דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

רְאֵ֣ה׀ לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי ה' אֱ-לֹהָ֑י לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃
חכמים, שאזנם תמיד רגישה לכל אות ומילה בתורה הקדושה, תהו מהי משמעות המילים 'בקרב הארץ' במה שאומר כאן משה לעם ישראל? ומדוע משה רואה לנכון להדגיש זאת?
הרמב"ן סבר כי כוונת משה היתה כי קיומם של החוקים והמשפטים הוא שיהיה ב'קרב הארץ'. ואף שכמובן מצוות רבות מתקיימות גם בחוץ לארץ, הרי שיש מצוות התלויות בארץ, ואף המצוות המתקיימות בחוץ לארץ יש להן משמעות גדולה ועמוקה יותר כאשר מקיימים אותן בארץ הקודש. המלבי"ם פירש שהכוונה היא שהתועלת של המצוות ניכרת בעיקר בארץ ישראל, כאשר הן יוצרות מדינה, חברה ועם של ממלכת כהנים וגוי קדוש.
נראה לי שאפשר להציע פירוש נוסף, כזה שאינו מתמקד בביאור המילים הללו בתוך ההקשר של הפסוק הספציפי הזה, אלא מתוך מבט על נאום משה כולו.
נראה לי כי המילים 'בקרב הארץ' כאן, דומות במשמעותן למה שאנו רואים באחד הפסוקים בהמשך: "כִּ֣י אָנֹכִ֥י מֵת֙ בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֵינֶ֥נִּי עֹבֵ֖ר אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֑ן וְאַתֶּם֙ עֹֽבְרִ֔ים וִֽירִשְׁתֶּ֕ם אֶת⁠־הָאָ֥רֶץ הַטּוֹבָ֖ה הַזֹּֽאת׃"; משה רבינו מדגיש כי העתיד של העם נמצא בארץ הטובה, בארץ ישראל, 'בקרב הארץ'.
הדגש הכפול – על מיתתו של משה בעבר הירדן ועל כניסתם של ישראל לארץ הטובה – מלמד אותנו שיעור גדול במהותה של השבת, שהיא גם שבת ואתחנן וגם שבת נחמו: איך מתנחמים מטרגדיה. איך קם משה רבינו מהאמירה הקשה של הקב"ה אליו – 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'? התשובה היא – הוא התחיל לדבר עם בני ישראל על מה הם יעשו 'בקרב הארץ'. הנחמה נעוצה בראית העתיד. משה רבינו מחליט לשים את הדגש לא על המדבר אלא על ארץ ישראל – על התקוה להמשך.
הלכה המבוססת על רעיון דומה אנו מוצאים בשו"ע (יו"ד שצ"ד, ד), הפוסק שמשפחה שחס ושלום נפטר אחד ממנה: "כל אותה השנה הדין מתוחה כנגד אותה משפחה. ואם נולד בן זכר באותה משפחה, נתרפאת כל המשפחה". ולפי זה כתב בשו"ת שלמת חיים (סימן ר"ה) שיש להתיר אמירת מזל טוב לאבל שיש לו שמחה.
כל שנה, אחרי תשעה באב, אנו זקוקים לנחמה; והשנה – על אחת כמה וכמה. משה רבינו מלמד אותנו שדרך עיקרית לנחמה על מה שקרה בעבר היא ההשקעה בעתיד, בחינוך ילדינו, בחינוך עצמנו, ללמוד את החוקים והמשפטים הצדיקים שנתן לנו הקב"ה לעשותם – בקרב הארץ.

שלום. אני רוצה לפתוח בהתנצלות על כך שלא עמדתי בתוכנית שלי לפרסם פרק בסדרה הזאת, שאני קראתי לה 'חסרי בית', בכל אחד מתשעת הימים, ואני מקליט את הפרק הזה ב-י' באב, יום לאחר תשעה באב, לאחר יום החורבן, לאחר סוף תשעת הימים. ובכל זאת, מאחר ויש מנהגים מסויימים שממשיכים גם ב י', באב לפחות עד חצות, מנהגי אבלות מסויימים, אני מרשה לעצמי להקליט היום את הסיום של הסדרה.
אני גם רוצה להסביר מדוע לא הצלחתי להקליט את את הפרקים של השבוע. הסיבה לזה היא לא בגלל שהדרישות של הצבא נעשו פתאום קשות, תובעניות מדי, אלא דווקא מכיוון שזכיתי לחופשה בבית, וכיוון שכך, כיוון שהייתי בראשון ושני בבית, לכן לא הספקתי לצלם. בעצם לא הספקתי להקליט כי גיליתי דבר מאוד חשוב על מה זה בית. גיליתי שבית הוא כמובן לא רק הארבעה קירות, הוא לא רק הרהיטים, אלא הוא בעיקר האנשים שנמצאים בפנים. אני נסעתי הביתה, פגשתי שם את הילדים ואת אשתי, ואחרי זה נסעתי גם לישיבה ופגשתי שם את התלמידים בלילה האחרון של הלימודים שלהם השנה בישיבה. גם בקהילה, פגשתי את חברי הקהילה שלי בליל תשעה באב. מכל המפגשים הללו פתאום הבנתי דבר מאוד חשוב - שכשאנחנו מתגעגעים לבית, למקום שהיינו נפגשים בו, כמו בית המקדש, שכל ישראל היו נפגשים שם והיינו נהיים שם לחברים, אנחנו בעצם מתגעגעים אחד לשני. כשאנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא שיקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, אנחנו מבקשים להתקבץ כאן לא רק כדי שנוכל להקים מדינה, להקים בית המקדש, למנות מלך, לקיים את כל המצוות הנפלאות. זה לא רק לשם כל המטרות הללו. המפגש הוא גם ואולי בעיקר לשם המפגש עצמו; להיפגש אחד עם השני שוב אחרי כל כך הרבה אלפים של שנים. וגם אם המפגש הזה, בשלבים הראשוניים שלו, הוא קשה, ויש מחלוקות ויש ריבים, עדיין האהבה והשמחה שצריכים להיות לנו זה בזה - הם כמו של חייל שחוזר במפתיע הביתה לחופשה קצרה באמצע של שירות ארוך. אז במילים הללו שמסיימות את הסדרה ועם המסר הזה אני רוצה לאחל לכולנו שעושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ויעשה שלום בינינו ובין כל ישראל ועל כל עמו ישראל ונאמר אמן.

אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַשַּֽׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם:
את הפסוק הזה, הפותח את העליה השניה מפרשת דברים, אנחנו קוראים בניגון של מגילת איכה, אותה נקרא בליל תשעה באב שיחול ביום שלישי השבוע; ובהפטרה מחר בבוקר נקרא איכה שלישי, מתוך ספר ישעיה: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט צדק ילין בה – ועתה מרצחים". החזרה שוב ושוב על קינת 'איכה', כמו גם שירת הפיוט לכה דודי בקבלת שבת, במנגינת קינת אלי ציון ועריה, כל אלו יכולים בקלות להוביל אותנו לתחושת הדכאון והאבלות של תשעה באב כבר בשבת חזון. ובאמת, עד לפני כמאה וחמישים שנה המנהג האשכנזי הנפוץ היה ללבוש בגדי חול בשבת זו ולנהוג בה קצת מנהגי אבלות.
אבל מנהגים אלו בוטלו, בקואליציה מפתיעה, על ידי הגאון מוילנה מצד אחד והחסידים מצד אחר. הם קבעו כי שבת היא זמן עונג ולא זמן אבילות. כיצד נבין אם כן את קריאת פסוקי איכה בפרשה ובהפטרה?
אנחנו מתחילים השבת את חומש דברים, חומש שמרכז את שיחותיו האחרונות של משה רבינו לעם ישראל. משה רבינו, בן מאה ועשרים שנה, לאחר ארבעים שנה של נדודים במדבר, עומד מול עם ישראל העומד להכנס לארץ – בלעדיו. כפי שכתב הרב זקס, "קל היה בוודאי למשה לפרוש בערוב ימיו לקרן זווית של זיכרונות, להתרפק על הישגיו ועל קורות חייו יוצאי־הדופן, על היותו האיש שאלוקי ישראל בחר בו להוציא את עמו מבית עבדים ולהובילו אל ארץ ההבטחה. לחלופין, משה עשוי היה להתבוסס ברגשי תבוסה, בייחוד על שום שלא יזכה להיכנס לארץ שבמשך ארבעים שנה הוביל אליה את עמו. כולנו פגשנו אנשים אכולי תסכול על שלא קיבלו את ההכרה שהיו ראויים לה, או לא השיגו את מה שחלמו עליו כל ימי חייהם".
אך משה רבינו לא בחר במנוחה על זרי הדפנה, וגם לא שקע ברחמים עצמיים. במקום זאת, הוא בחר לנסות ולהוכיח את עם ישראל, ללמד אותם איך דווקא מתוך האסון והקושי שהם חוו במדבר, הם יכולים לצמוח ולעלות, או במילים אחרות, הוא לימד אותם כיצד ליצור חזון.
זאת אם כך צריכה להיות גם ההרגשה שלנו כשאנו קוראים בשבת זו את ה'איכה' של משה ושל ישעיה. לא תחושת אבילות וחורבן, אך ודאי גם לא שמחה של שבת רגילה. במקום זאת, אנו צריכים לחשוב כיצד אנו יכולים – דווקא מתוך הקשיים שאנו חווים, ובמיוחד בשנה האחרונה – למצוא דרך לצמיחה ועליה; כיצד אנו יכולים להפוך את האיכה לחזון.
שבת שלום!

לפני כמה ימים היה חשש לחדירת רחפן אויב באיזור המוצב שבו אנחנו נמצאים. כאשר מוכרז חשש כזה, ישנו סדר של פעולות שעלינו לעשות; אחת מהן הוא נוהל עלטה – כיבוי של כלל האורות במוצב, על מנת להקשות על מפעיל הרחפן לזהות היכן עליו לפגוע. מאז ומתמיד, אור מסמל מגורים וישוב, ואילו חושך – את השממה.
למנורות שאנו מתקינים בבתינו יש תפקיד פשוט – לאפשר לאנשים לראות מה הם עושים. אבל לאור יש משמעות רחבה בהרבה – הוא מציין שיש כאן חיים. כאשר התורה מספרת לנו על יצחק, הנושא את רבקה לאחר מיתת שרה אימו, "וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת⁠־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי⁠־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ", מסבירים חכמים: "כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דּוֹלֵק מִלֵּילֵי שַׁבָּת וְעַד לֵילֵי שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ הַנֵּר, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר". האם כוונת המדרש שלאחר פטירת שרה היתה לאברהם וליצחק בעיית תאורה בבית - ובעיה זו נפתרה כאשר הגיעה רבקה? ודאי שלא. כוונת המדרש שבלא שרה הרגיש האהל המשותף קודר וחסר חיים, וכאשר נכנסה רבקה לאהל חזר אליו האור. כך גם כוונת המדרש המספר על כך שבלידת משה נתמלא הבית כולו אורה – מעניק חיים ותקוה בתוך אפילת השעבוד.
חז"ל מסבירים באופן דומה גם את תפקיד המנורה בבית המקדש (שבת כב ע"א): "וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". כלומר, האור הדולק בבית המקדש הוא עדות לחיים, עדות להשראת השכינה בבית המקדש, בבית ישראל.
אורו של המקדש מאיר לא רק לתוכו אלא גם החוצה כלשון המדרש: "כשאדם בונה בית, עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים, כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים. ושלמה שבנה בית המקדש, לא עשה כך. אלא עשה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר לחוץ, שנאמר: 'ויעש לבית חלוני שקופים אטומים'"; מדרש אחר מתאר כיצד בסוכות, בזמן שמחת בית השואבה, כאשר היו מדליקים עוד אורות נוספים בבית המקדש, היו נשים בוררות חיטין בירושלים בעזרת האור שבקע בית המקדש.
כמובן, אם החיים והנוכחות מתבטאים באור, אזי החורבן והמוות מתבטאים בחושך: "בכה תבכה בלילה" אנחנו קוראים במגילת איכה, וזוהי גם המגילה היחידה שנקראת דווקא בלילה ולא ביום. מנהג ישראל הוא גם שלא להדליק את כל האורות בבית הכנסת בתשעה באב, כמאמר פסוק אחר מאיכה: "אותי נהג, ויולך חושך ולא אור". לא רק אנו יושבים בחשיכה; המדרש מספר שבעת שחרב הבית שאל הקב"ה למלאכי השרת: מלך בשר ודם כשהוא אבל מה דרכו לעשות? אמרו לו: מכבה את הפנסין. אמר להם, אף אני אעשה כן.
הבית הוא המקום שבו יש אור, שבו יש חיים; אובדן הבית, אובדן הביתיות הוא אובדן האור. כשאנו נוסעים כאן ליד כיסופים, בארי ושאר הישובים החרבים בשעת הלילה, החושך שהחליף את האור דוקר את העין, ושוב עולים פסוקים מאיכה: "במחשכים הושיבי כמתי עולם"; "על זה היה דוה לבנו, על אלו חשכו עינינו".
