דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

הלכה ומנהג בכותל השותפין
א. מעמד המנהג ביחס לשיעורים שנשנו במשנה
הראשונים נתקשו בקושיה שהעלה התוספות על המשנה (ד"ה בגויל) –
"אמאי אצטריך למיתני מדת גויל וגזית? כיון דתנן הכל כמנהג המדינה כמו שנהגו כן יעשו!"
וניתנו בשאלה זו שלש תשובות עקרוניות:
1. דעת בעלי התוספות שהשיעורים שנאמרו במשנה מגבילים כלפי מעלה, אמנם פחות מהם יכול לעשות כמנהג המדינה, אלא אם כן זהו מנהג שוטים ממש.
2. דעת הרמב"ן שהשיעורים שנאמרו במשנה מגבילים הן כלפי מטה והן כלפי מעלה, והמנהג רק קובע באיזה סוג מחיצה ישתמשו.
3. הרמב"ם בהלכות שכנים ב, טו לא הזכיר אלא את מנהג המדינה, והשמיט את כל השיעורים האמורים במשנה. ובגר"א חו"מ קנז ס"ק יז פירש: "מלשון הרמב"ם שהשמיט דין גויל וגזית כו' ש"מ דס"ל דגם לרוחבן תליא במנהגא". הגר"א לא הסביר כיצד יישב הרמב"ם את קושיית הראשונים מדוע נצרכה המשנה לשיעורים השונים, אך אפשר להציע כי המשנה מדברת על עיר חדשה או מקום אחר שאין בו מנהג ידוע.
והנה, כבר הזכרנו בשיעורים הקודמים שיש מקום להתלבט לגבי חיוב בניית הכותל, האם הוא בא כתוצאה ישירה מחיוב השמירה וההמנעות מהיזק, או שמא הוא תקנת חכמים או חובת בני העיר. ומסתבר, שאם נבין את עצם החיוב כנובע ממנהגם של בני העיר, אזי צודקים דברי הרמב"ם, שכל הגדרים צריכים להקבע בהתאם למנהג אנשי העיר; וכפי שכתב בעניין זה ההגהות אשרי על הרא"ש ב"ב א,ה:
"ולא ידענא איזה מנהג הוא שאין סומכין עליו אלא נ"ל דאפילו פחות מכאן הוי מנהג דהולכין בממון אחר המנהג כדפיר' בפרק המקבל גבי אריס אומר למחצה ירדתי והכא קמ"ל שאם נהגו לבנות ולחוץ בהוצא ודפנא שאין יכול לכוף את חבירו בכפיסים ולבינים וכל גדר חזק יותר ממה שנהגו:"
אמנם, אם אנו אומרים שהחיוב נובע מיסודות אחרים, אזי יש לומר שמנהג המדינה אינו יכול להפקיע מידי החיוב הראשוני יותר, וכדעת התוספות והרמב"ן המגבילים את כחו של מנהג המדינה.
ניתן אולי להוסיף ולהציע, כי באם מטרתו הראשונית של הקיר הינו מניעת נזק מהראיה, לא בא מנהג המדינה אלא להגדיר מה נחשב לשמירה הראויה על מנת למנוע את נפילת הקיר וחזרת הבעיה של היזק ראיה. ממילא, השיעורים שנתנה המשנה הינם השיעורים המספיקים בוודאי, אלא שבמקומות בהם הסתפקו בפחות מכך, גם זה חשוב לשמירה טובה – אלא אם כן מדובר במנהג שוטים, וכל זה כדעת התוספות.
לעומת זאת, אם אנו מבינים כי חכמים חידשו ותיקנו את בניית הכותל, הרי שאין כאן הלכה של מניעת היזק ראיה אלא של עצם בניית הכותל, ואם כן מסתבר – אף כי לא מוכרח – שהם גם תקנו את רוחב הכתלים. אמנם כיוון שבהשתנות המקומות משתנים החומרים מהם בונים, הם הותירו למנהג המדינה את הקביעה מאיזה חומר יבנה הכותל, וכעמדת הרמב"ן.
ב. מהו המנהג עליו מדובר?
ייתכן, כי שאלת מקומו של המנהג נובעת למעשה משאלה על איזה אופן של מנהג מדובר. האם גם במקום שיש בו מיעוט הנוהג אחרת נחשבת הנהגת הרוב למנהג?
