דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

וּלְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי קְהָת הַלְוִיִּם הַנּוֹתָרִים מִבְּנֵי קְהָת וַיְהִי עָרֵי גוֹרָלָם מִמַּטֵּה אֶפְרָיִם: וַיִּתְּנוּ לָהֶם אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת שְׁכֶם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת גֶּזֶר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: וְאֶת קִבְצַיִם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת בֵּית חוֹרֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים אַרְבַּע: ס וּמִמַּטֵּה דָן אֶת אֶלְתְּקֵא וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת גִּבְּתוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: אֶת אַיָּלוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת גַּת רִמּוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים אַרְבַּע: ס וּמִמַּחֲצִית מַטֵּה מְנַשֶּׁה אֶת תַּעְנַךְ וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת גַּת רִמּוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים שְׁתָּיִם: כָּל עָרִים עֶשֶׂר וּמִגְרְשֵׁיהֶן לְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי קְהָת הַנּוֹתָרִים: ס וְלִבְנֵי גֵרְשׁוֹן מִמִּשְׁפְּחֹת הַלְוִיִּם מֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת גלון גּוֹלָן בַּבָּשָׁן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת בְּעֶשְׁתְּרָה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים שְׁתָּיִם: ס וּמִמַּטֵּה יִשָּׂשכָר אֶת קִשְׁיוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת דָּבְרַת וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: אֶת יַרְמוּת וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת עֵין גַּנִּים וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים אַרְבַּע: ס וּמִמַּטֵּה אָשֵׁר אֶת מִשְׁאָל וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת עַבְדּוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: אֶת חֶלְקָת וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת רְחֹב וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים אַרְבַּע: ס וּמִמַּטֵּה נַפְתָּלִי אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת חַמֹּת דֹּאר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת קַרְתָּן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים שָׁלֹשׁ: כָּל עָרֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְמִשְׁפְּחֹתָם שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִיר וּמִגְרְשֵׁיהֶן: ס וּלְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי מְרָרִי הַלְוִיִּם הַנּוֹתָרִים מֵאֵת מַטֵּה זְבוּלֻן אֶת יָקְנְעָם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת קַרְתָּה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: אֶת דִּמְנָה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת נַהֲלָל וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים אַרְבַּע: וּמִמַּטֵּה גָד אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת רָמֹת בַּגִּלְעָד וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת מַחֲנַיִם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת יַעְזֵר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ כָּל עָרִים אַרְבַּע: כָּל הֶעָרִים לִבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם הַנּוֹתָרִים מִמִּשְׁפְּחוֹת הַלְוִיִּם וַיְהִי גּוֹרָלָם עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה: כֹּל עָרֵי הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ אֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עָרִים אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה וּמִגְרְשֵׁיהֶן: תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה עִיר עִיר וּמִגְרָשֶׁיהָ סְבִיבֹתֶיהָ כֵּן לְכָל הֶעָרִים הָאֵלֶּה: ס וַיִּתֵּן ה' לְיִשְׂרָאֵל אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָתֵת לַאֲבוֹתָם וַיִּרָשׁוּהָ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ: וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב כְּכֹל אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתָם וְלֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיהֶם מִכָּל אֹיְבֵיהֶם אֵת כָּל אֹיְבֵיהֶם נָתַן ה' בְּיָדָם: לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא:

Rav Elchanan Wasserman (1875-1941) was one of pre-war Europe's most influential Torah scholars. From his early years as a brilliant student in Telz, through his development as a masterful educator in Baranovich, to his final days of supreme sacrifice, we trace the journey of a leader whose impact on Torah learning endures to this day.
We examine his unique approach to learning, his extraordinary ability to explain complex concepts, and his unwavering commitment to what he saw as truth - both in Torah study and worldview. The shiur delves into how his analytical methodology in learning possibly influenced his approach to broader Jewish issues, offering insights relevant to our own times.

השותפין שרצו לעשות מחיצה – דיני קניינים או נזיקין?
א. פרשנות טקסטואלית למשנה
למדנו במשנה הראשונה במסכת בבא בתרא:
"השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע"
ובגמרא מצינו שתי לישנות בביאור המשנה:
על פי הלישנא הראשונה, השותפין שרצו לעשות קיר, בונים את הכותל וכו'. ועיקר החידוש במשנה הוא שמעת שהסכימו לבנות את הקיר ביחד, אף אם לא ציינו בפירוט כי השטח האבנים וכו' יהיו חלוקים בשווה, מכל מקום חולקים אותם בשווה, ואף מחוייבים לבנות את המחיצה על פי מנהג המקום.