אני מקליט את הדברים ביום שישי, ערב שבת חזון - ובקרוב נדליק נרות שבת. לנרות שבת ישנו תפקיד מעשי – לעזור לבני הבית לראות לאן הם הולכים ומה הם אוכלים; אבל אלו גם נרות שמכבדים את השבת, שמוסיפים אורה, שמוסיפים חיים ונשמה יתירה. אלו נרות שמזכירים לנו, שגם אם בעוונותינו ירדה חשכה לעולם, הרי שאנו מאמינים שאפשר לחזור ולהאיר; "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי – קמתי, כי אשב בחשך – ה' אור לי".

במוצב שבו אני נמצא בשבוע האחרון, על גבול רצועת עזה, ישנם מגורים נוחים ביחס לסטנדרט הצבאי – חדר שיש בו מיטה, כסא ושולחן, וגם תאורה. במהלך המלחמה מצאנו את עצמנו במקומות שבהם אחד או יותר מן התנאים הללו היו חסרים: איתורים בתוך עזה שהיו בהם מזרונים מאולתרים אך לא שולחנות או כסאות, וודאי שהיה אסור להדליק שם כל תאורה שהיא; או שינה בתוך הטנק, שם היה כסא, ואולי גם אור מבצעי, אך לא מיטה ולא שולחן.
חכמים זיהו את ארבעת הפריטים הללו – מיטה, שולחן, כסא ונר, כארבעת הרהיטים הבסיסיים בבית. כך לדוגמא, כאשר האישה הגדולה משונם בנתה חדר הארחה קבוע לנביא אלישע, היא אומרת: "נַעֲשֶׂה⁠־נָּ֤א עֲלִיַּת⁠־קִיר֙ קְטַנָּ֔ה וְנָשִׂ֨ים ל֥וֹ שָׁ֛ם מִטָּ֥ה וְשֻׁלְחָ֖ן וְכִסֵּ֣א וּמְנוֹרָ֑ה וְהָיָ֛ה בְּבֹא֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ יָס֥וּר שָֽׁמָּה".
מבין הרהיטים הללו, אני רוצה להתרכז היום דווקא בכיסא. לכיסא יש תפקיד פונקציונלי ברור, והוא מאפשר ישיבה נוחה לאורך זמן. אבל בתוך הבית הכיסא מסמל הרבה יותר מאשר את האפשרות לנוח. הישיבה מסמלת את הקביעות והמגורים במקום מסוים. כך בית נקרא בתורה גם 'בית מושב', ואנו בעברית מודרנית משתמשים גם היום במילים 'מושב' או 'ישוב' על מנת לתאר מקומות מגורים. גם בהלכה אנו מוצאים שלגור במקום מסוים הוא לשבת בו. על כן, מצות סוכה מנוסחת בתורה כך: "בסוכות תשבו שבעת ימים", ושיעור הסוכה נקבע בהתאם לרוחב המקום הנדרש לישיבתו של אדם.
הכיסא מסמל אם כך את הקביעות של האדם, זהו מקומו. לכן, אחת מן ההלכות אותן מציינת הגמרא בדיני כיבוד הורים היא שאין לשבת במקומו של ההורה, ובבתים רבים אכן הילדים מקפידים שלא לשבת על הכיסא של אבא או של אמא.
הכיסא מסמל אם כך מימד נוסף של מושג הביתיות; אם בימים הקודמים דברנו על הבית כבית ההורים שממנו באנו, או כמקום שעליו אנו חולמים ואליו אנו שואפים, הרי שהכיסא מסמל את תחושת הקביעות שאנו מרגישים בביתנו, את היכולת לשבת. גם לאורח אנו מציעים – "קח כסא, תרגיש בבית".
המפרשים העירו כי גם האבטיפוס של המקדש, המשכן במדבר, הוא ראשי תיבות של: מיטה, שולחן, כסא, נר. החכמים התלבטו קצת כיצד לזהות את הרהיטים השונים בבית המקדש – האם ארון הברית הוא הכיסא או אולי דווקא הכרובים הם הכיסא שעליו יושבת המרכבה, כפי שנשמע מן הפסוק ביחזקאל (י,א): "וָֽאֶרְאֶ֗ה וְהִנֵּ֤ה אֶל־הָֽרָקִ֨יעַ֙ אֲשֶׁר֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַכְּרֻבִ֔ים כְּאֶ֣בֶן סַפִּ֔יר כְּמַרְאֵ֖ה דְּמ֣וּת כִּסֵּ֑א נִרְאָ֖ה עֲלֵיהֶֽם".
אך למעשה, המקדש כולו נקרא כסא, וכפי שאמר ירמיהו (יז,יב): "כִּסֵּ֣א כָב֔וֹד מָר֖וֹם מֵרִאשׁ֑וֹן מְק֖וֹם מִקְדָּשֵֽׁנוּ". המקדש מסמל את קביעותו של הקב"ה כא-להי עם ישראל ואת ישיבתו כמלך בראש עמו, כפי שאמר שלמה המלך בעת חנוכת המקדש הראשון: "בָּנֹ֥ה בָנִ֛יתִי בֵּ֥ית זְבֻ֖ל לָ֑ךְ מָכ֥וֹן לְשִׁבְתְּךָ֖ עוֹלָמִֽים". הקב"ה עצמו קבע את הר הבית כמקום התגלותו, וכפי ששם משורר תהילים (קלב,יד) בפי רבונו של עולם על בית המקדש וירושלים: "זֹאת⁠־מְנוּחָתִ֥י עֲדֵי⁠־עַ֑ד פֹּה⁠־אֵ֝שֵׁ֗ב כִּ֣י אִוִּתִֽיהָ".
מעניין, כי כפי שבית המקדש מסמל את הקביעות, כך גם כדי לבנות אותו צריך עם ישראל לחוש קבוע בארצו. כך מצוה התורה (דברים י,יא-יב): וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכׇּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'". ואכן רק לאחר שנאמר על דוד "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכׇּל אֹיְבָיו", אז בפסוק הבא הוא קורא לנתן ומציע את בנית בית המקדש. כל עוד הקיום של עם ישראל בארצו מרגיש רעוע ולא בטוח, הרי שגם לא ניתן לבנות בית המסמל את קביעותה של השכינה בארץ.
חלק מן השבר העצום שבחורבנו של המקדש – שעליו אנו אבלים בתשעת הימים, הוא ההתערערות וההתפרקות של מה שנראה היה כעוגן קבוע. חשבנו שאנחנו יושבים, שקטים ויציבים על קרקע בטוחה, וגילינו שאנחנו שטים ומתנודדים על מים סוערים. האדם חסר הבית או שגלה מביתו לא יכול לשבת; הוא יכול כמובן להניח את עצמו על כסא או על אבן, אבל הישיבה במובן של קביעות ומנוחה נמנעת ממנו. מספיק לנו שנסתכל על אחינו שפונו מבתיהם שבגבול הצפון או עוטף עזה, ונמצאים כבר כעשרה חודשים בבתי מלון או מגורים ארעיים שונים. הם יכולים לשבת, אבל אין להם יישוב, וקשה כך מאד למצוא יישוב הדעת והרגש הנדרש לחיים תקינים. חסר להם הכסא שבבית; חסרה כל כך לכולנו התחושה שרק בית המקדש יכול לתת, של "רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'" (זכריה ב,יד).
כפי שראינו, קביעות השם בתוכנו תוכל לבוא רק על גבי הקביעות שאנו, בעזרת השם, ניצור לעצמנו כאן בארץ ישראל; קביעות שתלויה בסופו של דבר לא באש הקרב, אלא בצדק ובמשפט. במילותיו של משורר תהילים בפרק קכב, כדי שנשמח באומרים לנו "בית השם נלך", צריך ש"שמה ישבו כסאות למשפט", רק כאשר "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", רק כאשר "נבקש טוב לך", אז נזכה לאותו שלום ולאותה קביעות של "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ".

חודש תשרי צונן. בירושלים הקטנה מתכנסים אנשים רבים, כחול אשר על שפת הים, כולם נרגשים מאד, לבושים במיטב בגדיהם. במעלה ההר, מלווים על ידי הזקנים והנכבדים, צועדים הכהנים, נושאים על כתפיהם את ארון הברית המוזהב, ומעליו הכפורת ושני הכרובים, נוצצים למרחוק. הכהנים נכנסים דרך השערים המפוארים לתוך הבניין הגדול, המרשים והחדש שנבנה רק עתה על ידי המלך שלמה, ומניחים את הארון במקומו – בקדש הקדשים. למרות המספר העצום של הנוכחים, כחול אשר על שפת הים, משתרר שקט מתוח. האם יקבל הא-להים את הבית אשר נבנה לכבודו?
והנה, מיד כאשר הכהנים, כעת כתפיהם משוחררות, יוצאים מן הבית, נתמלא הבית כולו עשן, כמו ענן – "וענן מלא את בית השם". שלמה המלך, העומד בצד, מכריז לעם כולו – "ה' אמר לשכון בערפל".
אתמול התבוננו על בית המקדש מן הזוית של עם ישראל, כמקום התועדות ומפגש עם אבינו – אב הרחמן. מזוית זו מרכזו של בית המקדש הוא המזבח, וזמנו העיקרי הוא שלשת הרגלים.
אמנם, בית המקדש הוא לא רק המזבח ושלשת הרגלים; הוא גם קדש הקודשים ויום הכיפורים. במילים אחרות, הוא לא רק מקום העבודה של עם ישראל, אלא גם מקום השראת שכינתו של הקב"ה, אותה שכינה אשר סמלה הוא הענן.
דורות רבים מאד אחרי מעמד חנוכת בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך באותו תשרי ירושלמי צונן, כיהן רבי ישמעאל בן אלישע ככהן גדול. בימי כיפור הוא זכה להקטיר קטורת במקום הקדוש והפנימי ביותר. באמת, קדש הקדשים של בית המקדש השני היה ללא ארון וכפורת וחסר כרובים; ועדיין יכל רבי ישמעאל בן אלישע לספר:
"פַּעַם אַחַת, נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטוֹרֶת לִפְנֵי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכְתְּרִיאֵ-ל יָ-הּ ה' צְ-בָאוֹת, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְאָמַר לִי: יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי! אָמַרְתִּי לוֹ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסֶךָ, וְיִגּוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין".
אך מהי - מעבר לעשן ולאש – משמעותה של השראת שכינה? באיזה מובן בית המקדש הוא ביתו של ה'?
לבית יש משמעויות רבות; ואחת מהן היא שביתו של אדם הוא המקום שבו אישיותו ורצונותיו באים לידי ביטוי באופן הגלוי והנוכח ביותר. תארו לכם זוג צעיר, יושב ומדמיין כיצד יראה הבית בו הם עומדים לגור: מצורתו החיצונית, וחלוקת החדרים, דרך הריהוט והעיצוב, ועד אופן ההתנהלות בתוכו. הבית שהם בונים ביחד ישקף את לא רק את הטעם האסתטי שלהם, אלא גם את החלומות והשאיפות, את התקוות והערכים – האם הבית יעוצב כמתאים לזוג או בציפיה לילדים? במרכז הסלון תעמוד טלוויזיה או ספריה? אילו ספרים יהיו בספריה? האם יהיה חדר אורחים?
כאשר אדם יוצא לרשות הרבים, הוא נדרש להתחשב באילוצים שונים; אך את ביתו הוא מעצב – בכפוף כמובן למגבלות האנושיות – בהתאם למי שהוא רוצה להיות.
בית המקדש הוא בית השם, במובן שהוא מנסה לשקף בצורה המושלמת ביותר את האידיאל שעבורו ברא הא-להים את העולם. יש שהדגישו את הקשר שבין בית המקדש, ובעיקר קדש הקדשים, לגן העדן הקדום:
1. הציווים העיקריים במקדש הם לעבוד – תפקיד הכהנים, ולשמור – תפקיד הלוויים, תפקידים המקבילים למטרה עבורה הוצב האדם בגן עדן – לעבדה ולשומרה.
2. במרכזו של המקדש נמצאים הלוחות, תורת השם שהיא עץ חיים למחזיקים בה, כעץ החיים העומד במרכז הגן; ומעל עץ החיים נמצאים הכרובים השומרים אותו, ככרובים השומרים על דרך גן עדן; וכשם שרוח א-להים מתהלכת בגן לרוח היום, כך גם על המקדש נאמר "ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם"
מעבר לכך, המקדש מסמל את הקיום האידאלי גם בכך שמורחקים ממנו הצדדים השליליים שבחיים – המומים והמוות וטומאתו.
בית המקדש אם כן הוא בית השם, כלומר בית ההתגלות הא-להית, או במילים אחרות – בית החלומות, הבית שבו מתממש הרצון הא-להי, ולכן גם הרצון האנושי, זה שנברא בצלם א-להים.
חורבנו של בית זה הוא התנפצות החלומות על השלימות, והגלות היא גירוש נוסף מגן העדן. אך אין זה רק גלותו של האדם, אלא גלות השכינה עצמה. יחזקאל מתאר את יציאתה של השכינה מבית המקדש:
"וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה".
לאחר שנסתלקה השכינה מבית המקדש, כאשר הוא כבר לא יכל לשמש עוד כמודל לשלמות כבר לא היה טעם אמיתי לקיומו; והגעגועים לבית המקדש הם הגעגועים למה שיכול להיות, למה שצריך להיות, אל גן העדן האבוד, אל בית החלומות.
ואף על פי כן, לקביעה שבית המקדש הוא מקום השראת שכינת ה', ולא רק מקום עבודת ישראל, יש משמעות הלכתית גם בזמננו. הרמב"ם (בית הבחירה ו,טז) מסביר, כי גם לאחר חורבן המקדש וגלותה של השכינה, בכל זאת ישנה קדושה בהר הבית, ואין להכנס אליו בטומאה, "לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה". גם בימינו, כאשר אנו בוכים למראה מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו, עדייאנו מצפים לישועה, מקוים לעתיד טוב יותר ומאמינים שאת מה שנחרב אפשר לבנות, ואת מה שאנו מדמיינים – אפשר להגשים.
בימים האחרונים עסקנו בבית המקדש כבית – פעם כבית המפגש של עם ישראל עם האב, אבינו; ופעם כביתו של הקב"ה, המייצג את חזון השלמות. ראינו גם שרעיונות אלו מתרכזים סביב כלים שונים בבית המקדש, המזבח כמקום העבודה וארון הברית כמקום ההתגלות. מחשבות אלו על הכלים השונים של בית המקדש מובילות אותנו אל הנושא של מחר – איך מרהטים בית ומה תפקידיהם של הרהיטים ביצירת תחושת הביתיות. אני מקווה שהלימוד המשותף עוזר לכם לכוון את חווית תשעת הימים – ושתמשיכ
ו איתו גם מחר.

2. ב' אב – של מי הבית הזה?
לפני מספר שבועות, עליתי עם בן החמש שלנו לירושלים, ובקרנו כמובן בכותל המערבי. כשירדנו במדרגות מן העיר העתיקה לכיוון הכותל, אמרתי לילד – 'הנה הר הבית', והוא ענה לי בשאלה – 'מה, כאן זה הבית של השם?'
לכמה שניות לא ידעתי מה לענות. באמת, האם בית המקדש, שעל חורבנו אנו אבלים בימים אלו, הוא ביתו של השם?
כאשר אנו מסתכלים על הפסוקים בתורה, התשובה היא לכאורה ברורה – ודאי שכן! האם לא נאמר בפירוש בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"? כלומר בית המקדש נועד להיות מקום להשראת שכינתו של הקב"ה בעולם!
אלא שלתפיסה זו, שהמקדש משמש כביתו של הקב"ה, יש בעיה ברורה, שהצביע עליה הבונה הראשון של בית המקדש, שלמה המלך, בנאום חנוכת הבית – "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ - אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי!". (מלכים א, ח, כז). ואף הקב"ה עצמו שם בפי ישעיהו נביאו: " כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי, וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?" מהי אם כך בכלל המשמעות של בניית בית למי שאין לו לא גוף ולא דמות הגוף?
כאשר הרמב"ם בספר המצוות, מצוה כ, מגדיר את המצוה לבנות את בית המקדש הוא כותב: "הציווי שנצטווינו לעשות בית לעבודה, שבו תהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה הפניה ובו תהיה החגיגה וההתקבצות בכל שנה, כמו שיתבאר. והוא אמרו יתעלה: "ועשו לי מקדש"".
הרמב"ם מבין, בדומה לפירוש רש"י על הפסוק בפרשת תרומה, שהציווי "ועשו לי מקדש" משמעו "ועשו לשמי בית קדושה". בית המקדש הוא בית שבו אנחנו יכולים לקדש את שם השם, ובמובן מסוים, להפגש איתו; במובן הזה אפשר לומר, שיותר משהוא ביתו של הא-להים הנמצא בשמים, הוא המקום שהנשמה, זו שהא-להים נפחה בנו, יכולה לקרוא לו בית, כיוון שהיא נפגשת בו עם המקור שממנו היא באה. כשיהודי מגיע לבית המקדש, הוא מרגיש שהוא חזר הביתה, לבית ההורים, למקום שהוא הגיע ממנו. וכך נאמר במדרש:
"אתם בני ואני אביכם, אתם בני שנאמר (דברים י"ד) בנים אתם לה' א-להיכם ואני אביכם שנאמר (ירמיה ל"א) כי הייתי לישראל לאב. כבוד לבנים כשהן אצל אביהם וכבוד לאב כשהוא אצל בניו... עשו בית לאב שיבא וישרה ביניכם, וזהו מה שכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
דמיינו לעצמכם ילדים החוזרים לבית הוריהם, לאחר שכבר גדלו, התבגרו ויצאו מן הבית. אלא שכמה פעמים בשנה, אולי שלשה רגלים, הם חוזרים כולם. הבית שבו הם גדלו צפוף קצת, המיטות אולי קטנות. גם האחים כבר פיתחו כל אחד אישיות עצמאית, ולא קל לחזור ולשהות כולם ביחד. אבל לכמה ימים, תחת עינו האוהבת של האב וידיה המחבקות של האם, הם חוזרים ומבטאים את האחוה שביניהם, והבית הצר נעשה רחב. זוהי בדיוק החוויה שעליה מדברים חכמינו כשהם אומרים שבירושלים בזמן הרגל נעשים כל ישראל חברים, וניתן לסמוך על טהרתם; כשהם מציינים שמעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים; וכשהם מתארים את בצורה יפה כל כך את ההמונים המתפללים בעזרה, עומדים כשהם צפופים ומשתחווים – כשהם רווחים.
ההגעה לבית המקדש כהגעה הביתה, לביתה של הנשמה, מתבטאת גם במפגש נשמות כל הדורות, כפי שמתאר אותו הרמב"ם (בית הבחירה ב,א-ד):
"מזבח, מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר: "וזה מזבח לעולה לישראל". ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר: "ולך לך אל ארץ המוריה". ונאמר: "ויבן שלמה את הבית בהר המוריה". ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא . אמרו חכמים, אדם ממקום כפרתו נברא..."
חורבן בית המקדש, אם כך, הוא חורבן ביתה של הנשמה, חורבן הבית שסביבו ובו יכולות היו נשמות ישראל של כל הדורות כולן להתאסף ולשבח את אביהן. רבי יוסי (ברכות ג) מספר לנו כי "פַּעַם אַחַת, הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְנִכְנַסְתִּי לְחוּרְבָּה אַחַת מֵחוּרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל. בָּא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לְטוֹב וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח, (וְהִמְתִּין לִי) עַד שֶׁסִּיַּימְתִּי תְּפִלָּתִי. לְאַחַר שֶׁסִּיַּימְתִּי תְּפִלָּתִי... ְאָמַר לִי: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעֲנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ! מַה לּוֹ לָאָב שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו, וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שׁוּלְחַן אֲבִיהֶם"
הצער על החורבן ואבלות הגלות הם חוסר היכולת לחזור אל אבן השתיה שלנו, הבית שממנו הגענו, להפגש שוב במפגש של אחוה עם כל האחים, לאכול את המאכלים האהובים (=מעשרות, ביכורים וקרבנות) ולעמוד במפגש ישיר עם אבא. והאגדה שקראנו מספרת, כי הצער על אובדן הביתיות הזו הוא לא רק צערנו שלנו, אלא גם צערו של אבינו מלכנו.
הסיפור שסיפרנו היום הוא סיפורו של בית המקדש כבית המוצא והילדות, כמקום שאליו חוזרים כדי להפגש עם האב, המקום שאליו, מלמד אותנו האיש שבנה את בית המקדש - שלמה המלך - בשיר השירים, חוזרים כאשר מוצאים "את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו, עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי", חדר הורתי, אומר המדרש, זהו בית המקדש. מקדשי המעט שלנו, בהם אנו עונים 'יהא שמיה רבא מבורך', מספקים משהו מן החויה הזו; אבל תשעת הימים, מועד החורבן, הם זמן שבו עלינו לנסות ולשמוע את אותו הקול אותו שמע רבי יוסי, את הקינה על אובדן בית האב.
אבל - הבית שהוא בית המקדש הוא לא רק בית מפגש; הוא גם מקום קדושה ונוכחות השכינה. על משמעות בית המקדש כבית ההתגלות – נלמד בעזרת השם מחר.

היום, ראש חודש אב, הוא היום הראשון של תשעת הימים. המשנה במסכת תענית מלמדת אותנו כי "משנכנס אב ממעטין בשמחה". כיצד ממעטין בשמחה בתשעת הימים שבין ראש חדש אב לתשעה באב? על כך עונה ברייתא ביבמות מג:
"הָעָם מְמַעֲטִין בְּעִסְקֵיהֶם מִלִּישָּׂא וּמִלִּיתֵּן מִלִּבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ וּמְאָרְסִין אֲבָל לֹא כּוֹנְסִין וְאֵין עוֹשִׂין סְעוּדַת אֵירוּסִין"
הראשונים נחלקו מהו בדיוק שאסור לבנות. יש, כמו הרמב"ן, שהבינו שדווקא בניין של שמחה, כמו בית חתנות, שזהו בית שהיו נוהגים לבנות עבור זוג העומד להינשא, הוא שנאסר. אבל בניה רגילה – מותרת. אחרים, כמו הר"ן, סברו שכל בניה נאסרה. יתכן ששורש המחלוקת קדום מאד, ונמצא כבר בתלמוד הירושלמי, במסכת תענית ד,ו:
"אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בְּבִנְייָן שֶׁלְשִׂמְחָה. אֲבָל אִם הָיָה כוֹתְלוֹ גּוֹהֶה סוֹתְרוֹ וּבוֹנֶהוּ. אָמַר שְׁמוּאֵל. בְּכוֹתְלָא דְגָנַיי בֵיהּ"
כלומר, לדעת רבי יהושע בן לוי סתם כותל, שאינו בנין של שמחה, מותר בבניה בתשעת הימים, ואלו לדעת שמואל רק קיר הנצרך לו כדי לישון, אך בניין סתם – אסור לבנות.
הבית יוסף העיר, שלכאורה ההלכה צריכה להיות כדעת רבי יהושע בן לוי והרמב"ן, שהרי לגבי תעניות גשמים, במצב בו עם ישראל התענה ומכל מקום לא ירד גשם, נאמרו הלכות דומות, שיש למעט בבניה, והגמרא בתענית יד ע"ב אומרת בפשטות וללא חולק כי "ּבִנְיָן - בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה... אֵי זֶהוּ בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה זֶה הַבּוֹנֶה בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ"! ואם כן הוא הדין והוא הגדר לנידון דידן של תשעת הימים, שדווקא בניית בית של שמחה תיאסר. על מנת ליישב את דברי הר"ן מציע הבית יוסף שתי סיבות מדוע יש מקום להחמיר בתשעת הימים מעבר לתעניות גשמים: ראשית משום האבלות החמורה יותר, ושנית מכיוון שמדובר בזמן קצר יותר ולכן ניתן להחמיר בו יותר בלי לגרום לפגיעה משמעותית בציבור. אמנם, טיעונים אלו קשים, שכן אם אכן סיבת איסור הבניה היתה אבילות, הרי שבאבלות כל מלאכה נאסרה, ומדוע יחמירו דווקא בבניה. ולגבי הפסד, הרי ממילא אנו אומרים שבמקום של הפסד ממש הבניה מותרת. ומעבר לכל זה, הבית יוסף מביא כי התוספות הוכיחו שדין תעניות גשמים שלא נענו חמור יותר מתשעת הימים. ואם כן חוזרים אנו להתקשות בדברי הר"ן, אשר נפסקו להלכה על ידי פוסקים רבים – המגן אברהם, המשנה ברורה, כף החיים והגר"ע יוסף בחזון עובדיה – מדוע היקף איסור הבניה בתשעת הימים כולל בתוכו כל בניה ולא רק בניה של שמחה?
נדמה לי כי התשובה לשאלה זו קשורה לשורשו של האיסור ולאופיו. איסור הבניה בתשעת הימים אינו נובע רק מהצורך למעט בשמחה, כיוון שאז הוא היה חל רק על בנית שמחה; הוא גם לא נובע מאיסור האבילות, כיוון שאז הוא היה מתרחב לכלל המלאכות. שורשו נובע באופן ישיר מחורבן ביתו של הקב"ה.
הגמרא במסכת בבא בתרא, בסוף הפרק השלישי, מספרת לנו:
"כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן נִטְפַּל לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לָהֶן בָּנַי מִפְּנֵי מָה אִי אַתֶּם אוֹכְלִין בָּשָׂר וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִין יַיִן אָמְרוּ לוֹ נֹאכַל בָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנּוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ וְעַכְשָׁיו בָּטֵל נִשְׁתֶּה יַיִן שֶׁמְּנַסְּכִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְעַכְשָׁיו בָּטֵל.
אָמַר לָהֶם אִם כֵּן לֶחֶם לֹא נֹאכַל שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ מְנָחוֹת אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת פֵּירוֹת לֹא נֹאכַל שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ בִּכּוּרִים אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת אֲחֵרִים מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה שֶׁכְּבָר בָּטֵל נִיסּוּךְ הַמַּיִם שָׁתְקוּ.
אָמַר לָהֶן בָּנַי בּוֹאוּ וְאוֹמַר לָכֶם שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כׇּל עִיקָּר אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי אִי אֶפְשָׁר שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵירָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ...
אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים סָד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְּסִיד וּמְשַׁיֵּיר בּוֹ דָּבָר מוּעָט וְכַמָּה אָמַר רַב יוֹסֵף אַמָּה עַל אַמָּה אָמַר רַב חִסְדָּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח"
נראה, שבעוד בכל השנה כולה אנו נוקטים את דרכו של רבי יהושע, אוכלים סעודת בשר ויין ורק מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו, בונים בית אך משאירים בו אמה על אמה, הרי שבתשעת הימים אנו נוקטים בדרכם של הפרושים – לא אוכלים בשר, כיון שמזבח שהיו מקריבים עליו בשר בטל; לא שותים יין, כיון שניסוך היין בטל; ולא בונים בית, שהרי בית א-להינו חרב. כדבר השם ביד נביאו חגי – "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם, לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים—וְהַבַּיִת הַזֶּה, חָרֵב...יַעַן מֶה, נְאֻם ה' צְ-בָאוֹת--יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר-הוּא חָרֵב, וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ"
תשעת הימים, אם כן, הם זמן שמוקדש, בין השאר, לאבלות על חורבנו של ה'בית'. לא רק במובן של בית-המקדש והקודש, אלא עוד לפני כן - הבית במובן של הביתיות.
השנה הזו שאנו נמצאים בה, שנת תשפ"ד, מובילה אותנו להרהר הרבה במובנו של הבית, ובמשמעות חורבנו ואובדנו. ראינו השנה ישובים שלמים שביתיהם נחרבו; קהילות שגלו מביתן; ולהבדיל ובלא להשוות, גם אנו, חיילי המילואים, מצאנו את עצמנו חודשים ארוכים מחוץ לבתינו, אבל גם – מגינים על הבית, הבית הפרטי והבית הלאומי.
בשל כך, החלטתי להקדיש את תשעת הימים הללו ללימוד ולהתבוננות בבית ובביתיות, בבית המקדש ובכלל. אני מקוה להצליח בעז"ה ובלי נדר לשלוח בכל יום הקלטה קצרה שעוסקת בפן אחד של הבית. נעסוק בשאלות כמו: ביתו של מי הוא בית המקדש? מה זה בכלל בית? מהי המשמעות של גלות מהבית? מדוע קרא רבי יוסי בן חלפתא לאשתו – 'ביתי', והאם מי שעזב בית יכול בכלל לשוב אליו?
אני מקוה שבתשעת הימים הקרובים, ימים שבהם אסור לבנות בתים, תצטרפו אלי למסע שבו נבין טוב יותר מה איבדנו, ואולי אפילו – איך אפשר לבנות את הבית מחדש, כבתחילה.

וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'
משה רבינו כועס על החיילים פקודי החיל ששבים מן המלחמה במדיין. "מדוע החייתם את הנקבות"? הוא שואל אותם. הרי הנשים הללו הן אלו שגרמו מלכתחילה למגפה! נשים אלו נשלחו על ידי המדיינים והמואבים כפיתיון לבני ישראל - על מנת להסיר אותם מעבודת השם, על מנת לגרור אותם לעבודה זרה, על מנת שיאבדו את רצון המלחמה שלהם ואת כושר הלחימה שלהם, ובעיקר - על מנת להביא עליהם את חרון אף ה'. ואכן המזימה הצליחה.
ובאמת, כיצד יש להבין את בני ישראל, מדוע הם לא הענישו את אותן נשים שהיו מלכתחילה הגורם לכל הבעיה? ובכן, משה רבינו חשד, כפי שאומרת הגמרא במסכת שבת דף סד עמוד א, ""אמר להם משה לישראל שמא חזרתם לקילקולכם הראשון?" כלומר, אולי השארתם את הנשים הללו בחיים כי אתם רוצים לשוב ולזנות איתן?
אף שכך האשים משה, קשה להאמין שמישהו כמו פנחס, האיש שהרג את זמרי בן סלוא ואת כוזבי בת צור בדיוק על הדבר הזה, והוא שהוביל עכשיו את המלחמה, יתפתה כך. האם ייתכן להאשים אותו שהוא חזר לאיזשהו קלקול שחטאו בו בני ישראל?
בעל השם משמואל מסביר בצורה מעניינת מאוד. הוא אומר, שאכן ברור היה לפקודי החיל שעליהם להעניש את אותן נשים. אלא שפקודי החיל חשבו שהעונש החמור והנקמה החמורה ביותר תהיה דווקא על ידי השארתן בחיים, אולי אפילו התעללות בהן ודברים כדומה לזה. ועל כך אמר להם משה רבנו - לא כפי שאתם חושבים תהיה מלחמת נקמת השם במדיין. אילו באמת היה מדובר רק ברצון לנקום על מה שנעשה לנו, לישראל, אז ראויה היתה פעולה מהבטן, פעולה מתוך כעס, אז באמת אולי שייכות פעולות כגון התעללות. אבל לא זה המצב. אנחנו באים, אמר להם משה, לנקום את נקמת ישראל שהיא בעצם נקמת השם.
אני מדבר כאן עכשיו מתוך חניון רעים, קרוב מאוד למקום שבו טבחו מחבלי חמאס רק לפני כעשרה חודשים. כאן, בחניון רעים, נטבחו למעלה מ 400 בני ישראל - 400 מאחינו. עשרות נחטפו מכאן לעזה. כשאדם רואה את המקום הזה ורואה את מיצגי ההנצחה השונים, ודאי שמתעורר בו רצון לנקמה, וכך ראוי שיהיה. גדולה נקמה, אמרו לנו חכמים, שניתנה בין שני שמות של הקדוש ברוך הוא: "א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיעה". ואף על פי כן צריך לדעת מהי נקמת השם. כך הסביר להם משה רבינו לאותם פקודי החיל. האופן שהקב"ה מתגלה אלינו בעולם הוא דרך התורה, דרך החוק ובעיקר דרך הצדק והאמת. ולכן חשוב שנקמת ה' תיעשה בצורה צודקת ואמיתית. כל אחד צריך לקבל את עונשו כפי שמגיע לו בצורה הנכונה בצורה מסודרת - על פי בית דין. חז"ל מאריכים בהסבר כיצד קבעו את העונש לאותן נשים במלחמת מדיין, קביעה שהצריכה את התערבותו של לא פחות מארון הברית על מנת לעמוד על שורת הצדק והדין, ולא באיזה משפט שדה.
בדרך זו צריכים לנקוט גם אנחנו, הבאים לנקום את נקמת ישראל שהיא נקמת השם. עם ישראל מייצג בעולם את נוכחותו של הקדוש ברוך הוא, המתגלה דרך האמת, דרך הצדק ודרך היושר. ודאי "דם עבדיו יקום", ודאי, אנחנו חייבים להשיב נקם לצרינו; אבל הנקמה הזו תבוא לא באובדן חושים חס וחלילה, לא בשיכרון של כוח ואלימות, אלא דווקא בדרך שלימד אותנו הקדוש ברוך הוא, דרך היושר והצדק ודרך האמת, שהיא חותמו של הקב"ה, ומתוך חותמו נקרא את שמו של הקדוש ברוך הוא, הנקרא גם – 'שלום'. השם עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.
The Shem MiShmuel offers an interesting explanation. He suggests that the army officers clearly knew they needed to punish these women. However, they thought that the harshest punishment and most severe revenge would be to keep them alive, perhaps even to abuse them. To this, Moses replied: This is not how the Lord's vengeance against Midian should be carried out.
I'm speaking now from Rei'm parking lot, very close to where Hamas terrorists massacred just ten months ago. Here, at Rei'm, over 400 Israelites—400 of our brothers and sisters—were slaughtered. Dozens were kidnapped from here to Gaza. When one sees this place and the various memorial displays, a desire for vengeance certainly arises, and rightfully so.
Nevertheless, we must understand what the Lord's vengeance means. This is what Moses explained to the army officers. The way God reveals Himself to us in the world is through the Torah, through law, and especially through justice and truth. Therefore, it's crucial that the Lord's vengeance be carried out in a just and truthful manner. Everyone should receive their punishment as they deserve, in the proper way, in an orderly fashion—according to the court's decision.
This is the approach we too must take when we come to avenge Israel, which is the Lord's vengeance. The people of Israel represent in the world the presence of the Holy One, Blessed be He, who is revealed through truth, justice, and integrity. . And from His seal, we will read the name of the Holy One, Blessed be He, who is also called—'Peace.' May the Lord give strength to His people; may the Lord bless His people with peace

"וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב. וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ"
מדוע נכתב כאן עניינים של דתן ואבירם וקרח ועדתו, כאשר אנו עוסקים במניין הבא לאחר המגיפה שנגרמה על ידי חטא הזנות של בני ישראל עם בנות מואב בערבות שיטים, ובמיוחד חטאו של זמרי בן סלוא עם כזבי בת צור?
אנו מוצאים לכך תשובות שונות במפרשים:
אברבנאל – כיון שיש כאן מפקד, רצה להעיר על הסיבה אשר בעבורה נתמעט דגל מחנה ראובן.
רמב"ן – כיון שאנו קרובים לארץ ולעיסוק בדיני נחלות, נאמר לנו שדתן ואבירם הפסידו את נחלתם וממשפחת אליאב נותרה ירושה רק לנמואל.
אך יתכן שישנה תשובה אחרת, כזו המקשרת בצורה ישירה את חטאם של דתן ואבירם, קרח ועדתו, אל החטאים שהתרחשו בערבות מואב.
ראשית, אנו צריכים מבט רחב יותר על חטאו של זמרי בן סלוא. אנו רגילים לראות את החטא כנטוע במישור שבין אדם למקום; אך יתכן שאמנם נופו נוטה לתחום שבין אדם למקום, אך שורשיו הם בתחום שבין אדם לחברו. למרבה ההפתעה, חטא של לקיחת נשים נוכריות לא מופיע רק בערבות מואב, קודם לכניסתו הראשונה של עם ישראל לארצו, אלא גם כאלף שנים מאוחר יותר, בימי עזרא ונחמיה, בזמן שיבת ציון. גם שם היה החטא קשור כמובן באיסורי עריות ובעבודה זרה, אך הנביא מלאכי מגלה לנו על הרקע האמיתי לחטא:
"וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם: וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ: וְלֹא אֶחָד עָשָׂה וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱ—לֹוהִים וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד"
רש"י שם מסביר את הרקע:
"שהנשואי ישראליות נשאו עליהם את הנכריות לפי שנתפחמו ישראליות ברעב ובגולה ונתגנו עליהם, והיה מושיבה בביתו צָדֿוּ ובאלמנות חיות והנכרית היתה גברת.
כסות דמעה את מזבח ה' – שהיו באות לפני המזבח ובוכות לפניו ואומרות מה חטאנו ומה מצאו אנשינו בנו עול הננו לפני המזבח להבדק כסוטות."
יתכן, ואולי גם מסתבר, שזה היה גם המצב אצל זמרי בן סלוא ואנשיו; נמאסו עליהן אותן הנשים שהלכו עמן לאורך כל הדרך, שנתפחמו בשמש, ואולי גם כעסו והתלוננו. הנה עכשיו הם יכולים לקבל נשים צעירות ורעננות, מואביות ומדיניות בנות המקום. אנו יכולים להניח שתגובת הנשים הישראליות להן הם היו נשואים לא היתה שונה בהרבה מזו המתוארת בספר מלאכי – כסות דמעה את מזבח השם.
מעשיו של זמרי בן סלוא אכן היו חטאי עריות, שאכן פתחו פתח לאיסורי עבודה זרה החמורים. אך היסוד להם היה הבגידה באשת הנעורים, הפירור והניוון של הבית המשפחתי. השורש להכל היה ההתייחסות לברית שבין איש לאשתו כשותפות חוזית האמורה להביא תענוגות – וכאשר אלו לא מגיעים, החוזה בטל.
תפיסה זו היא תמונת מראה, ברמה המשפחתית, לחטאיהם של דתן ואבירם, קרח ועדתו, ברמה הלאומית והדתית. דתן ואבירם הסכימו להיות חלק מעם ישראל רק כל עוד 'החוזה נשמר', והם זוכים לארץ זבת חלב ודבש. אך אם 'לא לארץ זבת חלב ודבש הביאתנו', אזי – 'לא נעלה!' הם מחוץ לברית הלאומית. קרח ועדתו אף הם מוכנים להיות חלק מעדת ישראל הקדושים, אך רק כל זמן שהם מכהנים ככהנים; אם הם לא מקבלים את התמורה והכבוד אשר לדעתם ראויים להם, הרי הם מחוץ לברית השם ועדתו.
פרשת פנחס קוראת לנו להתעלות מעל לחישובים העלות תועלת הצרים. הברית המשפחתית שלנו, עם הורינו, עם בן ובת הזוג, עם הילדים, גדולה ועמוקה יותר מכל רווח נקודתי שאפשר או אי אפשר לקבל; הברית הלאומית שלנו, שחושלה באלפי שנות גורל משותף וצופה קדימה אל הגאולה הנצחית, אסור לה שתקרע בגלל אי הסכמה ואינטרסים כיתתיים צרים; ולבסוף, הברית החשובה ביותר שלנו, הברית עם ריבון העולמים, חייבת להיות ברית עולם.
ובזכות בריתות אלו נזכה כולנו להבטחת השם לפנחס – לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום.