אשר מהם היתה לי פינת הרווחה, וגם נתן לי בית מלון עם ספרים, אך מה הרבית חסדך עלי א-להים! אבל נדרתי כי לא אחטיא המטרה, ובכל מאמצי כוחי אתאמץ להיות לי רק התורה לאור, ולא להאיר לי באש זרה המה החכמות החיצוניות, וה' לא יסיר חסדו וטובו מעמדי עד עולם, ויתן לי חן אנשים ולא אתבטל ממלאכתי מלאכת הקודש עד יבוא לציון גואל אמן כן יהי רצון.
ב. שו"ת תורת חיים, סימן קו, 1928
שלום וברכה למע"כ הרב רב פעלים מרביץ תורה מוה"ר יעקב אברהם סתהון הי"ו!
מכתבו החשוב מיום טו"ב אדר קבלתי לנכון והנה הקשה מע"כ הי"ו לשאול בדבר חמור רב האחריות ועומד ברומו של עולם היהדות אשר כמעט שא"א להשיב בשאלה זו תשובה ברורה ומסויימה ואין מדמים בשאלות כאלה מקומות זה לזה והכל לפי מקומו ושעתו כפי דרישת המצב וכפי ראות עיני העדה ראשי היהדות החרדית הנאמנים שבכל מקום ומקום...
הנני לגלות דעתי בזה שבעיקר אי אפשר לפרש את כוונת רבותינו זיע"א בתור איסור על שפת לה"ק בתור שפת הלימודים בבתי התלמוד תורה וכבר נהגו גם פעה"ק בהת"ת החשובה בני ציון שהמלמדים לומדים עם הילדים הכל בשפת לה"ק והת"ת מתנהלת עד היום בע"ה ברוח התורה והמסורה כחפץ לב כל יראי ה' אולם למעשה קשורים עם ההוצאה לפועל של חפץ מע"כ הי"ו בהת"ת של עירם שאלות חמורות מאד רבות אחריות גם בנוגע להווה וביחוד בנוגע לעתיד לצערנו הגדול באו פריצים ויחללו את קדושת שפת לה"ק והרבו לחבר הרבה ספרי מינים כפירה ופריצות ר"ל שהנם נכנסים כארס של עכנאי בלב הילדים הרכים והם נתפסים ר"ל בלבותם ונאבדים לכלל ישראל ובעוה"ר עשו כבר ספרי מינים האלה שמות רבות ונוראות בהרבה ארצות וגם באה"ק תוב"א וכפי שאומרים הגדילו החפשים והפושעים ר"ל לעשות את הספרות של לה"ק ליותר מזיקה ויותר מלאה כפירה מאשר כל שאר השפות אי לזאת יש חשש גדול שע"י הצורך ללמד את הילדים את השפה של לה"ק בתור שפה כדי שידבר בה זולת הלימודי קודש שמלמדים אותו יכשלו המלמדים בספרים וספרי לימוד שאינם מהוגנים אלה אשר יצטרכו להם לשיטת לימוד השפה וירעילו את התלמידים בהשיטות החדשות נצר מטעי זרים בכרם בית ישראל ואם מע"כ הי"ו מבטיח להשגיח אולם למעשה קשורים עם ההוצאה לפועל של חפץ מע"כ הי"ו בהת"ת של עירם שאלות חמורות מאד רבות אחריות גם בנוגע להווה וביחוד בנוגע לעתיד לצערנו הגדול באו פריצים ויחללו את קדושת שפת לה"ק והרבו לחבר הרבה ספרי מינים כפירה ופריצות ר"ל שהנם נכנסים כארס של עכנאי בלב הילדים הרכים והם נתפסים ר"ל בלבותם ונאבדים לכלל ישראל ובעוה"ר עשו כבר ספרי מינים האלה שמות רבות ונוראות בהרבה ארצות וגם באה"ק תוב"א וכפי שאומרים הגדילו החפשים והפושעים ר"ל לעשות את הספרות של לה"ק ליותר מזיקה ויותר מלאה כפירה מאשר כל שאר השפות...