היד רמ"ה (ב ע"א אות ב, "ומסתברא דאתרא דאיכא דבנו גויל") כותב שכל עוד יש רוב ברור הנוהג באופן מסויים הולכים אחריו, שכן הוא הקובע את המנהג. היד רמ"ה עצמו מעלה את השאלה שהרי בממונות לא הולכים אחר הרוב, כפי שנידון במסכתין להלן דף צב, שגם אם הרוב מוכרים לשחיטה מכל מקום יכול לומר אני מן המיעוט, ומדוע כאן יכול לומר שהוא מן המיעוט שבונה בזול. טענת היד רמ"ה היא "הני מילי לשעבר דאיכא למימר דילמא האי גברא ממיעוטא הוי, אבל לעתיד כי האי גוונא דלמיזל בתר מנהגא דאתרא הוא דבעינן בתר רובא אזלינן". אמנם טענה זו נכונה רק באם אנו מניחים שעל ידי המנהג אנו משערים מהו קיר יציב או מה הייתה תקנת חכמים לבנות באותו מקום. אך אם אנו סבורים כי המנהג הוא עצמו המחייב, בעיקר מכיוון שהוא משקף את דעת המתחייבים, הרי שזה ממש מקביל לדין הקונה שור ונמצא נגחן שיכול לטעון שהוא מן המיעוט שקונה לחרישה. ובאמת בספר משא מלך עמ' רכח כתב: "המנהג שיתקיים בדיני ממונות לילך אחריו צריך שינהגו בו כל העיר בכללה, אבל אם הרוב נוהגים בו ולא המיעוט, אין יכולים לכוף את היחיד בו, שאין הולכים בממון אחר הרוב ויכול לומר אנא מהך דלא נהיגי הכי."
יש להעיר, כי הרמב"ן עצמו הודה כי ישנם שני סוגי מנהגים, וכל דבריו שאין המנהג משנה את שיעורי הכתלים שבמשנה אמורים דווקא לגבי מנהג אנשים סתם, "אבל בודאי אם היה שם מנהג ידוע לשותפין כגון שהתנו עליו אנשי העיר במעמד כלן, כופין זה את זה לבנות כמנהגם הידוע ואפי' נהגו לבנות גויל רחב ארבע אמות", שהרי מנהג שהתנו עליו אנשי העיר במעמד כולן נעשה הוא עצמו למעין תקנת חכמים.

וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וארב וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק: וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם: וָאֶשְׁלַח אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וָאֶגֹּף אֶת מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ וְאַחַר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם: וָאוֹצִיא אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַתָּבֹאוּ הַיָּמָּה וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם סוּף: וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת הַיָּם וַיְכַסֵּהוּ וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים: ואבאה וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּלָּחֲמוּ אִתְּכֶם וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וַתִּירְשׁוּ אֶת אַרְצָם וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶם: וַיָּקָם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם: וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ:

1936: שאלת החליבה בשבת, כאשר היתה התנגדות לעבודת גויים הן מצד ערכי, הן מצד בטחוני, הן מצד בריאותי. החזו"א סבור שלכתחילה יש לעשות זאת על ידי נכרי, ורק אם אי אפשר על ידי גוי, יחלוב ישראל לאיבוד. מעניין שעמדה זו היתה מקבילה פחות או יותר לעמדת הרב קוק, נגד עמדת הרב עוזיאל, לדוגמא, שהתיר בתנאים אלו לחלוב ולהשתמש. סוף הסיפור היה כאשר בסוף שנות הארבעים הגיעו מכונות חליבה חשמליות לשוק, והחזו"א עצמו ליווה את הכנסתן והיתרן.
1938: שנת שמיטה. מתפרסם ספרו "חזון איש" על מסכת שביעית והלכות שמיטה. חולק נחרצות על היתר המכירה שפרסם הרב קוק, וטוען שהוא גם לא מועיל מצד שמיטה וגם אסור מצד 'לא תחנם'. מאידך יש לו קולות מסוימות מבחינת העבודות המותרות בשביעית.
