דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה:
(ג) לָנוּס שָׁמָּה רוֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה בִּבְלִי דָעַת וְהָיוּ לָכֶם לְמִקְלָט מִגֹּאֵל הַדָּם:
(ד) וְנָס אֶל אַחַת מֵהֶעָרִים הָאֵלֶּה וְעָמַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו וְאָסְפוּ אֹתוֹ הָעִירָה אֲלֵיהֶם וְנָתְנוּ לוֹ מָקוֹם וְיָשַׁב עִמָּם:
(ה) וְכִי יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרָיו וְלֹא יַסְגִּרוּ אֶת הָרֹצֵחַ בְּיָדוֹ כִּי בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:
(ו) וְיָשַׁב בָּעִיר הַהִיא עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם אָז יָשׁוּב הָרוֹצֵחַ וּבָא אֶל עִירוֹ וְאֶל בֵּיתוֹ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר נָס מִשָּׁם:
(ז) וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי וְאֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה:
(ח) וּמֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרִיחוֹ מִזְרָחָה נָתְנוּ אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בַּמִּישֹׁר מִמַּטֵּה רְאוּבֵן וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד מִמַּטֵּה גָד וְאֶת גלון גּוֹלָן בַּבָּשָׁן מִמַּטֵּה מְנַשֶּׁה:
(ט) אֵלֶּה הָיוּ עָרֵי הַמּוּעָדָה לְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְלֹא יָמוּת בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה: פ
א"ר חמא בר חנינא: מפני מה נאמרה פרשת רוצחים בלשון עזה, דכתיב: וידבר ה' אל יהושע לאמר דבר אל בני ישראל לאמר תנו לכם את ערי המקלט אשר דברתי אליכם וגו'? מפני שהן של תורה...
ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלהים - פליגי בה ר' יהודה ור' נחמיה, חד אומר: שמנה פסוקים, וחד אומר: ערי מקלט. בשלמא למ"ד ח' פסוקים, היינו דכתיב בספר תורת אלהים; אלא למ"ד ערי מקלט, מאי בספר תורת אלהים? ה"ק: ויכתוב יהושע בספרו את הדברים האלה הכתובים בספר תורת אלהים.
במדבר לה:
(ט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן:
(יא) וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה:
(יב) וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט:...
(יג) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם:
(יד) אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה:
רש"י: (יד) את שלש הערים וגו' - אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישית רוצחים, דכתיב (הושע ו, ח) גלעד קרית פועלי און עקובהא מדם:
דברים יט
(א) כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם:
(ב) שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ:
(ג) תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ:
(ד) וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם:
(ה) וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי:
(ו) פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:

מודים דרבנן – האם יכול מנהיג לשנות את דעתו?
א. קובץ תיקון עולם, מכתבו של הרב יששכר טייכטאל (1936)
ורבינו הבית חדש ... כתב דקדושת הארץ דלמטה נשפע מקדושת הארץ דלמעלה וקדושה זו נכנסת בפירותיה, ובאכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, ובהיפך מזה חס ושלום, אם תטמא הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה ובאכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נכנסת הטומאה רחמנא ליצלן בתוך בני ישראל והקדושה יוצאת מהם ונסתלקה השכינה מקרב ישראל... וכעת שבניין ארץ ישראל עומדות על הפרק ראוי לכל בר ישראל ללמוד זאת כדי לרכוש איזה השגה מהו א"י האמיתי... וסימנך "ארץ אוכלת יושביה היא" מכלה הרוצים לשבת בה בשלוה ובתוקף לאכול פירותיה לבד... ויש לרמז עוד על פי דברי הב"ח הנ"ל שהטומאה נכנסת בפירותיה והאוכלין אותן דוחים בזה את הקדושה מגופן... וחדשים מקרוב באו וקוראים את ארץ ישראל בשם פאלעסטינא ולא כאשר קראוה מעולם אבותינו ורבותינו והוא גם כן מורה בעוונותינו הרבים שאינה מצד הקדושה...
ובאמת כל מעשה ופעולה אנושית לא יועיל מאומה להרמת קרן ציון וירושלים עד שישקיף ה' מן השמים ויערה עלינו בכלל רוח טהרה מן השמים להאיר לנו אור חדש מששת ימי בראשית בהתגלות האור הגנוז על ציון... ועד אותו העת שיחדש ה' האור הגנוז אין לנו התעסקות אחרת רק לעסוק בתורה בקיבוץ ורבוץ בתלמידים בחדרים ובישיבות על הדרך המקובל בידינו מאבותינו... שרק בלימוד תורתנו הקדושה על דרך סתם הישן והמקובל נזכה לגאולה.
ב. אם הבנים שמחה (1943)
ועתה, יאמרו נא החרדים, ולא ידעתי אם יוכלו באיזה פעם לתרץ עצמם לפני בית דין של מעלה, על מניעתם מליקח חלק בתנועת בנין הארץ... וממילא, אם גם היראים והחרדים היו בעצה ובמפעל הזה, היה לארצינו הקדושה מראה ותואר אחר לגמרי, במעלה של קדושה, ממה שיש לה עתה, אם כי גם הפנים והתואר של עתה הוא רצוי ונחמד לפני אבינו שבשמים, וכמו שאכתוב בפנים להלן (פרק ב אות יב-יג) בראיות מוכחות מחז"ל. אבל, הכל מודים, שאם היה הבנין בצירוף ובהשתתפות החרדים, היה זה במעלה קדושה ועדיפה טפי, במעלה עליונה ובקדושה עליונה הרבה הרבה מאד. ועתה, שהם עצמם התייצבו מרחוק, אין להם להתפלא ולשאול שאלות על זה ועל זה, כי המה חייבים בדבר...
ועוד, אלו היה הבנין של הארץ עוד מלפנים בהשתתפות ובהסכמת כל כלל ישראל, כבר היתה הארץ מבונה ומשוכללת להתקבץ בתוכה חלק גדול מיושבי הגלות, וחלק גדול מאחינו בני ישראל שנהרגו בימינו בעוונותינו הרבים היו ניצולין ע"י שהיו כבר בארץ ישראל. ועתה, מי מקבל האחריות בשביל אותו דם כשר שנשפך בימינו בעוונותינו הרבים? וכמדומה לי, שכל אלו המנהיגים שהיו מונעין את ישראל מלילך ולהשתתף עם הבונים, לא יוכלו לכפר את ידיהם ולומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה.
ואודה על האמת ואזכיר את חטאי שגם בעיני הי' לנמאס מפעל הזה של בנין הארץ מחמת ששמעתי כן מהרבה מנהיגי חרדים סתם ונשרש בלבי כך ולא התענינתי בזה כלל כי טרוד הייתי בגירסא בלימוד תלמידים ולחבר חיבורים בגפ"ת ובשו"ת להשיב לכל שואל בדבר ה' ורק אחר שלקינו בגלות החל הזה עיינתי בהלכה זו והאיר ה' עיני שטעות ה', בידי וביד אשר התנגדו לזה ואני מודה ואומר כמו שמצינו בש"ס... שהודו ואמרו דברים שאמרתי לכם טעות היו בידי ומודים דרבנן היינו שבחייהו וב"ה אני אינו חת משום אדם לומר בפומבי' דברים אמת שבלבי...
ד. דעת הרבנים ומלחמת מצוה (1920)
המזרחי נתעה גם כן אחר העגל החדש שנברא ונתגדל במחנה הציונים הוא ה"לאומיות" החדשה, שאין לה שום שייכות כלל עם לאום בני ישראל העתיק, עם עם קדוש אתה לה' א-להיך... רק לאומיות חדשה ממש ששנים ספורות לה, ועגל זה רחמנא ליצלן החטיא אלפי אלפים מבני ישראל והזניח את לבם מאביהם שבשמים. כי בעוד שזה זמן לא כביר עד שלא פרשו הציונים כל כך את רשתם על פני פולין, היו מקומות לאין מספר שלא נראה ולא נשמע מי שיעבור על מצות התורה... ואף מי שעבר בסתר על כל התורה עם כל זה בפרהסיא ירא היה לעבור כי לא רצה לנתק את התקשרותו ויחוסו עם עדת בני ישראל. ועתה כאשר נברא העגל הזה, ה"לאומיות" החדשה, נטל מסוה הבושה מאת כל הפושעים... שיכולים לעבור רחמנא ליצלן על כך התורה כולה ולמלאות כל תאות לבם וחפצם בפרהסיא ובכל זאת להיות יהודי נלהב אם רק יקרא את עצמו "לאומי" וידבר בלשון הקודש דייקא, ויעבוד עבור ישוב ארץ ישראל... אולם אנו החרדים לא כן סוברים! אלא כל מי שכופר ועובר על אחד מעיקרי התורה בפרהסיא ... אינו נחשב בכלל... ואפילו בעבודת ישוב ארץ ישראל אסור לסייע על פי דין התורה את הציונים העוברים בפרהסיא על הדת.
ה. כוס החמישי (1950)
והנה בזמננו אנו, שזכינו לראות חסדי השם יתברך וישועתו עלינו בהקמת מדינת ישראל, שהיא אתחלתא דגאולה וישועה מגלות אדום וקיום הבטחת "והבאתי אתכם אל הארץ"... טוב ויפה לקים מצוה מן המבחר בשתית כוס חמישי, שהוא נגד "והבאתי ולומר עליו הלל הגדול... כי עמדו לנו חסדי ה' בעת מצור ומצוק בקום עלינו יחדיו שבע אומות להרע ולהשמיד את המדינה העברית... וה' ברחמיו הרבים הפיר עצת זדים ועשה לנו נס ופלא ועזרה וגבורה... ואנחנו תפילה ותקוה לא-להי ישענו, כי קוי אילת השחר אשר הנצו לנו על אדמת אבותינו יעצמו לאור גדול ומדינת ישראל תבנה ותבסס על יסודי התורה והמסורה, רוח ישראל סבא, וכל בניך למודי השם.
ו. התקופה הגדולה (1968)
יש השואלים, איך אפשר שהשם יתברך עשה לנו נסים על ידי צבא הגנה לישראל בזמן שהעומדים בראש הם אנשים שאינם שומרים דת ישראל? והרי ברגיל נעשו ניסים על ידי צדיקים בלבד.
התשובה היא, בזמן שעם ישראל בסכנה, כגון בשעת מלחמה, השם יתברך עושה להם נסים אפילו על ידי אנשים פורקי עול... גדול העונש למי שמלמד חובה על עם ישראל ואינו מאמין שהשם יתברך עושה נסים גם לדור של רשעים. ואם אחאב, שהיה עובד ע"ז, ודורו עובד ע"ז היו – כן, על אחת כמה וכמה בדורנו אנו שבה אין בני ישראל עובדים עבודה זרה כלל וההצלה היתה בשביל העם כולו, שכולל בתוכו יותר ממאה רבבות שומרי תורה ומצוות, וודאי שהקב"ה עשה להם ניסים.

גישה שלישית לאיסורי האכילה והשתיה ביום הכיפורים יכולה לראות אותם לא כאיסורי חפצא מחד, אך גם לא כבעיה מצד ביטול העינוי מאידך – אלא כאיסור הקשור לעצם מעשה האכילה.