ומשום כך נזהרים מאד יראי ה' פעה"ק האשכנזים להנהיג מנהג זה בבתי התלמוד תורה וכל העם רואים בזה סכנה עצומה לעתידת החינוך ולהיהדות.
ג. מכתב לאחיו, ר' שמואל, 1903
כפי שהנני רואה, כולם מתלהבים מהציונות, אבל לצערי שוכחים את העיקר. ציונות ערטילאית ללא שמירת המצוות של התורה הקדושה אין לה כל ערך... לולי היינו מתלהבים לשמור בנאמנות את מצוות התורה הקדושה, להזהר כראוי בשמירת שבת וימים טובים, להזהר בדיני אישות כפי התורה, ולהזהר ממאכלות אסורות כראוי, כי אז היה זה קשר של קיימא בלתי ניתן להנתק לתמיד. וזה משום שהיסוד היה מושתת על הדת... אולם אם כל עיקרה של הציונות מתבסס על הלאומיות, תוך יחס של זלזול כלפי הדת והמצוות, הריהי שוללת מעצמה את יסוד קיומה. כי הלא כבר התקיימנו כאן בארץ הזאת כעם נפרד עם שרשים לאומיים, ועל ידי עזיבתנו את התורה גרמנו לחורבן וגלינו מארצנו.
נכון הדבר כי במשך השנים מאז באתי לכאן, וכבר עברו לטובה שלשים ואחת שנים, התחוללו כאן שינויים גדולים שלא התחולל במשך אלף שנים לפני כן. ללא ספק נבנו כאן למעלה מאלף בתים יהודיים. ההתרחבות של העיר הקדושה עצמה, אשר בה הוקמו לאחרונה בניני מידות יפים שמעולם לא תארנו לעצמנו; בניית מסילת הברזל שבנינה נמשך והולך; לראות את המושבות החדשות, שטחים שהשממה והריקנות שלטו בהם במשך דורות רבים, לבשו חיים ופריחה. ובכל מקום גנות ופרדסים מוריקים ומלבלבים מלוא העין – האם יתכן לא לראות את יד ההשגחה העליונה בכל זה. עלינו לעסוק בישוב הארץ תוך בטחון בהשי"ת שנתן לנו את תורתו הקדושה, ובודאי שאם נשמור לה אמונים, נזכה לשבת כאן לבטח, ונהיה לחן ולרחמים, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך.

אבות ותולדות בנזיקין
1. סוגית הפתיחה לבבא קמא
המשנה בריש בבא קמא פותחת:
"ארבעה אבות נזיקים השור והבור והמבעה וההבער
לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק
הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ"
הגמרא מדייקת: " מדקתני אבות - מכלל דאיכא תולדות"! ומעלה את השאלה: "תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן?"
הגמרא אינה מסבירה מה תהיה המשמעות של קביעה כי התולדות כיוצא בהן או שאינן כיוצא בהן. האם הכוונה שהתולדות יהיו קלות או חמורות יותר מהאבות? ובאילו אופנים? כפי שנראה בהמשך, הראשונים והאחרונים דנו באפשרויות אלו באריכות. יש להדגיש, כי אנו מעוניינים לא רק בהסבר הספק בגמרא – הנוגע להיקף דיני הנזיקין; אלא גם בגילוי השורשים לאפשרויות השונות, אשר כמעט בהכרח נוגעות גם למקור ולאופי של דינים אלו.
עוד יש לעמוד על הבירור של השוואה שמציעה הגמרא בין עוד שני טיפוסים של אבות ותולדות שמצאנו בתחומים הלכתיים אחרים – שבת, שם הגמרא מסבירה כי האבות והתולדות שווים; וטומאה, שם הגמרא אומרת כי התולדות שונים מן האבות.