על פי הלישנא השניה, השותפים שרצו לחלוק את החצר – ואף אם אין בה שיעור ארבע אמות לכל אחד – חולקים אותה, וממילא מתחייבים לבנות קיר באמצע, מחשש היזק ראיה. על פי לישנא זו עיקר החידוש במשנה הוא בחידוש הכפיה על היזק ראיה.
ב. מקור הדין ונפקא מינות
מהו אם כן מקור החיוב לבנות את המחיצה באמצע? אם מדובר בדין מהלכות קניינים, לכאורה אין כאן יותר מאשר הלכות קניין הרגילות – אולי מלוות באומדן הדעת לגבי פרטי ההסכמה שבין השכנים.
אם מדובר בדין מהלכות נזיקין, הרי שלפנינו סניף של האיסור להזיק, לגבי מקורו דנו האחרונים הרבה – אולי זהו קל וחומר מהלכות השבת אבידה, ואולי הוא נובע ממצות ואהבת לרעך כמוך, או מחיוב פוזיטיבי לשמור את הממון שלא יזיק. מכל מקום, יסוד האיסור, כאמור, הוא בנזק וממילא בפן האיסורי ולא הקנייני ממוני.
לשתי תפיסות אלו של מקור, וממילא של אופי הדין, יכולות להיות נפקא מינות רחבות היקף:
1. לשאלה האם אופיו של הדין הוא איסורי או ממוני השלכה ישירה לגבי נאמנות האדם לטעון פרעתי. הגמרא להלן (ה ע"ב "איבעיא להו תבעו" עד ו ע"א "זמניה הוא") דנה האם במלוה על פה אדם נאמן לטעון פרעתי בתוך הזמן, במיגו שיכול היה לטעון פרעתי בזמנו, שהיא טענה נאמנת. הגמרא רוצה להוכיח ממשנתנו, בה נאמר שאדם נאמן לטעון כי פרע את חוב חצי הכותל שלו, ומסתמא הכוונה אף אם טען שפרע תוך זמנו. דחיית הגמרא היא ש'כל שפא ושפא זמניה הוא', ולדעת הר"י מיגש (מובא בשיטמ"ק שם ה ע"ב ד"ה שאני התם) יש לגרוס 'כל שעה ושעה זמניה הוא'. ויש מקום להבין שבהו"א סברה הגמרא שהחיוב מתחילתו הוא איסורי, ורק לאחר הבניה הוא נעשה ממוני, ולכן שייך לומר 'תוך זמנו' ו'לאחר זמנו', אמנם דחיית הגמרא היא שהחיוב ממוני מתחילתו, ועל כן הוא נחשב זמנו כל שעה; אלא שיש מקום להסברים אחרים, ואין כאן מקום להאריך.
2. נפקא מינה נוספת היא מהו הדין כאשר חלוקת החצר אינה שווה, וחלקו של האחד גדול משל חברו? שאלה זו נשאלה במפורש על ידי היד רמ"ה (אות א), ולדעתו ברור שבכל זאת עליהם לתת בשווה, כיוון שמטרת הכותל אינה לשבח את חלקו של כל אחד, אלא לסלק את היזק הראיה שבה שניהם אסורים בשווה. אמנם ברש"ש (ב ע"א ד"ה במשנה) חלק על היד רמ"ה, ולדעתו כל אחד צריך לתת כפי חלקו, בדומה לחיוב בנית חומה על בני העיר. והנה, בניית החומה היא ודאי דין מדיני קניינים ושותפין, שעל דעת כן נשתתפו, שהרי החומה לא נועדה למנוע איסור היזק מזה על זה אלא מפני שודדים חיצוניים. ואם כן השאלה האם להשוות לבניית חומה או לא היא למעשה חקירתנו האם מדובר בדיני קניינים או ניזיקין.
והנה להלן דף ו ע"ב ("איתמר שתי חצרות ... מסייע מלמטה ובונה") מצינו מחלוקת רב הונא ורב חסדא לגבי שני בעלי חצירות זו למעלה מזו, לדעתו של רב הונא כל אחד צריך לבנות רק כנגד חצרו שלו, ואילו לדעת רב חסדא חייב העליון לסייע את הבניה מלמטה, ויש מקום לטעון כי אף הם נחלקו באותה השאלה, ויש לחלק.
3. האם ניתן למחול - הרא"ש (סימן ב') כתב, וז"ל, אבל אם יש עדים שמחלו השותפין זה לזה על היזק ראיה, שוב אין יכולין לחזור בהן אף על פי שהאומר לחבירו קרע כסותי ושבר כדי, יכול לחזור בו ויתחייב חבירו בהיזקו אחר שחזר בו, שאני הכא דתביעת ממון יש ביניהן שנתחייב כל אחד לחבירו בבנין הכותל והוי כמו שנתחייב לו מנה ומחל לו עליו, שזכה במחילתו בלא קנין, עכ"ל.
ולכאורה אי נימא דכל הדין כותל הוי רק חיוב לסלק היזק ראיה, שלא יהא באיסור מזיק, א"כ הא אין זה חיוב לחבירו, רק חיוב על עצמו לסלק היזק שלא יזיק.
ומהא דכתב הרא"ש דהוי זה חיוב ממון לחבירו, מוכרח דהוי זה חיוב בתקנת חכמים מדיני קניינים.
ולעומתו הרמב"ן בב"ב דף נט ע"א כתב "ועוד דאפילו מחל הניזק כיון דודאי אסור הוא למזיק להזיקו בראיה ולהסתכל בו לדעת ואין אדם יכול ליזהר בכך לעמוד כל היום בעצימת עינים, על כרחנו נאמר לזה סתום חלונך"

(בין הדקות 26-36 השיעור הופסק בשל אזעקה)
וַיִּגְּשׁוּ רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶל רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְדַבְּרוּ אֲלֵיהֶם בְּשִׁלֹה בְּאֶרֶץ כְּנַעַן לֵאמֹר ה' צִוָּה בְיַד מֹשֶׁה לָתֶת לָנוּ עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶן לִבְהֶמְתֵּנוּ: וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם מִנַּחֲלָתָם אֶל פִּי ה' אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן: וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי וַיְהִי לִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן מִן הַלְוִיִּם מִמַּטֵּה יְהוּדָה וּמִמַּטֵּה הַשִּׁמְעֹנִי וּמִמַּטֵּה בִנְיָמִן בַּגּוֹרָל עָרִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה: ס וְלִבְנֵי קְהָת הַנּוֹתָרִים מִמִּשְׁפְּחֹת מַטֵּה אֶפְרַיִם וּמִמַּטֵּה דָן וּמֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה בַּגּוֹרָל עָרִים עָשֶׂר: ס וְלִבְנֵי גֵרְשׁוֹן מִמִּשְׁפְּחוֹת מַטֵּה יִשָּׂשכָר וּמִמַּטֵּה אָשֵׁר וּמִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וּמֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה בַבָּשָׁן בַּגּוֹרָל עָרִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה: ס לִבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם מִמַּטֵּה רְאוּבֵן וּמִמַּטֵּה גָד וּמִמַּטֵּה זְבוּלֻן עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה: וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה בַּגּוֹרָל: פ וַיִּתְּנוּ מִמַּטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה וּמִמַּטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן אֵת הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְהֶן בְּשֵׁם: וַיְהִי לִבְנֵי אַהֲרֹן מִמִּשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי מִבְּנֵי לֵוִי כִּי לָהֶם הָיָה הַגּוֹרָל רִיאשֹׁנָה: וַיִּתְּנוּ לָהֶם אֶת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנוֹק הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ סְבִיבֹתֶיהָ: וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה בַּאֲחֻזָּתוֹ: ס וְלִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן נָתְנוּ אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת חֶבְרוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת לִבְנָה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ:

1895 (כ"ט בתשרי תרנ"ו): ר' יחזקאל טאוב נולד בנובה מיאסטו, פולין. אביו הוא רבי יעקב טאוב, הרבי מיבלונה, וצאצא לשושלת מפוארת שראשיתה בר' יחזקאל טאוב, המגיד מקוזמיר. לחסידות יש כאלף משפחות.
אביו התכוון שגיסו, הנשוי לאחותו, יחליף אותו, אלא שהגיס נפטר בגיל צעיר.
1915 (תרע"ה): נישא לפרל, צאצאית אדמו"רי קוז'ניץ.
1920 (תר"פ): יורש את אביו, ר' יעקב טאוב שנפטר בגיל 60, כאדמו"ר מיבלונה בגיל 24.
הוא היה אדמו"ר חם שהאמין בצורך לשמוע על קשר אישי עם החסידים. הטישים שלו בליל שבת היו מפורסמים בגלל התורות אבל גם בגלל השירה והחום.
1924 (תרפ"ד): בעקבות ביקור של הרב ישעיה שפירא, 'האדמור החלוץ', ר' יחזקאל מחליט לעלות לארץ ישראל ולהקים בה יישוב חקלאי-חסידי. האדמור החלוץ משווה את הצהרת בלפור להצהרת כורש, ומשכנע את כולם, ובעיקר את ר' יחזקאל, שזמן הגאולה הגיע ואין מה להשאר בפולין.'מוטב להיות פועל פשוט בארץ ישראל מאשר רבי בגולה'.
התכנית: החסידים העשירים ישארו בפולין ויממנו, העניים יותר יעלו איתו. כאשר הכל יהיה מוכן, גם העשירים יצטרפו.
הוא מגייס כספים מחסידיו וגם מאחרים, ומנסה גם לקבל 'גב רוחני'. אך כשהוא מגיע ל'אמרי אמת', האדמו"ר מגור, הוא אמר לו שהוא מוכן לתת תמיכה רק אם ר' יחזקאל יתחייב שלא לקבל כל עזרה או כסף מהציונות, כי הם עושים הכל לטובת עצמם.
1925 (תרפ"ה): עולה לארץ עם קבוצה ראשונה של חסידיו וקונה את אדמות כפר חסידים בעמק יזרעאל ליד חיפה. המוכרים הם אפנדים מביירות, אבל העובדים הם פלאחים מקומיים. ר' יחזקאל קונה את הקרקעות מהאפנדים ומייסד את "נחלת יעקב", שבהמשך תהפוך ל'כפר חסידים'.
בהתחלה הכל נראה מצוין, כולם שמחים לראות קהילה חסידית אמיתית באה ליישב את ארץ ישראל ומקוים שהם ההתחלה, הרב קוק והרב יעקב מאיר, הרבנים הראשיים לארץ ישראל, באים לבקר אותם, כמו גם ראשי הציונות החילוניים – אחד העם, חיים ביאליק, חיים ויצמן ואפילו הלורד בלפור בעצמו.
אחרים התנגדו להתיישבות החסידית, ראוי לציון במיוחד דוד בן גוריון, שטען שצריך להשאיר את האדמות לחלוצים שיודעים לעבד את האדמה. האם הוא חשש מהשתלטות דתית על ההתיישבות הצעירה?
בכל אופן היה צדק בדבריו, ומספר בעיות קשות איימו על הישוב:
1. התקוממות של הפלאחים שאיבדו את אדמתם. הם זרקו פרה מתה לתוך הבאר והרסו את מי השתיה.
2. הצפה של נחל הקישון גרמה להיווצרות ביצה, והיתושים העבירו מלריה שהרגה במתיישבים.
3. התקפות של בדואים ששדדו וגם רצחו מתיישבים.
4. בעיקר – הרפת שהקימו לא היתה רווחית, והכסף נגמר.
1928 (תרפ"ז): נוסע לארצות הברית לגייס כספים לכפר, אך חוזר בידיים ריקות (The great depression), כנראה ב1935.
גם בתוך הקהילה מתחיל מרמור. מרדכי יונאי - אחד מאנשי הנוער העובד והלומד אשר בא לסייע בבניית הרפתות בכפר מ, אך כאשר באו לר' יחזקאל וביקשו ממנו שיגרש אותו מהכפר, סירב הרב לבקשה בצטטו את דברי האדמו"ר אברהם יעקב מדרוהוביץ': "באהבת חינם תיבנה ארצנו". הטפותיו האידאולוגיות של אותו פועל השפיעו על המתיישבים החסידים וחלק מהם פרקו עול תורה ומצוות. לבסוף התחתן מרדכי עם אחייניתו של ר' יחזקאל - אריאלה.
1930 (תרצ"ד): חותם על חוזה עם הקרן הקימת לישראל, שבה הוא נותן להם חלק מהקרקעות שהוא רכש, ובתמורה הם יסייעו בהפיכת הישוב לרוחי מבחינה חקלאית. בנוסף הוא נאלץ להסכים להחזרתם לפולין של מי שאינם עובדים. בין השאר חוזרת גם אשתו.
1936 (תרצ"ו): פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט משבש את תוכניותיו. חסידים רבים דורשים את כספם בחזרה. בנוסף, חסידים מפולין מתחילים להגיע, ומגלים שאין אדמות ואין כסף. רבים מהם טוענים שהוא למעשה גנב את הכסף ועשה בו כבשלו.
1938: ר' יחזקאל עוזב את הארץ ונוסע לארצות הברית בתקוה לגייס עוד כסף. אלא שב1939 פורצת מלחמת העולם השניה. ר' יחזקאל אומר שהמלחמה נגד הנאצים היא גם המלחמה שלו, ומתנדב לעבודה במספנות. במהלך המלחמה הוא מבין שאשתו בפולין נרצחה ביחד עם כל חסידות יבלונה, ובעצם הוא נשאר ללא חסידים. הרבי מחליט לעשות שינוי דרסטי בחייו – הוא מוריד את הכובע, הזקן והפיאות, משנה את שמו לג'ורג' נייגל, מגיש בקשה לאזרחות אמריקאית ומתיישב בלוס אנג'לס.
שנות ה-50-60: הופך לקבלן בניין ומתעשר. הוא לא חבר בקהילה היהודית של לוס אנג'לס, ושומר על קשר מכתבים רק עם האחיינית ובעלה מהנוער העובד והלומד. סיפור הטיש.
1970 – משבר כלכלי בקליפורניה, ג'ורג' מסתבך בעסקה הגדולה ממידותיו, ופושט את הרגל, ונעשה חולה. הוא מחליט לעזוב את עולם העסקים, והולך לאוניברסיטת קליפורניה, California State University Northridge (CSUN).
1975: לומד פסיכולוגיה באוניברסיטה ומתגורר במעונות הסטודנטים. הופך להיות מעין אב רוחני לסטודנטים.
במהלך הלימודים הוא עובד במקום שהוא קורא לו 'paradise cove' שהוא בית לפגועי נפש העוזר להם להשתלב בחזרה בחברה. בראיון ב1977 לרגל הוצאת ספר, הוא אומר שהוא העדיף לחיות בפנימיה של האוניברסיטה כיוון שהוא מאמין שאנשים צריכים להיות עם אנשים. הוא מסביר שאנשים הם כמו כוכבים שצריך את כח הכבידה כדי להיקשר לאנשים אחרים.
1978: אהד יונאי, הבן של מרדכי ואריאלה, שחי בלוס אנג'לס לכמה שנים, משכנע את ג'ורג' לבקר את כפר חסידים, והוא קונה כרטיס הלוך ושוב, בגיל 83. ג'ורג' חושש מאד, אבל הם משכנעים אותו להפגש באולם עם חסידיו, ושם הוא שומע לראשונה שבמקום להאשים אותו, הם רואים אותו כמי שהציל אותם ממוות בטוח בשואה. כולם מבקשים ממנו להשאר.
הוא חוזר לקליפורניה, ולאחר מספר שנים, ב1981, הוא חוזר לחלוטין לכפר חסידים. בגיל 86. הוא מחזיר את שמו ליחזקאל טאוב, מחזיר את הכיפה, מגדל זקן, וחוזר לקיים אורח חיים דתי. הוא אפילו מקיים טישים ומעביר שיעורי תורה. על הכפר אמר: "זה הדבר הטוב שעשיתי בחיי".
1986 (י"ג באייר תשמ"ו): נפטר בגיל 90 ונטמן בבית העלמין בכפר חסידים.

השותפין שרצו לעשות מחיצה – דיני קניינים או נזיקין?
א. פרשנות טקסטואלית למשנה
למדנו במשנה הראשונה במסכת בבא בתרא:
"השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסין לבינים בונים הכל כמנהג המדינה בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה בכפיסין זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם"
ובגמרא מצינו שתי לישנות בביאור המשנה:
על פי הלישנא הראשונה, השותפין שרצו לעשות קיר, בונים את הכותל וכו'. ועיקר החידוש במשנה הוא שמעת שהסכימו לבנות את הקיר ביחד, אף אם לא ציינו בפירוט כי השטח האבנים וכו' יהיו חלוקים בשווה, מכל מקום חולקים אותם בשווה, ואף מחוייבים לבנות את המחיצה על פי מנהג המקום.
על פי הלישנא השניה, השותפים שרצו לחלוק את החצר – ואף אם אין בה שיעור ארבע אמות לכל אחד – חולקים אותה, וממילא מתחייבים לבנות קיר באמצע, מחשש היזק ראיה. על פי לישנא זו עיקר החידוש במשנה הוא בחידוש הכפיה על היזק ראיה.
והנה, מן הבחינה הטקסטואלית נראה לומר כי מחלוקת הלישנות היא למעשה מחלוקת להיכן לשייך את הפרק הראשון של מסכת בבא בתרא; שכן בתוספתא הוא משתייך לסופה של בבא מציעא, ואילו במשניות הוא כבר נספר במסכת בבא בתרא. וכידוע, חלוקת סדר נזיקין למסכתות היא חלוקה מאוחרת (ראה עבודה זרה ז ע"א – "ורב יוסף? כולה נזיקין חדא מסכת' היא"). וכבר העיר התוספות (ב ע"א ד"ה השותפין) שמשנתנו ממשיכה את המשניות האחרונות של בבא מציעא:
"מי שהיה כותלו סמוך לגנת חבירו ונפל...
שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים..."
ואף משנתנו מדברת על דינם של שני שותפים. יתירה מכך, בדיוק כמו במשנה האחרונה בבבא מציעא, שעוסקת בשאלה למי שייך הירק הגדל בין הגנות, כך גם משנתנו יכולה להקרא כעוסקת בשאלה למי שייך כותל הנופל בין החצרות. על פי קריאה זו, עיקר ענינה של משנתנו, ואולי של פרקנו, אינו בהלכות נזיקין, אלא בהלכות קניינים והשלכותיהם.
לעומת זאת, פרק ב של מסכת בבא בתרא עוסק בנזקים –וסינוף של פרק א אליו יוביל למסקנה כי יש לקרוא את משנתנו לאור שאלת היזק ראיה.
חשוב להדגיש, כי ההבחנה שבין שתי קריאות אלו יכולה להיות חשובה בהרבה מאשר השאלה הפרטית, יחסית, האם היזק ראיה חשוב היזק; כיוון שהיא משנה את הבנת כל הדינים המצוינים במשנתנו, ואולי כל הדינים הנאמרים בפרקנו.
ב. מקור הדין ונפקא מינות
מהו אם כן מקור החיוב לבנות את המחיצה באמצע? אם מדובר בדין מהלכות קניינים, לכאורה אין כאן יותר מאשר הלכות קניין הרגילות – אולי מלוות באומדן הדעת לגבי פרטי ההסכמה שבין השכנים.
אם מדובר בדין מהלכות נזיקין, הרי שלפנינו סניף של האיסור להזיק, לגבי מקורו דנו האחרונים הרבה – אולי זהו קל וחומר מהלכות השבת אבידה, ואולי הוא נובע ממצות ואהבת לרעך כמוך, או מחיוב פוזיטיבי לשמור את הממון שלא יזיק. מכל מקום, יסוד האיסור, כאמור, הוא בנזק וממילא בפן האיסורי ולא הקנייני ממוני.

"ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה, ולאדם לא מצא עזר כנגדו". את החיפוש אחר בת או הזוג מתארת התורה כחיפוש אחר ה'עזר כנגדו', שאותו הבטיח הקב"ה לאדם, כשאמר: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו"
את המילה 'עזר' אנחנו מבינים היטב. קשה להיות לבד – קשה מעשית וקשה רגשית – והמצאות בת או בן הזוג לידך הם עזרה עצומה.
אך מה משמעות הביטוי 'כנגדו'?
המפרשים נתנו תשובות רבות. אחת מהן, שאני מוצא את עצמי בימים אלה מזדהה איתה מאד, הובאה ידי האברבנאל בשם האפודי, חכם ספרדי בן המאה ה14. האפודי הבין את המילה 'כנגדו' בדומה למובן שלה בפסוק 'כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא'. כלומר, מנגד הוא דבר שנמצא מולך, כמו ארץ ישראל שניצבת מול משה רבינו, וגם אם היא רחוקה מאד, וגם אם כרגע הוא לא יכול להפגש איתה, היא מפעילה אותו ומכוונת את מעשיו. בלשון של האפודי: "ולזה אמר שתהיה לו עזר כגדו, שרוצה לומר כאילו היתה לפניו תמיד".
הקב"ה מלמד את אדם שבת הזוג אותה הוא מחפש תהיה לפעמים לעזר לידו, ושניהם יעזרו זה לזה במסע החיים; אבל יהיו פעמים, שהם יהיו 'מנגד', פעמים שבהם הם יהיו רחוקים אחד מן השני. אבל גם ברגעים האלה, כאילו היתה לפניו תמיד, המחשבה עליה תתן לו את הכח, ואולי גם את הסיבה להמשיך. כמובן שגם האישה, שנבראה מעצם מעצמיו של האיש, תדע שהוא תמיד נמצא איתה, שהיא תמיד יכולה לסמוך עליו, גם כשעכשיו הוא רחוק.
השבת, פרשת בראשית תשפ"ה, אנחנו נמצאים כבר שנה לתוך המלחמה, שהתחילה בקריאת פרשת בראשית בשמחת תורה של שנת תשפ"ד. המלחמה היא מבחן לערכים רבים – לאמונה, לאנושיות, לעוצמה ולחוסן. היא גם מבחן למשפחה ולזוגיות. אני מקדיש את דבר התורה הזה לרבים כל כך שמצאו את עצמם מאות ימים בשנה האחרונה 'מנגד', חושבים על האישה על המשפחה ועל הבית – ושמה לא באים. לרבות כל כך שמצאו את עצמן מנהלות לבד בית וילדים ומשפחה, וכל זה תוך לילות טרופים של דאגה לאיש שנמצא בחזית.
כל מבחן שעומדים בו הוא מבחן שמחזק ומחשל אותנו. נסיים את המלחמה בעז"ה בנצחון, ונחזור לבתים חזקים יותר, מבוססים יותר, של זוגות שיודעים להיות מ'נגד' , וזוכים להיות ל'עזר'.

שלום לכולם!
ממש לפני כמה רגעים הגעתי הביתה, וכפי שאתם רואים עוד לא הספקתי אפילוזסדכג לפשוט את המדים. היה לי חשוב לשתף אתכם קודם בתחושה שיש לי, תחושה שאני מאמין שמשותפת ברמה מסויימת לכולנו.
יצאתי לחופשה היום, ובעזרת השם אהיה בבית עד אחרי יום כיפור. כששאלתי את המפקדים מה בדיוק יהיה אחרי יום כיפור, התשובה שקיבלתי היתה – זה תלוי. זה תלוי במה יקרה בימים הקרובים, מה יעשו האויבים שלנו, מה אנחנו נעשה, ובעיקר, תלוי במה יחליט הקב"ה.
התחושה הזו, שבה אי אפשר לתכנן שום דבר אחרי יום כיפור, כי הכל תלוי, היא בעצם התחושה שצריכה להיות לנו בכל יום כיפור. כך נאמר בגמרא במסכת ראש השנה טז ע"ב:
"אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה... צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה"
אני תלוי ועומד; אנחנו כעם תלויים ועומדים. אנחנו בינוניים, וכמו שכותב הרמב"ם, "חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה...
ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה"
אני מרגיש תלוי ועומד, ואני מעז לבקש מכל מי שמרגיש כמוני, שהוא באופן אישי, ושאנחנו כאומה תלויים ועומדים, להשתדל בעז"ה לקיים את הוראת הרמב"ם, "ולהרבות בצדקה ומעשים טובים ולעסוק במצות".
נזכה כולנו, בתוך כל עם ישראל, לגמר חתימה טובה.

במסגרת הסוגיה הראשונה בפרק השמיני, אנו מוצאים שני דיונים בשאלת חצי שיעור באיסורים. הדיון הראשון עוסק בפרטי שיטתו של ריש לקיש, המתיר חצי שיעור מן התורה, ומנסה לקבוע האם גם לדעתו חצי שיעור אסור לכל הפחות מדרבנן; הדיון השני נותן לנו את הרקע הכללי למחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש – ולפיכך הסדר הלוגי מכתיב שבו נעיין ראשונה.
כשאנו נתקלים לראשונה במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, דומה כי הנטיה הטבעית היא לצדו של ריש לקיש. אם אכן אכילה אינה אלא בכזית, שהרי אין לוקים אלא בכזית, מהיכי תיתי שפחות מכזית יהיה בכלל אסור. על כן, חובת הראיה היא על רבי יוחנן, המבקש לאסור דבר שעד עתה לא שמענו את איסורו.
והנה, בשיטת רבי יוחנן מוצאים אנו בסוגיה שני הסברים או מקורות לאיסור חצי שיעור. הראשון מופיע כהסברה של הגמרא לשיטתו "כיון דחזי לאיצטרופי – איסורא קאכיל". השני מופיע כחלק מן הברייתא ממנה הוא מקשה לריש לקיש:
"אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה תלמוד לומר כל חלב"
שני הנימוקים שונים מאד זה מזה מבחינת תוכנם. הנימוק הראשון, באופן פשוט, אוסר אכילת חצי שיעור בשל החשש מהעתיד – כיוון שבעתיד עלולה אכילה זו להביא לידי שיעור, על כן יש לאסרה כבר עכשיו בתורת גזירה. הנימוק השני, לעומת זאת, מבין כי 'כל חלב' אסור, והאיסור אינו בשל העתיד אלא בשל אכילת ההווה. באופן כללי, ישנם שלשה אופנים אפשריים להבנת היחס שבין שני המקורות:
1. הפסוק הוא המקור היסודי לאיסור, ואילו 'חזי לאצטרופי' אינו אלא סימן לכך שזוהי הדרשה הנכונה, או אפילו לעצם העובדה כי אין גם מקצת אסור, שהרי לא יתכן שההתחלה תהיה מותרת ואחר כך פתאום יהיה איסור. וכן שיטת התוספות אצלנו.
2. הריטב"א מבין כי עיקר האיסור נובע מן הטעם ש'חזי לאצטרופי' שהוא הטעמא דקרא, ואילו הפסוק לא נועד אלא כדי לתת את הסמכות התורנית, שכן סברא לבדה אינה יכולה ליצור איסור.
3. יש מקום להציע כי הנימוק 'חזי לאצטרופי' והפסוק 'כל חלב' מתייחסים לשני דינים שונים, האוסרים כל אחד חצי שיעור בפני עצמו. נראה להלן כי הצעה קרובה עלתה בדברי המהר"ם חלאווה.
להלן בשיעור נעסוק בנפקא מינות שונות של חקירה זו, אשר יבהירו לנו את משמעות שיטתו של רבי יוחנן. בשיעור הבא נעסוק בשיטת ריש לקיש לאור מה שראינו היום על רבי יוחנן, ואילו בשיעור השלישי נעסוק בהשלכות של כל הנ"ל על דין חצי שיעור ביום הכיפורים.
א. 1. נפקא מינות לשאלה האם לפנינו גזירה מחמת העתיד או איסור עצמי
הנפקא מינות בהם נדון בחלק זה של השיעור בנויות כולן על אותו העקרון – מקומות בהם לא ניתן יהיה לצרף אכילות. על כן, מצד הגזירה לכאורה לא שייך לאסור, אלא אם נטעון ללא פלוג, ואילו מצד איסור עצמי – שייך לאסור:
i. מאכלות אסורות שאין בהם שיעור זמן היכול לצרפם - המנחת חינוך מצוה שס"ח אות טז ("ועין בפרי מגדים סימן סד... והוא פחות הרבה מכדי אכילת פרס") דן באיסורים אשר שיעור הזמן המצרף את אכילת שווה לשיעורם בדיוק, ואם כן אין יכולת לצרף בהם שתי כמויות נפרדות. הוא מציין שלש דוגמאות – גיד הנשה, חרצנים וזגים לנזיר וכל איסורי שתיה. בכל אלו שיעור הצירוף שווה לשיעור האכילה (כזית בשני הראשונים ורביעית באחרון) וממילא אם אכל חצי שיעור והפסיק לא שייך לדבר על צירוף נוסף. הדוגמא האחרונה מובאת גם על על ידי רע"א כאן.
ii. ישנם מקרים שבהם האכילה מתבצעת לקראת סוף זמן האיסור באופן שכבר אין אפשרות יותר להתחייב, כגון האוכל ביום הכיפורים רגע קט לפני סוף הצום. הצל"ח פסחים מג ע"ב ("ועוד נלע"ד לתרץ... ולכן יליף הרמב"ם מלא יאכל") טוען שבאמת רבי יוחנן לא יאסור במקרה כזה, ועל כן הרמב"ם השתמש בפסוק נוסף על מנת לאסור חצי שיעור בפסח.
א. 2. נפקא מינות לשאלה האם לפנינו איסור חדש או הכללה ברגיל
מעבר לנפקא המינות הישירות הנובעות מן השאלה האם לפנינו גזירה או איסור עצמי, נציין להבדל משמעותי בין שתי התפיסות - לפי הראשונה, שהלימוד הוא מ'כל חלב', לכאורה יש לומר שפסוק זה מרחיב את איסור אכילת החלב לאפילו כלשהו, אלא ששיעור העונש אינו אלא בכזית, וכפי שמשמע מהסמ"ג בלאו עו, ובעיקר על פי פירוש הרא"מ שם. לפי השניה, לעומת זאת, איסור האכילה נשאר בכזית, וכפי שמשמע מתוספות הרא"ש עד ע"א ד"ה יכול, ואילו 'כל חלב' מחדש איסור חדש, מעין גזירה שיש להזהר אפילו מפחות מכשיעור על מנת לא לפגוע באיסור הרגיל...
iii. היתר לחולה – נקודה אחרונה שעלתה בראשונים ושקשורה לחקירה האם לפנינו מעין 'נספח' לאיסור האכילה או גזירה העומדת בפני עצמה קשורה לשאלת העדפות לחולה. הרא"ל הציע כי זהו הספק העומד במוקד התלבטותו של הרמב"ן בתורת האדם, שער המיחוש, עניין הסכנה אות ד, שם דן הרמב"ן האם גם חולה שאוכל פחות מכשיעור צריך להקפיד לאכול מאיסור מלקות ולא כרת, או שמא אם מדובר בפחות מכשיעור כבר אין זה משנה. והנה, אם אנו אומרים שפחות מכשיעור הוא איסור חדש וגזירה, אין מקום לחלק בין האיסורים השונים. אמנם אם אנו אומרים שהוא מעין 'נספח' והרחבה של האיסור הישן, יש מקום לומר שצריך להחמיר בהרחבה של החמורים יותר מבהרחבת הקלים.
לסיום נעיר, כי המהר"ם חלאווה, בפסחים מד ע"ב ד"ה לר' עקיבא נמי, כותב שאף רבי יוחנן לא אסר אלא בחצי שיעור, אך פחות מחצי שיעור הוא מודה שמותר. דומה כי סברא זו יכולה להתיישב רק עם ההבנה שלפנינו גזירה; ואם כן ניתן להציע שעד חצי כזית האיסור הוא רק מצד 'כל חלב', ואילו מחצי כזית ומעלה מצטרפת גם הגזירה, וזהו מבנה של שני דינים.