ייתכן כי גישה זו עולה מלימודו של רבי ישמעאל:
"דבי רבי ישמעאל תנא נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי מה להלן ענוי רעבון אף כאן ענוי רעבון"
כוונת רבי ישמעאל לאכילת המן, לגביה נאמר 'ויענך וירעיבך'. נראה כי עיקר הלימוד הוא לגבי מטרת ה'עינוי' ולא מהותו, שכן 'דנים עינוי בידי שמים מעינוי בידי שמים'. מטרת העינוי ביום הכיפורים שווה אם כן למטרת העינוי במן – "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח,ג). מטרת הצום ביום הכיפורים היא לפנות את הזירה ממעשים הקשורים לעולם החומר, על מנת להתמקד בעולם הרוח. על פי תפיסה זו, ניתן לומר, איסור האכילה דומה יותר לאיסור המלאכה – כפי שהמלאכה מחללת את היום, כך גם האכילה מחללת את היום, שכן אין היא שייכת ביום שכזה.
הגרי"ד הצביע על ראיה יפה לקשר שכזה בין קדושת היום לבין איסור האכילה. ב'קונטרס עבודת יום הכיפורים' בחדושים על דף סז ע"א (עמ' קנג בהוצאה החדשה) הוא מצטט את הברייתא המתירה לאיש עתי לאכול ולשתות כראיה לכך שאיסור אכילה ושתיה הוא גדר בקדושת היום ונדחה מפני הקרבנות בדומה לאיסור מלאכה; ואף טוען שהרמב"ם והקליר נחלקו בעניין זה. לסיום, הוא מציע כנפקא מינה את האפשרות שלדעת הרמב"ם האוכל ביום הכיפורים נחשב למומר כמו העושה מלאכה בו, ולא כסתם עבריין.
ואכן, גם הגמרא בדף פא אותה הבאנו לעיל, בה אנו מוצאים מדרשים הלומדים את אזהרת האכילה מאיסור המלאכה או מדין השבתון, גם הם נראית כמכוונים לראיית איסור אכילה ושתיה כחלק מקדושת היום. זאת בניגוד לשיטת ריש לקיש שמתמקדת בתוצאת העינוי או לשיטת תנא דבי רבי ישמעאל שלומד מאשר עינה את אשת רעהו.
מכל מקום, ייתכן כי ניתן להצביע על 'זכר לדבר' נוסף שמצביע בכיוון זה, של ראיית אכילה ושתיה כפוגעת בקדושת היום. בעניין מלאכה בשבת (וגם ביום הכיפורים), אנו מוצאים כי לא רק על האדם עצמו נאסר לעשות מלאכה, כי אם גם נאסר עליו לבקש מבנו ובתו, עבדו ואמתו, שורו וחמורו. הבית יוסף בסימן רמד באורח חייים מביא את דרשת המכילתא "תניא במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך". מדייק שלדעת המכילתא אף אמירה לגוי היא איסור מן התורה. כל זה נובע מן ההנחה שעצם המלאכה פוגעת בקדושת השבת, ולא משנה מי עושה אותה; אין זה איסור חפצא או גברא כי אם איסור ביום ובמלאכה בו. ובדומה מצינו במצוות אחרות, חיוביות, הנוגעות לאופי היום, כגון שביבנה היו תוקעים בכל ראש השנה, לקיים 'יום תרועה יהיה לכם', ודברי הגר"א שמצווה לאכול מצות ב'חג המצות' גם מעבר לכזית, והמצוה שיעשה אדם כל דבריו בסוכה בחג הסוכות, והיסוד בכל אלו הוא שהמצוות הנ"ל נוגעות לקדושת היום. ואם כן ניתן לומר דבר דומה גם לגבי יום הכיפורים, שהשביתה מן האוכל תורמת להיות היום יום שבתון.
והנה, גם לגבי אכילה ביום הכיפורים מצינו חיוב מיוחד לחנך את הקטנים שלא לאכול כפי מידתם. והעירו התוספות ישנים שהרי בדרך כלל אנו אומרים שקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו. וחדשו שכאן אין זה הפרשה מאיסור (כלומר גדר של איסור חפצא) אלא חינוך ל'ועינתם את נפשתכם" (כלומר מצוות גברא). אמנם גם אז נותר התוספות בשאלה לגבי חיוב חינוך לאנשים אחרים שאינם אביו, וכותב שהוא 'מצוה בעלמא'. ולפי באורנו יש לומר שהוא מצוה מצד קדושת היום, שיהיה יום שבות מאכילה. כך גם עולה מן הרמב"ם המכניס את איסור האכילה ושתיה כחלק מדיני 'שבתון'.
וכהערת אגב נאמר, שלפי זה גם מתיישב גם סדר הפרקים במסכת, שאיסור האכילה והשתיה הוא נספח לעבודת היום הנובעת מקדושתו.

אשרי נשוי פשע? – הרצון למחוק את חטא השבתאות
א. זכרונות גליקל מהמלין (המבורג, 1645-1724)
מה רבה היתה השמחה כשנתקבלו הכתבים (ע"ד שבתי צבי) אין לספר. יותר מכולם קבלו הספרדים מכתבים. ובכל פעם היו הולכים עם המכתבים לבתי הכנסיות שלהם והיו קוראים אותם שם. גם האשכנזים, בחורים וזקנים, היו הולכים שמה אל בתי כנסיות הפורטוגיזי. הבחורים הפורטוגיזים היו תמיד מתלבשים בבגדי חג וענדו עליהם פסי תכלת משי – זה היה סמל לבושו של שבתי צבי. וכל יצאו כולם בתופים ובמחולות בבתי הכנסיות ובשמחה, כמו בשמחת בית השואבה, וקראו את האגרות. אחדים מכרו את בתיהם וכל קנינם בתקוה בכל יום לגאולה. חמי ע"ה, שישב אז בהאמל, עקר דירתו משם ועזב את ביתו ואת כל קנינו ועבר לגור בהילדסהיים. משם שלחנו שתי חביות גדולות עם כל מיני בד, וכל מיני אוכל, כמו קטניות ובשר מיובש ופירות מיובשים וכדומה, כי האיש הטוב הזה חשב כי תיכף נסע מהמבורג לארץ הקדושה. החביות הללו עמדו בבתינו בודאי יותר משנה. לסוף פחדו שמא יתקלקל הבשר ושאר המאכלים, ואז כתבו לנו כי נפתח את החביות ונוציא את כל האוכל שבהן, כדי שלא יתקלקל על ידו הבד, ובכן עמד כך ג' שנים והוא הוסיף וחשב כי ישתמש בזה במסעו. אבל הדבר היה לא לרצון בעיני א-ל עליון.
ב. איגרת מר' יצחק אבוהב לר' יעקב ששפורטש (1665)
אגרת כבוד תורתו באה לידינו, וראינו מה שהרחיב פה והאריך לשון נגד האמונה הזאת... ואני תמה ממעלת כבוד תורתו, איך שבקיה לחסידותיה, ותפח פיו באנשים המוחזקים לקדושי עליונין... ואם מעלת כבוד תורתו מסתפק, ימתין לקיום הדברים ויניח הדבר באפשר רחוק, ולא יטה את לבב העם ויניא אותם מתושבתם בשמעם כי האדון משים הדברים לנמנע... וכאשר ראינו שעת הכושר אמרנו להדריך את העם לתשובה ולסייעם וזה אינו מזיק לתורה ולא לקבלתנו
ג. ר' שמואל אבוהב, דבר שמואל (1674)
על אותו המכונה בשם משיח... לא מן הפרושים אלא מן הצבועים, מתהפך לכמה גוונים לכל אחד לפי שרירות לבו ודמיון רוחו... אשר בדו מלבם קצת מבני עמנו זה כשמונה שנים וילכו אחרי ההבל ויהבלו. אך מתוך גנותם ראוי לספר בשבחם, שבהשמע דבר המרתו וחללו שם שמים בפרהסיא... כל שעבר עליו רוח רעה מבוהלת בראשונה לטעות אחריו, בכל קהילות הקודש שבארץ ישראל, תוגרמא (-טורקיה), אשכנז (-גרמניה), פלאנדיש (-ארצות השפלה), פולוניא ורוסיא, חזרו בהם והודו לדברות הראשונות של המוכיחים אותם בשעת קלקלתם, ושרפו כל פנקסיהם וכתביהם אשר נקרא שמו עליהם, למען לא יזכר ולא יפקד ביניהם, ולא תהיה עוד זאת להם לפוקה (-תקלה) ולמכשול עוון. וכאשר שמענו מערים הרחוקות האלה, כן ראינו בערי מדינתנו איטליה, כולם שוים לטובה, בחרטה, עזיבת החטא, אפילו במחשבה ווידוי פה, באמרם: 'אוי נא לנו על אשר נואלנו ואשר חטאנו'
ד. קיצור ציצת נובל ציץ, ר' יעקב ששפורטש
ועל הכל יגדל התימה על קצת אנשי אמסטרדם יע"א, שאף אחר ההמרה היו מאמינים רובם ככולם... במקום שהיה להם לתהות על הראשונות כמו שעשו אנשי איזמיר ולעשות תשובה מעולה... ובפרט החכמים יצ"ו, כמו שעשה הרב במוהר"ר חיים בנבנישתי כאשר הגידו מגידי אמת ובכתבו גם כן בכמה סיגופין תעניות וכמה תיקונים בעד קילקולו והמשכו אחר ההבל, והיה רץ אחר צב"י שבור... ואדרבא, אנשי אמסטרדם והנגררים אחריהם עמדו באמונתם וכל מה שנתקן על אותה כונה ופניה של שבתאי צבי כדי לזכות ולהראות בטובו – רצו להחזיקה ולקיימה, כדי שלא תהיה להם בושה וכלימה... ולכן היו מחזיקים בקצת עניינים אשר לא נהגו מקודם, וכמו שתיקנו גם כן לומר ברכת כהנים בכל שבת מיום בוא שמועות שבתאי צבי הרשע, ומקודם לכן לא נהגו לאמרה כי אם בימים טובים בלבד. וכאשר פרנסי הק"ק ראו שבהמרת אדם רשע אבדה תקוה, רצו למחות זכרו וכל הנעשה בשבילו כדי שלא ישאר לרשעים שורש וענף אצלם, וגם לכדי שלא יהיו נגררים אחריו בעיניו.. ועוד כדי שלא יזכרו בשתם כל שעה באמור שברכת כהנים נתקנה באותו זמן שהיינו טועים, ולכן נראה להם לחזור למנהגם הראשון, ונוסף על היותו טורח ציבור מרובה, והחכמים אמרו שמצוה שהחזיקו בה היא ושאינם יכולים מן הדין לסלקה...
ה. כל החיים, ר' חיים פלאג'י
וכבר יש קבלה מרבותינו ואבותינו הקדושים שלא לדבר מטוב ועד רע על ענין ש"ץ, כי גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו.
ו. נודע ביהודה יו"ד עד
והנה בדברי הזוהר אין רצוני להאריך ומה מאד חרה אפי על אלו העוסקים בספר הזוהר ובספרי הקבלה בפרהסיא פורקים עול תורה נגלית מעל צוארם ומצפצפים ומהגים בספר הזוהר וזה וזה לא עלה בידם ועי"ז תורה משתכחת מישראל ולא עוד אלא בדורותינו נתרבו המינים מכת הש"ץ שחיק טמיא היה ראוי לגדור גדר בלימוד הזוהר וספרי הקבלה.
ז. יומא פו ע"ב
תנו רבנן עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר ואם שנה בהן צריך להתודות יום הכפורים אחר ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן עליו הכתוב אומר ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו
רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שכן שהוא משובח שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד

אסור ענוש כרת הוא אמר רבי אילא ואיתימא רבי ירמיה לא נצרכה אלא לחצי שיעור הניחא למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה אלא למאן דאמר חצי שיעור מותר מן התורה מאי איכא למימר דאיתמר חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה ריש לקיש אמר מותר מן התורה הניחא לרבי יוחנן אלא לריש לקיש מאי איכא למימר מודה ריש לקיש שאסור מדרבנן אי הכי לא ניחייב עליה קרבן שבועה אלמא תנן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ורבי שמעון פוטר והוינן בה אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא רב ושמואל ורבי יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין וריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דרבי עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא וכי תימא כיון דאית ליה היתר מן התורה קא חייל קרבן שבועה והתנן שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויין להעיד והוינן בה למעוטי מאי רב פפא אמר למעוטי מלך רב אחא בר יעקב אמר למעוטי משחק בקוביא והא משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ולא קא חיילא עליה שבועה שאני התם דאמר קרא אם לוא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל

וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה: וַיְהִי לָהֶם בְּנַחֲלָתָם בְּאֵר שֶׁבַע וְשֶׁבַע וּמוֹלָדָה: וַחֲצַר שׁוּעָל וּבָלָה וָעָצֶם: וְאֶלְתּוֹלַד וּבְתוּל וְחָרְמָה: וְצִקְלַג וּבֵית הַמַּרְכָּבוֹת וַחֲצַר סוּסָה: וּבֵית לְבָאוֹת וְשָׁרוּחֶן עָרִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: עַיִן רִמּוֹן וָעֶתֶר וְעָשָׁן עָרִים אַרְבַּע וְחַצְרֵיהֶן: וְכָל הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹת הֶעָרִים הָאֵלֶּה עַד בַּעֲלַת בְּאֵר רָאמַת נֶגֶב זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם: מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן כִּי הָיָה חֵלֶק בְּנֵי יְהוּדָה רַב מֵהֶם וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ נַחֲלָתָם: פ וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם עַד שָׂרִיד: וְעָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת וּפָגַע אֶל הַנַּחַל אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יָקְנְעָם: וְשָׁב מִשָּׂרִיד קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ עַל גְּבוּל כִּסְלֹת תָּבֹר וְיָצָא אֶל הַדָּבְרַת וְעָלָה יָפִיעַ: וּמִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרָחָה גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין וְיָצָא רִמּוֹן הַמְּתֹאָר הַנֵּעָה: וְנָסַב אֹתוֹ הַגְּבוּל מִצְּפוֹן חַנָּתֹן וְהָיוּ תֹּצְאֹתָיו גֵּי יִפְתַּח אֵל: וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחוֹתָם הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְחַצְרֵיהֶן: פ לְיִשָּׂשכָר יָצָא הַגּוֹרָל הָרְבִיעִי לִבְנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחוֹתָם: וַיְהִי גְּבוּלָם יִזְרְעֶאלָה וְהַכְּסוּלֹת וְשׁוּנֵם: וַחֲפָרַיִם וְשִׁיאֹן וַאֲנָחֲרַת: וְהָרַבִּית וְקִשְׁיוֹן וָאָבֶץ: וְרֶמֶת וְעֵין גַּנִּים וְעֵין חַדָּה וּבֵית פַּצֵּץ: וּפָגַע הַגְּבוּל בְּתָבוֹר ושחצומה וְשַׁחֲצִימָה וּבֵית שֶׁמֶשׁ וְהָיוּ תֹּצְאוֹת גְּבוּלָם הַיַּרְדֵּן עָרִים שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן: פ וַיֵצֵא הַגּוֹרָל הַחֲמִישִׁי לְמַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם: וַיְהִי גְּבוּלָם חֶלְקַת וַחֲלִי וָבֶטֶן וְאַכְשָׁף: וְאַלַמֶּלֶךְ וְעַמְעָד וּמִשְׁאָל וּפָגַע בְּכַרְמֶל הַיָּמָּה וּבְשִׁיחוֹר לִבְנָת: וְשָׁב מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ בֵּית דָּגֹן וּפָגַע בִּזְבֻלוּן וּבְגֵי יִפְתַּח אֵל צָפוֹנָה בֵּית הָעֵמֶק וּנְעִיאֵל וְיָצָא אֶל כָּבוּל מִשְּׂמֹאל: וְעֶבְרֹן וּרְחֹב וְחַמּוֹן וְקָנָה עַד צִידוֹן רַבָּה: וְשָׁב הַגְּבוּל הָרָמָה וְעַד עִיר מִבְצַר צֹר וְשָׁב הַגְּבוּל חֹסָה ויהיו וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה מֵחֶבֶל אַכְזִיבָה: וְעֻמָה וַאֲפֵק וּרְחֹב עָרִים עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם וְחַצְרֵיהֶן: זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְחַצְרֵיהֶן: פ לִבְנֵי נַפְתָּלִי יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי לִבְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם: וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד לַקּוּם וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן: וְשָׁב הַגְּבוּל יָמָּה אַזְנוֹת תָּבוֹר וְיָצָא מִשָּׁם חוּקֹקָה וּפָגַע בִּזְבֻלוּן מִנֶּגֶב וּבְאָשֵׁר פָּגַע מִיָּם וּבִיהוּדָה הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ: וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת: וַאֲדָמָה וְהָרָמָה וְחָצוֹר: וְקֶדֶשׁ וְאֶדְרֶעִי וְעֵין חָצוֹר: וְיִרְאוֹן וּמִגְדַּל אֵל חֳרֵם וּבֵית עֲנָת וּבֵית שָׁמֶשׁ עָרִים תְּשַׁע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן: פ לְמַטֵּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם יָצָא הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי: וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל וְעִיר שָׁמֶשׁ: וְשַׁעֲלַבִּין וְאַיָּלוֹן וְיִתְלָה: וְאֵילוֹן וְתִמְנָתָה וְעֶקְרוֹן: וְאֶלְתְּקֵה וְגִבְּתוֹן וּבַעֲלָת: וִיהֻד וּבְנֵי בְרַק וְגַת רִמּוֹן: וּמֵי הַיַּרְקוֹן וְהָרַקּוֹן עִם הַגְּבוּל מוּל יָפוֹ: וַיֵּצֵא גְבוּל בְּנֵי דָן מֵהֶם וַיַּעֲלוּ בְנֵי דָן וַיִּלָּחֲמוּ עִם לֶשֶׁם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּ אוֹתָהּ לְפִי חֶרֶב וַיִּרְשׁוּ אוֹתָהּ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן כְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם: זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְחַצְרֵיהֶן: פ וַיְכַלּוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ לִגְבוּלֹתֶיהָ וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נַחֲלָה לִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן בְּתוֹכָם: עַל פִּי ה' נָתְנוּ לוֹ אֶת הָעִיר אֲשֶׁר שָׁאָל אֶת תִּמְנַת סֶרַח בְּהַר אֶפְרָיִם וַיִּבְנֶה אֶת הָעִיר וַיֵּשֶׁב בָּהּ: אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ:

א. ריב"ש סא (~1400)
יום אחד הגיעה פה ספינה ממיורקה ובה מ"ה נפשות מאנוסי מיורקה ובלנסיאה וברצלונ'. והשר היה רצונו להכניסם בעיר לאהבת התועלת כי היה לוקח מהם כפולה לגולגלת אשר פלוני היה סבת זה החק כי מתחלה היו נכנסים חנם. והאלקדי בן מחר"ז גער בקצת הישמעאלים שבאו לפניו לבקש בל יניחם לרדת מפני יוקר השער והוא גרשם מביתו בנזיפה ואמר להם חשבתי אתכם כמאמינים ורואה אני שאתם כופרים וכי אין יכולת באל לזון אלו בכלל כל העולם, הלא על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, וזה פלוני היה מתאמץ שיעשו הקהל עם השר לבל יניחם לרדת למען ישובו מיורק"ה וימנעו הכל מלבא פה. ואני בשמעי שקצת היהודים היו מתאוננים ומלינים על ביאת אלו לא יכולתי להתאפק ואמרתי בפני ד' או חמשה הנה השר וגם האלקאדי חפצים להכניסם ויהודים מונעים. בשמתא יהיה בעולם הזה ובבא כל יהודי שיגרום שישובו אלו העניים למיורקה. והנה המחשבה הרעה היתה יוצאת לידי מעשה לולי כי רבי אשתרוק נ"ע ואחיו רבי דוד י"א בטלוה ויצאו לשלום.
ב. רמב"ם הלכות יסודי התורה ה
בשעת הגזרה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות, יהרג ואל יעבור... ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו... [אפילו] עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין... אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם.
ג. החסיד יעבץ
אליכם אישים אקרא, מגלות ספרד אני אשר גורשנו בעוונותינו הרבים והעצומים, ורוב המתפארים בחכמה ובמעשים טובים, כולם המירו את כבודם ביום מר, והנשים ועמי הארץ מסרו גופם וממונם על קדושת בוראם. ולטוש אתה המעיין את עין שכלך במשנה (אבות ג יז): כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין, ושורשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו וכו', אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו... עמי הארץ המכירים את בוראם על דרך הקבלה לבד, ולהם שורשי המעשים הטובים, נתקיימו לפני השי"ת ועמדו בנסיונם, כי כבר מלאו חוקם כפי חכמתם המעוטה […], אמנם אלה החכמים בעיניהם, אשר רבו ענפי חכמתם ולהם שרשים מועטים, כאשר בא רוח סערה, רוח הגלות והגירוש, הפך אותם על פניהם ועקרם מאמונתם ומתורתם, וקללו וכו', ופנו למעלה ואמרו מה שדי כי נעבדנו.
ד. שו"ת התשב"ץ ח"א סימן סג
מסתמא אין לסמוך על דעתנו ולומר כבר היו יכולים להמלט על נפשם והרי הם עכו"ם גמורים אבל יש לנו לתלות עמידתם שם לאחד מהאונסים הידועי' לנו אם לקוצר ידם מהשיג שכר תופסי משוט כי רב הוא או מיראתם לנפשם שמא יגרום החטא ויתגלה הדבר והוקרם עון ועונש גוף בזה. או שהשתדלו בכל מאמצי כחם לברוח ואולי נטרפה השעה ולא עלתה בידם או מניעה אחרת... שאין להוציאן מחזק' אלא בדבר ברור ויש לתלות עמידתן שם לאיזה אונס בלתי נודע לנו. אבל לפי שדברי' אלו מסורים ללבו של אדם ומי יודע לבות בני האדם אם לעקל אם לעקלקלות... אפי' אם יאמרו האנוסין עצמן שכל עקר עמידתן שם אינו אלא מחמת אונס ממון שלא יגזלוהו מהם ... אין אדם משים עצמו רשע... העולה מזה הוא שאלו האנוסין בחזקת כשרות הם מסתמ' אא"כ נתברר לנו שהורעה חזקתן והיותם בלתי נזהרין מדברים אסורים אבל מן הסתם אין לנו להוציאן מחזקתן. וכ"ש שנאמנין הם להעיד בכל איסורין שבתורה וכ"ש באיסורין דרבנן כסתם יינם והרי הם כישראלים גמורים ... דכל ישראל בחזקת קדושים הם.
ה. הגהות כנסת הגדולה על הטור, ד,כט
מצאתי כתוב בתשובה כתיבת - יד שקצת גדולים רצו לומר שהאנוסים שנשתמדו בפראנקיאה, בניהם שהורתם ולידתם שלא בקדושה הם כגוים גמורים, ואם בא אחד מהם על א"א אשת חבירו הזרע הנולד מהם אם באו ונתגיירו כקטן שנולד דמי ומותרים לבא בקהל.
ו. מהרי"ט אבן העזר יח
הואיל ונשתקעו בזרותם שם מאה ועשרים שנה ורובם ככולם אעפ"י שיודעים שישראלים הם וכופרי' בע"ז מ"מ כל איסורי תורה נעשה להם כהיתר... והואיל ואינם נזהרים מאיסור גויה האיך נחזיק את בניהם בחזקת אחוה לומר העמיד את אביהם בחזקת כשרות שלא נשאו עכו"ם דשכיח' להו והוו רובא דעלמא והני לית להו חזק' וגם לא אזלי' בתר רוב לוקחי נשים שאינן נושאי' מהם שלא מחמת איסור נמנעים אלא מדאגה מדבר פן תגלו מסתורין שלהם ובספק הם עומדים וצא וחזור אחר אמותיהם מהיכן הם.
ז. ריב"ש יא
בגט האשה אשר עדיו מן האנוסים אשר נשארו בארצו' השמד ראוי לחקור הרבה בענינם מאיזה מין הם. כי עתה מאחר שעמדו שם כל זה הזמן ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים מהם עשירים ומהם עניים מרודים הנה הנשארים כבר יצאו מחזקת כשרות וצריכין חקירת חכם שיחקור עליהם טרם תקובל עדותם.
ח. רבי יצחק ארוביו די קסטאו, אזהרות
בניגוד לעבדים ולכל סוג של שבויים – הנתונים בקרב אומה מסוימת במצב של דיכוי ועבדות, אך במולדתם נתונים בידם השררה השלטון והאדנות, ושם אין בזים להם, ולכן אין בזים להם אף כשהם בדיכוי ובשבי, כי הם בני אומה חופשית ועשויים לצאת לחופשי, כדוגמת התורכים, המאורים ועמים אחרים – מתועב ישראל בעולם כולו, כי בשום מקום אין השליטה, השררה והשלטון בידיו, ולכן בעיני כל עם הוא אינו ראוי להערכה כלשהי, וכל אומה מבזה אותו בראותה שהוא נבזה בעיני כולן

איסור אכילה ושתיה ביום הכיפורים – סקירה ראשונית - מקורות
הפסוקים בתורה
ויקרא טז, כט-לא; כג, כו-לב.
נסו לחשוב מעט על איסור האכילה והשתיה ביום הכיפורים: האם הוא דומה יותר לאיסור לאכול נבלות וטרפות, כלומר איסור הממוקד במאכל, או לאיסור לאכול לפני התפילה, כלומר איסור הממוקד באדם האוכל? מה היחס בין איסור האכילה והשתיה לבין איסור המלאכה?
[להרחבה:למדו את הסוגיה להלן פא ע"א "אמר ריש לקיש" עד פא ע"ב "תשבתו שבתכם". שימו לב לשני המקורות השונים הניתנים בסוגיה לאזהרת אכילה ושתיה ביום הכיפורים!]
המשנה הראשונה
יומא עג ע"ב משנה וגמרא שעליה עד "מודה ריש לקיש שאסור מדרבנן";
דף עד ע"א "וכל היכא דתני ענוש כרת… שבתון שבות", עם רש"י
[אם יש זמן: ספר תוספות יום הכיפורים עג ע"ב ד"ה גמרא אסור ענוש כרת]

וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם: וַיִּוָּתְרוּ בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא חָלְקוּ אֶת נַחֲלָתָם שִׁבְעָה שְׁבָטִים: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אָנָה אַתֶּם מִתְרַפִּים לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם: הָבוּ לָכֶם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים לַשָּׁבֶט וְאֶשְׁלָחֵם וְיָקֻמוּ וְיִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְיִכְתְּבוּ אוֹתָהּ לְפִי נַחֲלָתָם וְיָבֹאוּ אֵלָי: וְהִתְחַלְּקוּ אֹתָהּ לְשִׁבְעָה חֲלָקִים יְהוּדָה יַעֲמֹד עַל גְּבוּלוֹ מִנֶּגֶב וּבֵית יוֹסֵף יַעַמְדוּ עַל גְּבוּלָם מִצָּפוֹן: וְאַתֶּם תִּכְתְּבוּ אֶת הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֲלָקִים וַהֲבֵאתֶם אֵלַי הֵנָּה וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ: כִּי אֵין חֵלֶק לַלְוִיִּם בְּקִרְבְּכֶם כִּי כְהֻנַּת ה' נַחֲלָתוֹ וְגָד וּרְאוּבֵן וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה': וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַהֹלְכִים לִכְתֹּב אֶת הָאָרֶץ לֵאמֹר לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ וְשׁוּבוּ אֵלַי וּפֹה אַשְׁלִיךְ לָכֶם גּוֹרָל לִפְנֵי ה' בְּשִׁלֹה: וַיֵּלְכוּ הָאֲנָשִׁים וַיַּעַבְרוּ בָאָרֶץ וַיִּכְתְּבוּהָ לֶעָרִים לְשִׁבְעָה חֲלָקִים עַל סֵפֶר וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה: וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' וַיְחַלֶּק שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם: פ וַיַּעַל גּוֹרַל מַטֵּה בְנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיֵּצֵא גְּבוּל גּוֹרָלָם בֵּין בְּנֵי יְהוּדָה וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף: וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה מִן הַיַּרְדֵּן וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל כֶּתֶף יְרִיחוֹ מִצָּפוֹן וְעָלָה בָהָר יָמָּה והיה וְהָיוּ תֹּצְאֹתָיו מִדְבַּרָה בֵּית אָוֶן: וְעָבַר מִשָּׁם הַגְּבוּל לוּזָה אֶל כֶּתֶף לוּזָה נֶגְבָּה הִיא בֵּית אֵל וְיָרַד הַגְּבוּל עַטְרוֹת אַדָּר עַל הָהָר אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לְבֵית חֹרוֹן תַּחְתּוֹן: וְתָאַר הַגְּבוּל וְנָסַב לִפְאַת יָם נֶגְבָּה מִן הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בֵית חֹרוֹן נֶגְבָּה והיה וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים עִיר בְּנֵי יְהוּדָה זֹאת פְּאַת יָם: וּפְאַת נֶגְבָּה מִקְצֵה קִרְיַת יְעָרִים וְיָצָא הַגְּבוּל יָמָּה וְיָצָא אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ: וְיָרַד הַגְּבוּל אֶל קְצֵה הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵּי בֶן הִנֹּם אֲשֶׁר בְּעֵמֶק רְפָאִים צָפוֹנָה וְיָרַד גֵּי הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי נֶגְבָּה וְיָרַד עֵין רֹגֵל: וְתָאַר מִצָּפוֹן וְיָצָא עֵין שֶׁמֶשׁ וְיָצָא אֶל גְּלִילוֹת אֲשֶׁר נֹכַח מַעֲלֵה אֲדֻמִּים וְיָרַד אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן: וְעָבַר אֶל כֶּתֶף מוּל הָעֲרָבָה צָפוֹנָה וְיָרַד הָעֲרָבָתָה: וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל כֶּתֶף בֵּית חָגְלָה צָפוֹנָה והיה וְהָיוּ תצאותיו תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל אֶל לְשׁוֹן יָם הַמֶּלַח צָפוֹנָה אֶל קְצֵה הַיַּרְדֵּן נֶגְבָּה זֶה גְּבוּל נֶגֶב: וְהַיַּרְדֵּן יִגְבֹּל אֹתוֹ לִפְאַת קֵדְמָה זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי בִנְיָמִן לִגְבוּלֹתֶיהָ סָבִיב לְמִשְׁפְּחֹתָם: וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם יְרִיחוֹ וּבֵית חָגְלָה וְעֵמֶק קְצִיץ: וּבֵית הָעֲרָבָה וּצְמָרַיִם וּבֵית אֵל: וְהָעַוִּים וְהַפָּרָה וְעָפְרָה: וּכְפַר העמני הָעַמֹּנָה וְהָעָפְנִי וָגָבַע עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: גִּבְעוֹן וְהָרָמָה וּבְאֵרוֹת: וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה וְהַמֹּצָה: וְרֶקֶם וְיִרְפְּאֵל וְתַרְאֲלָה: וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם גִּבְעַת קִרְיַת עָרִים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם: פ

יחזקאל – שאלת העם: עבד שגרשו רבו כלום יש לו עליו?! (מקור א)
ירמיהו – שאלת הקב"ה: ואת זנית רעים רבים, ושוב אלי?! (מקור ב)
למעשה אנחנו מוצאים שלא רק שאפשר לחזור בתשובה, אלא היא קלה יותר: ציבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין (מקור ג), עד כדי כך שטוב לאדם להשתתף בתשובת הציבור (מקור ד).
הדוגמא בגמרא לתשובת הציבור – מעשה העגל (מקור ה).
שלבי התשובה שם – לאו דווקא לפי הסדר:
1. תפילה להשהית העונש בשל שיקולי 'מה יאמרו'; תביעת כפרה 'ואם אין מחני נא' – עם ישראל הוא 'גיבור הספר' וקבוע שלא ניתן להשמיטו. מקביל ללולי זעם אויב אגור; בחמה שפוכה אמלוך עליכם; קידוש השם וחילולו ביחזקאל.
2. שבירת הלוחות – זעזוע ועצירה; מקביל לכך שהקב"ה מעמיד עליהם מלך רשע כהמן.
3. אבלות – שמות ל"ג ד, כפי שמצאנו מקבילה בנינוה
4. ביעור הרע – הריגת החוטאים, תקנות למניעת החטא כהעברת השופר, מקבילה בביטול יצר ע"ז בימי בית שני.
5. חידוש הברית בין חלקי העם - קבלת יג מידות של רחמים שעניינן לעשות כפי המידות ולא רק לומר אותן, ומקבילתן שחרור העבדים בימי נחמיה, אפשר גם להזכיר את השחרור הכושל בימי ירמיה.
6. חידוש הברית עם הקב"ה – נתינת לוחות שניים ויצירת יום כיפור, מקבילה בחידוש קבלת התורה וכריתת האמנה בימי נחמיה.
לסיום, תשובת הציבור אינה רק אפשרית אלא מוכרחת הן מצד העם והן מצד הקב"ה, וכדברי הרמב"ם (מקור ו); התשובה קשורה לברית לא רק במובן של זכויות אלא במובן של מערכת יחסים ארוכת טווח (זכות אבות תמה, ברית אבות לא תמה) – וארשתיך לי לעולם – הן מצד ישראל כלפי הקב"ה, הן מצדו כלפי ישראל.