2. שיטת רש"י – חיובי נזק כעונש
רש"י בע"ב ד"ה הכא מאי מבאר: "תולדות דשבת הוי כאבות, תולדות דטומאה לא הוי כאבות והכא תולדות דנזקין מאי מי אמרינן תולדות כיוצא בהן לא שנא אב ל"ש תולדה אם הזיק משלם או דלמא לא".
נראה כי לדעת רש"י ההשוואה לתולדות אבות המלאכה בשבת ואבות הטומאה הינה לגבי התוצאה – תוצאת מעבר על תולדת שבת שקולה למעבר על אב מלאכה, ואילו תוצאת נגיעה בולד הטומאה שונה מאב הטומאה, ובחולין לפי השיטה המקובלת הולד כלל לא יכול לטמא (שני לא עושה שלישי בחולין) . בדומה לכך ההוא אמינא היא שאב אם הזיק משלם, אך תולדה אם הזיק – אינו משלם, ורוב המפרשים הבינו שלדעת רש"י ההוא אמינא בגמרא הוא שהתולדות יהיו פטורים לגמרי. על כן, רבים מן האחרונים הקשו על שיטת רש"י "דאם התולדה אינו חייב אמאי קרי ליה תולדה?"
וכבר הציעו כמה מן האחרונים יישוב פשוט, שלדעת רש"י הם נחשבים תולדות מצד שיש חובת שמירה עליהם שלא יזיקו, ואסור לו לפשוע בהם, והוא מה שנאמר במשנה – "ושמירתן עליך". אמנם לגבי חיוב ממון יש מקום להתלבט האם חיוב על האב יביא גם לחיוב על התולדה. והדברים יובנו עוד יותר על פי התוספות ד"ה ולא זה וזה: "וקצת קשה דמשמע דעונשין ממון מן הדין ובמכלתין תניא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין". וייחודם של אבות הנזיקין, לדעת רש"י על המשנה, הוא ש"אבות קרי להנך דכתיבן בקרא בהדיא", ואף התנא "כסדר שהן כתובין בפרשה סדרן במשנה". ואם כן ההו"א של רב פפא היא שיפטר מן התולדות כיוון שאינן כתובות להדיא, וגם אם ניתן ללומדן ב'מה הצד' מארבעת האבות, מכל מקום אין עונשין מן הדין.
נדייק ונבחין, שמתוך שאלה על היקפו של חיוב תשלומי הנזיקין עולה אבחנה חשובה ביותר לגבי אופיו – אין זה חיוב ממוני בלבד כי אם עונש על "ולא יכסנו", שהתורה בחרה לתת לניזוק. בכך הסברנו את הצד של "תולדותיהן לאו כיוצא בהן". מהו אם כן הביאור לצד ש"תולדותיהן כיוצא בהן"? לפנינו שתי אפשרויות – האחת היא לדחות כליל את ההנחה שחיובי נזקי ממון הם עונשיים, וממילא ששייך לגביהם הכלל 'אין עונשין מן הדין'. בדרך זו נראה שהלכו התוספות שמהם עולה שהמכילתא והתלמוד הבבלי חולקים.
הדרך השניה היא לשמור את ההנחה שחיובי נזיקין הם חיובים עונשיים, ומכל מקום לומר שזהו גופא החידוש באבות ותולדות, שהתולדות 'כיוצא באבות', ולכן הן נכללות בעונשי האבות – בדיוק כמו בהלכות שבת. וכן ביאר בצל"ח: "צ"ל דבאמת התולדות אינן נלמדין מהאבות מכח ק"ו, אלא הואיל והתולדה דומיא דאב א"כ הוא בכלל האב ועונשו בסקילה". כלומר, יש כאן קריאה רחבה יותר של אבות הנזיקין המוזכרים בתורה, לא רק כדינים על מציאות פרטית אלא כהלכה כללית. וכבר כתב בדומה לכך בירושלמי: " תולדות הקרן נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה דחייה. ר' יצחק מקשי נגיפה נגיחה עיקר הן ואת עביד לון תולדות. אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות".
באמת, החידוש שיש לפרש את המקרים האמורים בתורה לא כמקרים פרטיים אלא כאבות עקרוניים ניתן להיאמר גם בסברא בעלמא. אמנם, בשיטמ"ק להלן ע"ב נראה שתלה קריאה זו במדרש הפסוקים המופיע במכילתא עצמה: "כתב מהר"א ז"ל קשיא לפי המכילתא דסבירא ליה אין עונשין מן הדין אם כן לא מחייב אתולדת. ונראה לי דלא עיין במכילתא דמפיק להו מקראי דאמרינן התם בכלל נגיחה דחייה ובעיטה ורביצה נשיכה מניין תלמוד לומר ולא ישמרנו בעליו והרי דברים קל וחומר אם שמרו ויצא והזיק חייב מקל וחומר עד שלא שמרו מה תלמוד לומר ולא ישמרנו הוסיף עוד שמירה על שמירה".
צורת הלימוד "הוסיף עוד שמירה על שמירה" עולה בקנה אחד עם ההנחה שאי השמירה היא האיסור שהעבירה עליו מחייבת עונש, שהוא הממון המשולם לניזוק.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן פ וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: קְחוּ לָכֶם מִן הָעָם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט: וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים הָכִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה: ס וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל שְׁנֵים הֶעָשָׂר אִישׁ אֲשֶׁר הֵכִין מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט: וַיֹּאמֶר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ עִבְרוּ לִפְנֵי אֲרוֹן ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶל תּוֹךְ הַיַּרְדֵּן וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ אֶבֶן אַחַת עַל שִׁכְמוֹ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל: לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם: וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבִרוּם עִמָּם אֶל הַמָּלוֹן וַיַּנִּחוּם שָׁם: וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עֹמְדִים בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן עַד תֹּם כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ לְדַבֵּר אֶל הָעָם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְמַהֲרוּ הָעָם וַיַּעֲבֹרוּ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן ה' וְהַכֹּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם: וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי הַצָּבָא עָבְרוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ: ס בַּיּוֹם הַהוּא גִּדַּל ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת מֹשֶׁה כָּל יְמֵי חַיָּיו: פ וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: צַוֵּה אֶת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הָעֵדוּת וְיַעֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן: וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר עֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן: וַיְהִי בעלות כַּעֲלוֹת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה וַיָּשֻׁבוּ מֵי הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם וַיֵּלְכוּ כִתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם עַל כָּל גְּדוֹתָיו: וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ: וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל: וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה: וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ: לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים: ס
פסוקים א-ג
מתי נאמרה הנבואה ליהושע? אפשרות אחת היא שכאן, אבל אז קשה איך הוא ידע בפרק הקודם לומר לשנים עשר איש לקחת את האבנים. אפשרות שניה היא שהנבואה נאמרה לפני כן, וזה גם רמוז בהפסקה באמצע הפסוק. אך שוב קשה מדוע זה לא נכתב לפני כן.
ואולי אפשר לומר שאמנם היתה כבר נבואה לפני כן, והיא הנבואה של משה בפרשת כי תבוא:
"וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' א-ֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:"
עבור קיום נבואה זו בחר יהושע שנים עשר איש (החידוש של שנים עשר איש הוא חידוש של יהושע שהסכימה התורה על ידו). הנבואה כאן הוסיפה שיש להקים אבנים גם בגלגל.
פסוקים ד-ח
סוטה לה ע"א: אמר רבי יהודה אבא חלפתא ורבי אליעזר בן מתיא וחנניא בן חכינאי עמדו על אותן אבנים ושיערום כל אחת ואחת שקולה כארבעים סאה (כ400 ליטר)
פסוק יח
סוטה לה ע"א: כיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן חזרו מים למקומן שנאמר ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וישראל מצד אחד נשא ארון את נושאיו ועבר שנאמר ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם