דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

חמישה דברים רעים אירעו לאבותינו בי"ז בתמוז, שעליהם אנו צמים; אך העיקרי שבהם הוא הבקעת חומות ירושלים. אנחנו יכולים אולי לדמיין את משמעות הבקעת החומות – את החיילים הרומאים, צמאי הדם והנקמה, שנכנסים לתוך העיר חסרת ההגנה; את האימה של התושבים היהודים – ואת הזוועות הנוראיות המתחוללות כאשר שתי הקבוצות הללו מתנגשות. כך מתאר יוסף בן מתתיהו, או יוספוס פלוויוס, את הדברים שראה במו עיניו:
"[החיילים הרומאים] שטפו ועברו בסימטאות כשחרבם השלופה בידם והיו הורגים את כל מי שנזדמן בדרכם בלי הבחנה , והיו שורפים את הבתים על כל האנשים שמצאו שם מקלט . פעמים רבות היו נכנסים לתוך הבתים כדי לבוז בז והיו מוצאים משפחות שלמות מתות , והחדרים מלאים חללי הרעב , ואז היו מזועזעים... בכל זאת לא היו להם רגשות אלו על החיים , אלא היו דוקרים את כל מי שנקלע לדרכם , ודיחסו את כל הרחובות בגוויות , והציפו את כל העיר בדם , במדה כזאת שהרבה להבות היו כבות על ידי דם הטבוחים."
ואולי, כדי להתחבר ליז בתמוז, אנחנו לא צריכים לדמיין; אלא רק להזכר במציאות שלנו. אני מדבר כעת מתוך בית הכנסת במוצב כיסופים. כאשר חומת המגן שלנו סביב עוטף עזה הובקעה בשמיני עצרת, המוצב הזה היה אחד המוצבים אליהם נכנסו מאות מחבלי חמאס. למעלה מעשרים חיילים שלנו נפלו בקרב. המושבים שעליהם אני יושב כאן מלאים ברסיסים; על הקיר תלויה תפילת קדיש דרבנן מחוררת בכדורים; אפילו הפרוכת וארון הקדש נפגעו.
למעשה, התיאורים של יוסף על טבח יז בתמוז אינם שונים מהתיאורים של טבח שמיני עצרת ביישוב הסמוך, יישוב כיסופים, שבו בין השאר נרצחה קשישה בת תשעים בירי לראשה, ובני משפחה נשרפו למוות בתוך הממ"ד.
אבל האסון העצום הזה הוא רק חלק מהסיפור של יז בתמוז. הטבח של אנשי ירושלים הוא מה שקרה ביז בתמוז עצמו. אבל אנחנו יודעים, שיז בתמוז לא רק עומד בפני עצמו, אלא שהוא היום הפותח את התקופה שאנו קוראים לה שלשת השבועות או בין המצרים, תקופת החורבן שמסתיימת בצום תשעה באב. הבקעת החומות לא רק אפשרה את האסון של יז בתמוז, אלא שהיא היתה הנקודה האחרונה שלפני חורבן בית המקדש וסופה המוחלט של העצמאות היהודית בארץ ישראל למשך אלפיים שנה.
יז בתמוז קורא לנו מתוך ההסטוריה היהודית, לא רק כיום אבל, אלא גם כיום של תשובה. כמו שאמרנו מקודם, יז בתמוז של לפני אלפיים שנה לא היה רק נורא בפני עצמו, אלא שהוא גם היה הציון האחרון לפני החורבן הגדול. אנחנו נמצאים במקום שבו אנו יכולים לעצור; לשאול את עצמנו איך נשנה את המהלך של ההיסטוריה; איך נמצא את האמונות, הרעיונות והערכים שמאחדים אותנו ולא שמפלגים אותנו; מה המעשים שכל אחד מאיתנו כיחיד יכול לעשות כדי שהמדינה שלנו תהיה מופת של צדק ושלום, של אהבה ואחווה, עד כדי כך שאפילו האויבים שלנו ירצו ללמוד מאתנו ולא להלחם בנו.
יז בתמוז הוא יום שבו אנחנו צריכים לתת תשובה לשאלה, איך אנחנו יכולים לקדם את החזון הגדול ששם הא-ל בפיו של הנביא זכריה:
" כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"

וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל לִבְנֵי יוֹסֵף מִיַּרְדֵּן יְרִיחוֹ לְמֵי יְרִיחוֹ מִזְרָחָה הַמִּדְבָּר עֹלֶה מִירִיחוֹ בָּהָר בֵּית אֵל: וְיָצָא מִבֵּית אֵל לוּזָה וְעָבַר אֶל גְּבוּל הָאַרְכִּי עֲטָרוֹת: וְיָרַד יָמָּה אֶל גְּבוּל הַיַּפְלֵטִי עַד גְּבוּל בֵּית חוֹרֹן תַּחְתּוֹן וְעַד גָּזֶר וְהָיוּ תצאתו תֹצְאֹתָיו יָמָּה: וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי יוֹסֵף מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם: וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם מִזְרָחָה עַטְרוֹת אַדָּר עַד בֵּית חוֹרֹן עֶלְיוֹן: וְיָצָא הַגְּבוּל הַיָּמָּה הַמִּכְמְתָת מִצָּפוֹן וְנָסַב הַגְּבוּל מִזְרָחָה תַּאֲנַת שִׁלֹה וְעָבַר אוֹתוֹ מִמִּזְרַח יָנוֹחָה: וְיָרַד מִיָּנוֹחָה עֲטָרוֹת וְנַעֲרָתָה וּפָגַע בִּירִיחוֹ וְיָצָא הַיַּרְדֵּן: מִתַּפּוּחַ יֵלֵךְ הַגְּבוּל יָמָּה נַחַל קָנָה וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם: וְהֶעָרִים הַמִּבְדָּלוֹת לִבְנֵי אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי מְנַשֶּׁה כָּל הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן: וְלֹא הוֹרִישׁוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקֶרֶב אֶפְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי לְמַס עֹבֵד: פ
וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה כִּי הוּא בְּכוֹר יוֹסֵף לְמָכִיר בְּכוֹר מְנַשֶּׁה אֲבִי הַגִּלְעָד כִּי הוּא הָיָה אִישׁ מִלְחָמָה וַיְהִי לוֹ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן: וַיְהִי לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנֵי אֲבִיעֶזֶר וְלִבְנֵי חֵלֶק וְלִבְנֵי אַשְׂרִיאֵל וְלִבְנֵי שֶׁכֶם וְלִבְנֵי חֵפֶר וְלִבְנֵי שְׁמִידָע אֵלֶּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הַזְּכָרִים לְמִשְׁפְּחֹתָם: וְלִצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה: וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים לֵאמֹר ה' צִוָּה אֶת מֹשֶׁה לָתֶת לָנוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ אַחֵינוּ וַיִּתֵּן לָהֶם אֶל פִּי ה' נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן: וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה לְבַד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן: כִּי בְּנוֹת מְנַשֶּׁה נָחֲלוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ בָּנָיו וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד הָיְתָה לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים: וַיְהִי גְבוּל מְנַשֶּׁה מֵאָשֵׁר הַמִּכְמְתָת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי שְׁכֶם וְהָלַךְ הַגְּבוּל אֶל הַיָּמִין אֶל יֹשְׁבֵי עֵין תַּפּוּחַ: לִמְנַשֶּׁה הָיְתָה אֶרֶץ תַּפּוּחַ וְתַפּוּחַ אֶל גְּבוּל מְנַשֶּׁה לִבְנֵי אֶפְרָיִם: וְיָרַד הַגְּבוּל נַחַל קָנָה נֶגְבָּה לַנַּחַל עָרִים הָאֵלֶּה לְאֶפְרַיִם בְּתוֹךְ עָרֵי מְנַשֶּׁה וּגְבוּל מְנַשֶּׁה מִצְּפוֹן לַנַּחַל וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה: נֶגְבָּה לְאֶפְרַיִם וְצָפוֹנָה לִמְנַשֶּׁה וַיְהִי הַיָּם גְּבוּלוֹ וּבְאָשֵׁר יִפְגְּעוּן מִצָּפוֹן וּבְיִשָּׂשכָר מִמִּזְרָח: וַיְהִי לִמְנַשֶּׁה בְּיִשָּׂשכָר וּבְאָשֵׁר בֵּית שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְיִבְלְעָם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת יֹשְׁבֵי דֹאר וּבְנוֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי עֵין דֹּר וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי תַעְנַךְ וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וּבְנוֹתֶיהָ שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת: וְלֹא יָכְלוּ בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְהוֹרִישׁ אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת: וַיְהִי כִּי חָזְקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵשׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ: ס וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם רָב עַד אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי ה': וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם עַם רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים כִּי אָץ לְךָ הַר אֶפְרָיִם: וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יוֹסֵף לֹא יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר וְרֶכֶב בַּרְזֶל בְּכָל הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בְּאֶרֶץ הָעֵמֶק לַאֲשֶׁר בְּבֵית שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בֵּית יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם וְלִמְנַשֶּׁה לֵאמֹר עַם רַב אַתָּה וְכֹחַ גָּדוֹל לָךְ לֹא יִהְיֶה לְךָ גּוֹרָל אֶחָד: כִּי הַר יִהְיֶה לָּךְ כִּי יַעַר הוּא וּבֵרֵאתוֹ וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו כִּי תוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ כִּי חָזָק הוּא: פ

הראי"ה קוק (ג) - ירושלים
א. מבוא לאורות הקדש, הרב דוד כהן (הנזיר)
לפני כ"ז שנה [שנת תרע"ה, 1915], ואני בשווייץ בבאזל, עסוק בלימודי הדעות והפילוסופיות לתקופותיהן, מלא צימאון ושקיקה לאמת, בייחוד האמת הישראלית, הגיעה אליי השמועה מהרב, שנמצא אז בארץ זו מזרחה. פניתי במכתב, ובקבלי תשובה, החלטתי לנסוע אליו. אחרי טבילה במימי הריין, מצויד ב'שערי קדושה', מלא ספק וחיכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול תרע"ה באתי אליו, מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב ליבי. גורל חיי היה על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקידה, בשיר וניגון עליון, 'משמי שמי קדם' ו'זכור לנו אהבת הקדמונים', ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחרי התפילה מיהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פיללתי מצאתי – מצאתי לי רב, ושערי קדושה ושערי בינה נפתחו לפניי.
ה. מכתב לר' זלמן פינס, 1919
אנכי אינני פוליטיקני, ולא אוכל להתגדר בענינים של פירוד הדעות. הנני רואה רק את הצד הטוב שבכל הופעה ואליו אני מתייחס באהבה ויקר, על כן אני מקוה שגם מתנועתה של אגודת ישראל ישע וטוב יצמח לבני ישראל... כעת הפסקתי את הפעולות האגיטציוניות [=תעמולתיות] לשעה, מפני שבאי כח המזרחי באו ועוסקים באנרגיה [=מרץ] בשלהם, ואינני חפץ שתהיה בינינו התחרות תגרנית. אקוה כי ההמון הגדול ביושר טבעיותו יכיר סוף סוף את ההכרח שבתנועתנו, וכל האגודות השונות יכירו כי הננו באים לחזק ולנשא את כל היד העסוקה בבנין ובתחיה, וכולם יעשו לנו אוהבים...
ו. אורות התחיה (1920), לד
ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור הא-להי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חבירו כלל... עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעליתה ע"י שירות ותשבחות, שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים; אלא שע"י הכוונות העליונות עולה הנשמה הפנימית, וע"י המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל עולה הרוחניות החיצונית. ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות כולם...
ואל יפלא אם יש חסרונות במהלך החיים של העוסקים באימוץ הגופני ובכל החיזוקים הארציים שבישראל, כי אפילו הופעת רוח הקודש צריכה בירור מתערובות ציחצוחי טומאה שמתערבים בה, והיא הולכת ומיטהרת...
ז. עיתון 'קול ישראל', 1927
האם לא די לו לרב הזה במה שהוא מבכר את החנוך המזרחי על פני החנוך הישן ומשתתף תמיד בהבחינות ומסייע להם, אלא שהוא רוצה עוד לסחוב את בנינו ובנותינו אל הספורט ואל הפריצות של הכדורגל, להוציא את הילדים מבית חייהם, אשר אנו שומרים עליהם כבבת עינינו שלא יתערבו בגויים ולא ילמדו ממעשיהם; לנתק אותם מעל הגמרא ולהוליכם לעברי פי פחת אל הספורט ואל כדור הרגל. על דבר האחרון זה מוכרחים אנו לומר בפה מלא להרב הזה: לא ולא! בנינו לא ניתן לך, הדבר ממך והלאה, אנו נוסיף להגן בחרף נפש על נשמות ילדינו ולא נתן להם לתעות בהבלי שוא, בשיטת קדושת הספורט וכדומה. טועה הוא הרב הזה בכלל אם חושב הוא שיש לו איזה השפעה על הנוער החרדי באופן ישר. הנוער החרדי אינו נשמע לו ומכל שכן שאבות הנוער החרדי אינם זקוקים לו. אבל יראה נא העולם כולו את רצונו של הרב הזה, מה הוא רוצה לעשות מירושלם ועד אנה רוצה הוא להוליך את ילדי עיה"ק.
ח. אגרת ה'אמרי אמת' מגור, 1921
והנה בחו"ל הי' מושג וציור אחר ממה שהוא באמת. כי עפ"י הידיעות הי' נחשב הרה"ג הרא"ק שי' כאלו הי' רב נאור ורודף שלמונים, ויצאו נגדו בחרמות וגדופים... ואולם לא זה הדרך לשמוע רק מצד אחד, יהי' מי שיהי'.
והרה"ג ר' אברהם קוק שי' הוא איש האשכולות בתורה ומדות תרומיות. גם רבים אומרים כי הוא שונא בצע. אולם אהבתו לציון עוברת כל גבול ואומר על טמא טהור ומראה לו פנים... ומזה, באו דברים הזרים שבחבוריו. והרבה התוכחתי עמו, כי אם כונתו רצוי, אבל מעשיו וכו', שנותן יד לפושעים, כל עוד שעומדים במרדם ומחללים כל קודש... להגדיל התעמלות פושעים ולהחניפם באופן נבהל לקרות להם שלום עליכם מלאכי השרת וכו' מלאכי עליון. זה מרגיז החרדים באופן שא"א לתארו. גם שיטתו בענין העלאת הנצוצות הוא דרך מסוכן; כל עוד שאינם שבים מפשע, אז הנצוצות אין בהם ממש, ומביא בזה סכנה לנפשות טהורות ונקיות, שיתחברו עי"ז לפושעים בכח יפיפיתו של יפת.

ב"ק ד ע"א
ושמואל מ"ט לא אמר כרב אמר לך אי סלקא דעתך אדם הא קתני סיפא שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם וליתני ברישא בנזקי ממון קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי ורב נמי הא קתני אדם בסיפא אמר לך רב ההוא למחשביה בהדי מועדין הוא דאתא ומאי לא הרי ה"ק לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי האדם שאין משלם את הכופר ולא ראי האדם שחייב בארבעה דברים כראי השור שאין בו ארבעה דברים הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וכי שור דרכו להזיק במועד ומועד דרכו להזיק כיון דאייעד אורחיה הוא אדם דרכו להזיק בישן ישן דרכו להזיק כיון דכייף ופשיט אורחיה הוא ושמירתן עליך אדם שמירת גופו עליו הוא ולטעמיך הא דתני קרנא ארבעה אבות נזיקין ואדם אחד מהן אדם שמירת גופו עליו הוא אלא כדאמר ליה רבי אבהו לתנא תני אדם שמירת גופו עליו הכא נמי תני אדם שמירת גופו עליו
רמב"ן ב"מ פב ע"ב
ומצאתי בתוס' בב"ק (כ"ז ב') שמפרשים אותה משום אדם המזיק, וא"כ למה פטרוהו לדברי האומר אנוס הוא והלא אדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון, והם השיבו שאינו חייב באונסין גדולים וסמכו אותה מן הירו' שאמרו בישן ובא חבירו וישן אצלו הוא המועד, ואי אפשי להעמידה דהתם משום דשני פשע בעצמו, וכן מה שאמרו באם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון וכולה מתני', וכן מה שאמרו לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, כלם כשהם אדם המזיק משום פשיעה דניזק פטרו בהם, או שהם בור וכגון שהלה נתקל בו, ואין להאריך כאן, ועוד הביאו טבח אומן שקלקל דפטור בחנם ואמאי אדם מזיק הוא, וכי נמי סבירא לן אנוס הוא ליחייב, וזה ודאי קשה עליהם דכיון דמיחייב בשכר אלמא כעין גנבה ואבדה הוא ולאו אונס גדול ולאו אונס קטן הוא ופטרוהו בחנם, אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק, וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזקין אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם (ב"ק כ"ו ב'), ונפל מן הגג ברוח שאינה מצויה (שם כ"ז א') הרי הזכירו סוף האונסין כלם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע, דרוח מצויה הזכירו לענין ש"ח אבל רוח שאינה מצויה לא הוזכרה בתלמוד אלא לענין אונס דהוא מן האונסין הגדולים שבעולם, ואין כאן מקום להאריך בזה יותר מדאי.
נמוקי יוסף ב"ק יא
דומיא דשבר את הכלים. והיינו שוגג קרוב לאונס דאילו פושע כמזיד דמי לחייבו (שוגג) אף בארבעה דברים כדלקמן אבל כשהוא שוגג פטור מד' דברים דשבת וריפוי כי יריבון אנשים כתיב צער נמי ילפינן מקרא דפצע תחת פצע ואין ריבוי לחייבו שוגג ואם כן אינו חייב אלא מזיד דומיא דכי ינצו אנשים דכתיב גביה דדבר הלמד מעניינו הוא בושת נמי לא מחייב אלא במתכוין כדכתיב ושלחה ידה והחזיקה אבל נזק נפקא לן מריבויא לחייב אפילו באונס ובשוגג דאי במזיד הא כתיב עין תחת עין לחייב בנזק אייתר תחת בפצע תחת פצע לרבויי דאפילו באונס ובשוגג חייב בנזק דגבי נזק כתיב ומיהו באונס דאמרן דחייב בנזק היינו שאינו אונס גמור [ממש] כגון היתה לו אבן בחיקו אף על פי שלא הכירה מעולם משום דאיבעי ליה למיחש שמא הניח איזה דבר בחיקו ושכחו אבל אונס גמור כגון הא דירושלמי שבא חבירו [וישן] אצלו פטור כדאמרן דרחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר נמצא דלענין ארבעה דברים לא מיחייב אלא כשהוא פושע גמור בתחלה ובסוף ומפרש בגמרא מה התם נזק אין ארבעה דברים לא [דלא] שייכי בכלים:

ג. המספד בירושלים (1904)
צריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם. אמנם כשם שיצר השם יתברך באדם הגוף והנשמה... ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת... כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכוחות; הכוח המקביל לערך הגוף האנושי השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי... והצד השני עצם הכוח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שוים להם בגופניות כאשר האדם שוה בכוח החיים שבו לאחד הבעלי חיים, והצד השני הוא העניין המתייחד לישראל עצמם... והנה, בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר, ומצד חסרון הכשרתו אין הכחות מתאחדים, להשכיל מעבר מזה איך שההכשר הכללי לישראל אינו כ"א בסיס ליסודו המיוחד, וע"כ צריך שתהיה ההנהגה מכוונת לתכלית ההתעלות המיוחדת, ולהיות מושפעת הרבה מהסגולה של יחידי הדור צדיקים וחכמי תורה, ולעומת זה ההכרה שהחפץ לחזקם של ישראל והתנערותם בתור אומה חיה, עם כל צרכיה החומריים, שהוא דבר נכון כשמצטרף לכל התכונה הראויה, גרמה עד כה שלא הצליחה במעשיה, עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים, שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיג הראשי נפל חלל מעוצר רעה ויגון.
ע"כ ראוי לנו לשים אל לב להשתדל לנטית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה, לשמוח בהתנערות חפץ החיים הבריאים החומריים המפעם בכלל באומה, ולדעת שהתכונה הזאת אינה תכליתם של ישראל.
ד. מאמר הדור, בתוך בעקבי הצאן (1906)
בכל הזמנים ובכל הדורות אנחנו רואים, בדור שהוא מלא פרצות, הפרצות עוברות על פני כל חוגו המוסרי לכל צדדיו. דור שוכח אלוה הוא ג"כ דור סורר ומורה, זולל וסובא... מוזר הוא הדור הזה, שובב הוא, פראי הוא אבל גם נעלה ונשא... רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה עולים ומתגברים, הכח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה. חלק גדול מהדור הצעיר איננו חש כל כבוד לכל מה שהורגל, לא מפני שאופלה נפשו, לא מפני שנשפל מאותו הגבול, שהחק והמשפט עומדים עליו בדעה ההמונית הרגילה, כי אם מפני שעלה עד המקום... מפני מיעוט העבודה בתלמודם של יסודי הרגש והדעת שבמרחב התורה... עד שנדמה לו שהכל הוא שפל הרבה מערכו... הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאד מוכשר הוא לשוב מאהבה שיראת הרוממות תתחבר עמה... דור בעל רוח גדול חפץ ומוכרח לחפוץ, בכל מקום שהוא פונה, לשמע דברים גדולים...
התחיה של "השבת לב אבות אל בנים ולב בנים אל אבותם" אי-אפשר להיות כי-אם דוקא על-ידי אוירא דארץ-ישראל...

וקרן מאי שייריה כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן וליתנייה בהדיא במועדין מתחילתן קמיירי בתמין ולבסוף מועדין לא קמיירי ושמואל מ"ט לא אמר כרב אמר לך אי סלקא דעתך אדם הא קתני סיפא שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם וליתני ברישא בנזקי ממון קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי ורב נמי הא קתני אדם בסיפא אמר לך רב ההוא למחשביה בהדי מועדין הוא דאתא

וּלְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵי יְהוּדָה אֶל פִּי ה' לִיהוֹשֻׁעַ אֶת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק הִיא חֶבְרוֹן: וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק: וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר: וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה: וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה: וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב מַה לָּךְ: וַתֹּאמֶר תְּנָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת: פ זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם: וַיִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה אֶל גְּבוּל אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה קַבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיָגוּר: וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה: וְקֶדֶשׁ וְחָצוֹר וְיִתְנָן: זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת: וְחָצוֹר חֲדַתָּה וּקְרִיּוֹת חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר: אֲמָם וּשְׁמַע וּמוֹלָדָה: וַחֲצַר גַּדָּה וְחֶשְׁמוֹן וּבֵית פָּלֶט: וַחֲצַר שׁוּעָל וּבְאֵר שֶׁבַע וּבִזְיוֹתְיָה: בַּעֲלָה וְעִיִּים וָעָצֶם: וְאֶלְתּוֹלַד וּכְסִיל וְחָרְמָה: וְצִקְלַג וּמַדְמַנָּה וְסַנְסַנָּה: וּלְבָאוֹת וְשִׁלְחִים וְעַיִן וְרִמּוֹן כָּל עָרִים עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע וְחַצְרֵיהֶן: ס בַּשְּׁפֵלָה אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה: וְזָנוֹחַ וְעֵין גַּנִּים תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם: יַרְמוּת וַעֲדֻלָּם שׂוֹכֹה וַעֲזֵקָה: וְשַׁעֲרַיִם וַעֲדִיתַיִם וְהַגְּדֵרָה וּגְדֵרֹתָיִם עָרִים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: צְנָן וַחֲדָשָׁה וּמִגְדַּל גָּד: וְדִלְעָן וְהַמִּצְפֶּה וְיָקְתְאֵל: לָכִישׁ וּבָצְקַת וְעֶגְלוֹן: וְכַבּוֹן וְלַחְמָס וְכִתְלִישׁ: וּגְדֵרוֹת בֵּית דָּגוֹן וְנַעֲמָה וּמַקֵּדָה עָרִים שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: ס לִבְנָה וָעֶתֶר וְעָשָׁן: וְיִפְתָּח וְאַשְׁנָה וּנְצִיב: וּקְעִילָה וְאַכְזִיב וּמָרֵאשָׁה עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן: עֶקְרוֹן וּבְנֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ: מֵעֶקְרוֹן וָיָמָּה כֹּל אֲשֶׁר עַל יַד אַשְׁדּוֹד וְחַצְרֵיהֶן: אַשְׁדּוֹד בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד נַחַל מִצְרָיִם וְהַיָּם הגבול הַגָּדוֹל וּגְבוּל: ס וּבָהָר שָׁמִיר וְיַתִּיר וְשׂוֹכֹה: וְדַנָּה וְקִרְיַת סַנָּה הִיא דְבִר: וַעֲנָב וְאֶשְׁתְּמֹה וְעָנִים: וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן וְגִלֹה עָרִים אַחַת עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: אֲרַב וְרוּמָה וְאֶשְׁעָן: וינים וְיָנוּם וּבֵית תַּפּוּחַ וַאֲפֵקָה: וְחֻמְטָה וְקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן וְצִיעֹר עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן: ס מָעוֹן כַּרְמֶל וָזִיף וְיוּטָּה: וְיִזְרְעֶאל וְיָקְדְעָם וְזָנוֹחַ: הַקַּיִן גִּבְעָה וְתִמְנָה עָרִים עֶשֶׂר וְחַצְרֵיהֶן: חַלְחוּל בֵּית צוּר וּגְדוֹר: וּמַעֲרָת וּבֵית עֲנוֹת וְאֶלְתְּקֹן עָרִים שֵׁשׁ וְחַצְרֵיהֶן: קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים וְהָרַבָּה עָרִים שְׁתַּיִם וְחַצְרֵיהֶן: ס בַּמִּדְבָּר בֵּית הָעֲרָבָה מִדִּין וּסְכָכָה: וְהַנִּבְשָׁן וְעִיר הַמֶּלַח וְעֵין גֶּדִי עָרִים שֵׁשׁ וְחַצְרֵיהֶן: וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יוכלו יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: פ
כלב, עכסה ועתניאל
אחי כלב
כלב נקרא לעתים 'קנזי - ''כלב בן יפונה הקנזי'' ( במדבר לב יב ; יהושע יד ו , יד )
קרית ספר= דביר
ע"ז כד ע"ב: אמר רב כמאן קרו פרסאי לספרא דביר מהכא ושם דביר לפנים קרית ספר
גרסת הר"ח: אמר רבא כמאן קרו פרסאי לבית הספר דביר מהכא ושם דביר לפנים קרית ספר:
אך מהו המסר של הסיפור?
יש שדרשו – לימוד צניעות לכלב
באופן פשוט – מעבר ההנהגה (לכן מופיע גם בתחילת שופטים)
בהקשר של בנות צלפחד – מאמצן של נשים לזכות בנחלה, וכן חכמת הנשים שמאפשרת לנחלה שכבש הגבר להיות פוריה.
מדרש חז"ל בתמורה טז ע"א:
אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך אמר לו רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו אמר לו הקדוש ברוך הוא לומר לך אי אפשר לך וטורדן במלחמה שנאמר ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו' במתניתין תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה אמר רבי אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו שנאמר וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב ויתן לו את עכסה בתו לאשה ולמה נקרא שמה עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו ... ותאמר תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני בית שמנוגב מכל טובה ונתתה לי גולות מים אדם שאין בו אלא תורה בלבד ויתן לה כלב את גולות עליות ואת גולות תחתיות אמר לה מי שדר עליונים ותחתונים יבקש ממנו מזונות
והאלשיך הקדוש חיבר זאת לשאלת ה'אח' - ענין זה שיכנהו אחי כלב, על דרך שמעון אחי עזריה, שעל שעזריה היה סומך ידו ומפרנסו כדי שילמוד נתייחס אחריו ליקרא לשמעון אחי עזריה (ויקרא רבה כה ב), על דרך כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז יב), כך יתכן כי על שנתן כלב לאחיו במה שיתפרנס לעסוק בתורה, ייחסו אחריו, וקראו אחי כלב, כענין שמעון אחי עזריה:

הרב קוק (ב) – תקופת יפו
א. עלי חלדי, הרב ניסנבוים
את שמע רבי אברהם יצחק הכהן קוק שמעתי זה כבר. בעודני צעיר קראתי את מאמרו ב"כנסת ישראל" על הנצי"ב מוואלוז'ין. וכתלמיד הישיבה המחבב את רבו הזקן, נהניתי מאד מדבריו. אחרי כן קראתי את דבריו ב"עטור סופרים" שלו בהיותו רב בעיר זמיל. שמעתי עליו כי הוא השקיע עצמו בלימוד הקבלה ומתנהג בחסידות ופרישות. אורח הבא אליו מעיר אחרת, הוא מאכילו ומשקהו, ובהיפרדו ממנו הוא תוחב לתוך כיס בגדו של האורח פרוסת לחם ומלווהו ארבע אמות מחוץ לביתו, לקיים מה שאמרו: "לא פטרנוהו בלי מזון ולוויה".
אבל התעניינות מיוחדת לא התעניינתי ברב זה. בתנועת חיבת ציון, ואחרי כן בתנועה הציונית, לא השתתף. ספרים חשובים עוד לא חיבר, ומה לי ולו? אמנם הייתי מתעניין גם במתנגדי הציונות, כי חפצתי לדעת את מקור התנגדותם - אם נובעת היא מפנימיות או רק מסיבה חיצונית. אבל את הרב קוק לא חשבתי כלל למתנגד, כי אלמלי כן, אמרתי, לא היו בני בויסק מושיבים אותו על כסא הרבנות בעירם, על מקומו של הרב החובב ציון הנלהב רבי מרדכי אלישברג. ואף אחרי כן, כשראיתי את מאמריו של הרב קוק ב"הפלס", בירחון שנלחם בכל עוז נגד הציונות ובא עליה בעלילות, גם אז לא תמהתי... אולם בראשית שנה זו (תרס"ד – 1904) נודע לי, כי הוא מתקבל לרב ביפו.
שהיתי בעיר בויסק שלשה ימים, ובכל יום ישבתי שעות אחדות בבית הרב, ושוחחנו על ענינים שונים בהלכה באגדה ובשאלות החיים. ראיתי לפני לא רב רגיל ההולך בדרך הכבושה לרבים, כי אם איש הרוח, הסולל לו דרך לעצמו. את הדרך עוד לא מצא - אבל מחפש הוא אותה בכל ארכה ורחבה ועומקה של היהדות. צולל הוא בים התלמודים, המדרשים, הפילוסופיא, הקבלה, החסידות וגם בספרות העברית החדשה, ומעלה אבנים יקרות לכבוש דרכו. פעם אחת שאלתי אותו: 'אדוני הרב, מתעתד אתה לעלות לשבת על כסא הרבנות ביפו ובמושבות יהודה. שם הרי תעלינה לפניך שאלות חדשות שאינן בגולה, שאלות הישוב העברי החקלאי, והאם שמת לבך להתעסק בהלכות התלויות בארץ ולהתעמק בהן?'. – 'כן' ענה, 'ולא רק בהלכות התלויות בארץ, כי אם גם בהלכות התלויות במקדש - כי הרי כהן אני!'
בדברנו פעם אחת על יום טוב שני של גליות שאיננו שומרים בארץ ישראל, דבר הרב ארוכות על ערך העבודה, ועל ההתאמה שבין התורה והחיים. מתוך שיחה ארוכה זו נוכחתי, כי הרב עמד על דרך התפתחותה של היהדות, והכיר גם את המקום בו נפסק הקשר בינה ובין הדעות החדשות, שהתרחשו והתגבשו בעולם הגדול. ושאיפתו היא לטוות הלאה את הפתיל הניתק, ולהשיב ליהדות את כנפיה הקודמות, המחבקות זרועות עולם.
נפרדתי ממנו בשלום ובידידות. כעבור זמן קצר עלה הרב לארץ.
ב. שמונה קבצים א,א
חיים אנו עם הציורים הרוחניים שבהשאיפה של נשמת האומה. בכל מקום שהניצוצות של אור הללו גנוזים הם שם, הננו מקושרים בקשר של נשמה, של חיים, של כל הוייתנו אליו. בין שיהיה זה מקום ממשי, מדת ארץ, בין שיהיו מעשים, ש

, מצינו מחלוקת בין רש"י לתוספות בשאלה מניין ידעה הגמרא שהאדון פטור על נזקי עבדו ואמתו. רש"י סבור שהגמרא מצטטת את המשנה להלן פז ע"א: " העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהם - חייב, והם שחבלו באחרים - פטורין, אבל משלמין לאחר זמן; נתגרשה האשה, נשתחרר העבד - חייבין לשלם".
התוספות חלקו עליו ולדעתם הגמרא מצטטת את המשנה במסכת ידים ז,ו: " אומרים צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חייבין ועבדי ואמתי שהזיקו פטורין מה אם שורי וחמורי שאיני חייב בהם מצות הרי אני חייב בנזקן עבדי ואמתי שאני חייב בהן מצות אינו דין שאהא חייב בנזקן אמרו להם לא אם אמרתם בשורי וחמורי שאין בהם דעת תאמרו בעבדי ובאמתי שיש בהם דעת שאם אקניטם ילך וידליק גדישו של אחר ואהא חייב לשלם:"
מבחינה טקסטואלית, הראיה החזקה ביותר של התוספות היא מן השימוש בלשון 'עבד ואמה', המקביל ללשון המשנה בידים ולא ללשון המשנה להלן פז ע"א 'עבד ואישה'. מאידך, על התוספות קשה שאם הגמרא ידעה כבר לצטט מן המשנה במסכת ידים, מדוע היה צריך רב אשי לחדש את ה'טעמא רבה', שלכאורה מופיע בפירוש במשנה.
מבחינה מהותית, נראה לי כי ככל שהראיה מתבססת על הסוגיה בב"ק פז ע"א, הרי שאין לה כל קשר לחובת שמירה של הבעלים על ממונו – לכאורה ברור שאיש לא יחייב את הבעל לשמור על אשתו! סברת החיוב בב"ק פז ע"א היא ייחוס מעשיהם של העבד והאישה אל הבעל, במיוחד כיוון שייחוס ממונם אל הבעל הוא הגורם לכך שפגיעתם רעה. עיקר החידוש הנובע ממשנת ב"ק לנידון סוגייתנו הוא שהעבד והאשה נידונים כגורמים עצמאיים, ועל כן הם שיהיו חייבים לשלם כאשר ישתחררו או יתגרשו. מהלך זה מתאים יותר לפירושו של הרב מכלוף כפי שראינו מקודם, שעל פי מטרת הבאת דין העבד והאמה היה להוכיח שאין לייחס את מעשה הממון אל בעליו.
ככל שהציטוט בסוגייתנו הוא מהמשנה בידיים, לעומת זאת, הרי שהדיון אינו על ייחוס מעשי העבד לאדון, כי אם על חובת האדון לשמור את העבד. על כך מתבסס הקל וחומר של הצדוקים, שאין אני חייב לרדוף אחר שורי וחמורי על מנת שישמרו מצוות, אך אני כן מחוייב לשמור על עבדי ואמתי שלא יחללו את השבת וכדומה; ואם כן ודאי שאהיה חייב לשמור עליהם שלא יזיקו.
לאור דברינו עד עתה, עולה שיש נימוקים אפשריים לחיוב אדון בנזקי עבדו – משום שהוי כידו או משום חובתו לשמור על ממונו, ולגבי שני טעמים אלו יש מקום לטעון פטור: משום שהוא אישיות עצמאית ומשום שלא ניתן באמת לשמור עליו. אמנם, אפשר גם להבין שבאמת מעיקר הדין האדון חייב, משום אחד מטעמים אלו או אפילו שניהם, אלא שתקנת חכמים פטרה אותו שמא יקניט עבדו ונמצא מתחייב מאה מנה כל יום.
יש מן הפוסקים שהבינו מכאן, שבמקום בו לא שייך הטעם של שמא יקניטנו, יתחייב האדון בנזקי עבדו. ובאמת כך משמע לכאורה מסנהדרין יט ע"א: " מעשה שהיה דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא, אמר להו שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו, ונדוננו. שלחו ליה: עבדך קטל נפשא. שדריה להו. שלחו ליה: תא אנת נמי להכא, והועד בבעליו, אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אתא ויתיב"
וכתב על פי זה הנוב"י תניינא חו"מ ז: "אף שהעבד פגיעתו רעה והוא שחבל לאחרים אין הרב משלם זה אינו מצד הדין רק מפני תיקון העולם שלא ילך וידליק גדיש ויחייב את רבו מאה מנה בכל יום כמבואר במשנה שלהי מסכת ידים ואפילו הזיק בלא מתכוין פטור הרב משום שמא יזיק במתכוין ויאמר שלא כיון כמבואר בריש ב"ק דף ד' ע"א תוספות ד"ה לא יעיין שם. וכל זה בעבד שחבל או הזיק באחרים שאין העבד מפסיד מידי ומחייב רק את רבו שייך לחוש שיעשה כן משנאתו את רבו שיקניטנו אבל עבד שהרג שהרי מתחייב העבד מיתה במזיד וגלות בשוגג לא שייך שיעשה להקניט את רבו בזה לדעתי חייב הרב לשלם ממון דמי הנהרג ועל זה אמר שמעון בן שטח עמוד ויעידו בך."
ובחידושי ר' נחום ב"ק ד ע"א אות צג העלה נפק"מ דומה: "והנה יש להסתפק מהו הדין בעבד קטן שאינו בר דעת שהזיק האם מחייבי' לרבו או לא... ולפו"ר ד"ז תלוי בפלוג' הנ"ל, דלד' המאירי דהך פטור הוא רק מדרבנן י"ל דבעבד קטן שאינו בר דעת ליתא להך חששא ולא תקנו חכמים לפטרו (זולת אי נימא דלא פלוג רבנן במילתייהו), אכן להסוברים דהך סברא היא סברא דאורייתא מסתבר שאין חילוק בין עבד גדול לעבד קטן, דסו"ס תרוייהו הו"ל חדא מזיק ומאחר דלא נא' דין נזקי ממון בהמזיק דעבד י"ל שגם בעבד קטן דינא הכי, ובאמת שלא מצינו כן בשום מקום דהאדון חייב בנזקי עבדו הקטן, וצ"ע בזה".
מכל מקום, גם אם נסכים שפטור האדון הוא מתקנת חכמים בלבד, ואפילו נאמר שזוהי תקנה רחבה שכוללת גם מקרים שלא שייכת בהם הקנטה, דלא פלוג רבנן במילתייהו, עדיין יש להסתפק האם החיוב מעיקר הדין הוא משום חיוב השמירה או משום שמעשה ממון נחשב כמעשה האדון.

א. מדבר שור, יג
כל הזמן שמחטא אדה"ר עד מתן תורה הי' מצב החינוך האנושי עומד בשפל, ולא הי' אפשר לעולם לקבל מדתו של אור התורה בשלמותה, ע"כ הי' גילוי אור ד' בעולם רק כפי זו המדה שהם יכולים לקבלה. אמנם הרי הי' כח טמון בעולם שיצא לעתיד למדרגה יותר רוממה ויהי' ראוי ג"כ לאור התורה. א"כ במדרגות ההדרכה לעצמו ולזולתו, הי' אפשר שני דרכים. הא' הוא שישמור צעדיו כפי דרך החינוך הישר הראוי אל הדורות כפי מצבם בעת ההיא, מבלי שישתדל להרחיב יותר את השלמות, עד שיהי' הזמן של ההשלמה היותר מעולה, שהיא אור התורה, מתקרב יותר. והדרך השני הוא, שהי' אפשר אז שישתדל להשלים עצמו וזולתו באופן יותר נשגב מכפי מצב הדור אז, כדי לבנות יסוד אל השלמות העתידה שתתקרב יותר... ודבר זה היה החילוק שבמדרגת אברהם והאבות בכללם, ונח. נח הי' צדיק תמים בדורותיו, עושה הטוב והישר לפי חוקי השלמות הראויים לדור ההוא, אבל לא שם אל לבו להעלותם אל מעלה יותר רמה עד שיהיו קרובים יותר להיות ראויים לחינוך התורה. משא"כ אברהם, הוא העיר צדק ושכלל שלמות העולם ומכש"כ שלמות עצמו, לא לפי מדרגת מצב העולם בעת ההיא לבדה, כ"א היה משתדל להכין הכנה שיהי' ראוי אור א-להי יותר גדול להופיע בעולם... אמנם כל אלה הדברים לא נתנו להאמר כ"א עד מתן תורה, אבל כשהגיעה עת דודים לתן התורה, אז נתעלו ישראל במעלה היותר עליונה בדרך פלא, עד שלולא קלקול העגל כבר היתה השלמות היותר עליונה נכונה ומזומנת מאת ד'... וכיון שכבר נתגלה עלינו השי"ת באור הא-להי היותר שלם, ואין עינינו צופיות כ"א שיאיר לנו את פניו ונזכה לראות באור ההוא שכבר נתגלה אז ונעלם... א"כ כל הליכותינו אינן כ"א לרדוף אחרי האור הא-להי המגולה לנו מכבר ונתרחקנו ממנו אחרי שהיה כבר קרוב לנו.
ב. שלום לעם, הקדמת העורך, 1895
ועתה אחינו בשרנו קהל עדת ישורון, הגוי כולו לכל מפלגותיו וכתותיו לכל חבורותיו ואגודותיו, צדיקיו ויראיו, חכמיו ומשכיליו, חרשיו וסוחריו, פקידיו ומוריו, רופאיו ורוקחיו, חנווניו וסרסוריו, לוקחי לקח בבתי מדרשי המדעים לחכמה וחובשי בית מדרשיו לתורה ולתעודה, חובבי ציון ומאשרי ארגענטינא, שוקדי מלאכה ותומכי תורה, אל מחשבות לבבותיכם הטהורות כולכם יחד הננו מכינים את החוברות האלו המבשרות שלום לעם. כולנו בני אב אחד אנחנו כולנו אוהבים את עמנו הנגש והנענה, אהבה בלי מצרים, כולנו רוצים בתקנתו וכבודו, כולנו חפצים להחיות את רוחו הכביר והקדוש אשר עמד ויעמוד לנס עמים, ולמופת לגויים וממלכות. עין כל אחד ממנו חודרת אל חלק רשום ומיוחד של שכלולו וצביונו. על כל אחר מאתנו לדעת כי הבקיעים בעמנו רבו עד אין מספר. ובן אדם אשר לתבונתו יש מספר לא יבקר לדעת כי אם את אשר יד רוחו מגעת, ויחרץ לתקן רק את הקלקולים אשר בשכלו מצאם. אבל כאשר לדאבון לבבינו המציאות גדול מן השכל, והבקיעים רבו ממלוא עין הרואה, עלינו לשמוח כל איש בהגות רוחו ועצתו של חברו. "אין לך אדם שאין לו מקום" אמרו חז"ל וכיון שכ"א מתיחד במקומו א"א לו להשקיף כי אם עד מקום שקוטבו מגיע, וחוץ לאותו המקום שתחומי הקוטבים מובלעים זה תוך זה, אין לדעת כי אם על ידי שישתמש כל אחד להועיל בכח ראייתו של חברו העומד רחוק ממקומו, ויאמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב"...
הננו שמים נגד פנינו דברי חז"ל ותקנתם שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם (ברכות נד.) ותחת אשר לדאבון לבבנו אנו רואים רבים מבני עמנו המכריזים בקול: שכל מקום שאמונה ויראת שמים מצויה, שם מחלוקת ושנאת חנם ואי סבלנות מצויה, מה שהיא נגד האמת הגמורה והברורה; והדעת הכוזבת הזאת היא אבן נגף וצור מכשול לאחדותנו ושלום עמנו הפנימי, הננו נותנים בזה מחאה גמורה ומפורסמת על דבת שקר זאת, וישראל הוא ידע כי כלל יראי ד' החרדים אל דברו ותופשי התורה שמים נגד פניהם דברי חז"ל "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
ג. עין אי"ה, שבת טו
ההשקפה הפשוטה תדון שתכלית כיסוי הדם היא להרחיק את האדם מאכילת הדם, או על הדם, לתכלית הזאת שהיה נהוג אצל עובדי האלילים בימי פראות האדם, שגם מאותה השפלות היתה כונת התורה ודאי להוציאם. אבל האם בזה תגמר התכלית של מצוה-א-להית-נצחית, לא כן. האדם צריך הוא עודנו לעלות מדרגות רבות, תקופות של רוממות וקדושה נכונות לו. לא נוכל לבאר בפרטיות את אור המוסר האנושי שיהיה לעתיד לבא, בתקופות של ימות המשיח ותחיית המתים, אבל יכול נוכל לשער כי אותה ההנהגה של שפיכת דם בעלי חיים, שאין האדם מוכשר כלל להיות נאסר בה כפי מצבו, עתיד הוא לעלות אל מצב רם כזה שמעצמו ישכיל שאי אפשר כלל שישאר לעולם במדרגה מוסרית כזאת, ולא על חנם ספרה תורה שהיו ימים שבהם נאסר האדם בהריגת בע"ח, ורק ירק עשב היה לו ולהם לאכלה. אל המעלה הזאת יבא אמנם האדם רק מצד הדרכת התורה, לא שידלג האדם בפעם אחת על קצה החסידות הזאת שכעת איננה הולמתו כלל... כיסוי הדם משריש לאטו במשך שנים של דורות מרובים, כי ראוי לו לאדם להתבושש בשפכו דם בע"ח לצרכו ותועלתו, וכי הסבה שלא נאסר בזה היא שפלותו המוסרית, שעדיין לא הגיע בכללו למדרגה זו.