פרשיות החלב והשמיטה יצרו קו מבחין בין ההתיישבות החרדית להתיישבות הדתית. החזון איש לא ראה את החילוק כפוליטי ביסודו, אלא כקשור לנאמנות להלכה.
1939: פריצת מלחמת העולם השניה, תחילת השמדת יהדות אירופה - עליו מוטלת כעת ההנהגה.
1941: הרב הרצוג מכנס ועדה כדי לדון מתי תלמידי מיר בשנחאי צריכים לצום את צום יום הכיפורים – שאלת קו התאריך. החזון איש לא משתתף בכינוס, אבל שולח תשובה פרטית משלו – יצומו ביום חמישי, כלומר, לא כקו התאריך הבינלאומי. נוסח המברק עצמאי מאד (מקור ו). אף שלהלכה לא רבים נהגו כמותו, שמו נתפרסם כעת מאד. אנשים רבים באים אליו להתייעצות לאו דווקא הלכתית – סיפור הניתוח. הוא ממשיך באימוץ בני נוער, במיוחד 'בעיתיים' (מקור ז).
1945: מתנגד לקביעת תענית ציבור מיוחדת לזכר השואה (מקור ח). מאידך הוא רואה בהקמת עולם התורה של אירופה שנחרב בארץ ישראל כתגובה הנכונה (מקור ט).
1948: הקמת המדינה, החזו"א בעד השתלבות פוליטית המאפשרת התבצרות דתית.
1952: מתנגד לחוק שירות לאומי לנשים, נפגש עם דוד בן-גוריון – העגלה המלאה. כמובן ממשיך גם בפסיקות חשובות: איסור החשמל.
1953 (תשי"ג): נפטר בבני ברק.
מורשת: החזון אישניקים, אבל בעצם כלל הציבור החרדי, ובמעגל משני יותר, כל לומד תורה.
הרב אברהם ישעיהו קרליץ – איש עם חזון
ו. אגרת לבני הישיבות בשנחאי (1941)
אחים יקרים, אכלו ברביעי וצומו תענית יום כיפור ביום החמישי ואל תחושו לשום דבר.
ז. חזו"א יו"ד ב,טז
ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור היו תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו וכיוון שכל עצמנו ותקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.
ח. קוב"א א,צז
ענייני ההלכה קבועים הם על פי התורה שעיקרן בכתב ופירושן בתורה שבע"פ ואף נביא אינו רשאי לחדש עד שמצאו להן סמך בתורה. וכשם שהגרעון בכלל נליזה מהתורה, כך ההוספה על מצוות התורה נליזה מהתורה… ההצעה להיכנס ולקבוע ולעשות, לגזור ולקיים, היא כהקלת ראש ח"ו ביסוד ההלכה וראוי להסירה מן הפרק בטרם הועלתה. כן קביעת תענית לדורות הוא בכלל מצווה מדרבנן ומה שיש בידינו הוא מזמן שהיתה עדיין נבואה ואיך נעיז פנינו דור שטוב לו השתיקה – להרהר כזאת לקבוע דברים לדורות, והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתנו ושפלנו בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפשעינו, דלים וריקים מן התורה וערומים ממצוות. אל נא נעבור לגדולות ממנו, נחפשה דרכינו ונשובה, וזוהי חובתנו
ט. קוב"א א,צ (1949)
יקרתם הגיעני. והנה עבודה רבה ערך מעכ"ת שליט"א להשתתף בבנין בתי מדרשות של בבל על אדמת הקודש. והנה מאות בשנים שהישיבות של בבל נודדים והולכים, סוללים המסלה לשוב אל ארץ שגלו ממנו. חרבו בבל ובנו הנהרסות, באדמת נכר בספרד, בצרפת ובאשכנז, חלפו שמותיהם אבל לא חלפו נפשם. זאת התורה שגלתה עשר גלויות ושבנתה ביתה בארץ שנער, ושגלתה מבבל לארצות המערב, זאת התורה החוזרת עכשיו מערבות שממות המערביות אל ארץ הצבי ארץ הקדושה הניתנה לאבותינו לנחלת עולם... חביב לנו לקרוא את הישיבה בשם 'סלונים', אשר השם הזה מזכיר לנו את אדיר מרצו ואת משגב גבורתנו להחזיק בלוחות התורה בגלות המר והנמהר שעברנו בו...

קניין דברים בכלל ובחלוקת חצר ובניית כותל בפרט
א. האם ללישנא קמא יש בעיה של קניין דברים?
במהלך הסוגיה להלן ג ע"א מופיעה הקושיה – 'וכי רצו מאי הוי, ליהדר ביה!'. אמנם, ישנן שתי גרסאות במיקום הקושיה, לפי גרסא אחת הקושיה מופיעה מיד לאחר דברי רב אסי בשם רבי יוחנן שמשנתנו עוסקת במקום שאין בו דין חלוקה, ולפי גרסא שניה הקושיה מופיעה לאחר דיון נוסף המבאר את המשנה ביחס למשניות האחרות של חלוקה. יש מן האחרונים שהעירו שבעוד על פי הגרסא השניה נכתב במפורש שקושיית קניין דברים היא דווקא לאחר העמדת המשנה בכך שאין בה דין חלוקה; אמנם על פי הלישנא הראשונה השאלה היא סתמית, ויש מקום לבארה כמתייחסת לשתי הלישנות.
ובאמת, רש"י לעיל ב ע"א ד"ה וטעמא הבין כי השאלה 'וכי רצו מאי הוי' מופנית גם כלפי לישנא קמא. אמנם, מדברי רש"י אין זה ברור מהי התשובה על שאלה זו: האם קניין לבד מספיק, או שגם ללישנא קמא הקניין לא יהיה אלא קניין דברים; ואם הוא אכן יהיה קניין דברים, כיצד ניתן לפתור בעיה זו.
התוספות בד"ה כי רצו סבר שהגמרא כלל לא הקשתה על מאן דאמר גודא, ד"למ"ד מחיצה גודא לא פריך דאיכא למימר דקנו ושיעבדו נכסיהן לבנין הכותל אלא למ"ד פלוגתא לא מהני קנין דקנין דברים בעלמא הוא דלא מסיק אדעתיה שקנו ברוחות."
אלא שקשה קצת להבין מדוע ההסבר ששעבדו נכסיהם לבניין הכותל פשוט כל כך, ואילו קניין הרוחות לא סלקא אדעתיה דהגמרא. בביאור עניין זה, נראה שעלינו להבהיר את הבעיה ב'קניין דברים'.
ב. מהו הפגם בקניין דברים?
רש"י על אתר מבאר כי הבעיה בקניין דברים היא 'ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין'. כלומר, צריך חפץ מסויים שהקניין או השעבוד יכולים לחול עליו. ומעין דברים אלה מצאנו גם בשו"ת ר"י מיגש סימן קלה – "ראובן שקנו מידו שישא את בת דודו אינו קנין כפי שורת הדין להיותו קנין על פעולה שיעשה אותה והוא נקרא קנין דברים שאינו קנין לפי שהקנין אינו מועיל אלא בכל דבר שיש בו עצם ולא בפעולות שהם מקרים ואין להם עצם".
יש להעיר, מדוע בחר רש"י לדבר דווקא על קניין חליפין, וכי סלקא דעתך שבקניינים אחרים קניין דברים מועיל? נראה שכוונת רש"י שאפילו חליפין אינן קונין אלא דבר הנקנה; אמנם לגבי שאר מעשי קניין, כגון משיכה או הגבהה, שמעצם טבעם נדרשים לחפץ מסויים, הרי שאין להם כלל מבוא לקניין דברים שאין להם גוף. סוף דבר, לדעת רש"י הבעיה בקניין חליפין היא שאין לו לקניין על מה לחול.
לעומת דברי רש"י והר"י מיגש, יעויינו דבריו של רבנו גרשום: "קנין דברים בעלמא הוא כלומר איזה קנין הוא עיקר כגון מתנה או מכירה או שום דבר שמראה לו החפץ שנותן למקבל וקונין מידו על כך אבל הכא שאדם אומר לחבירו ניטול קנין שנחלוק כגון זה קנין דברים בעלמא הוא דלא נברר על מה נוטל קנין ואכתי ליהדרו בהו".
נראה שאליבא דרבינו גרשום עיקר הבעיה איננה בחלות הקניין, אלא במבוררותו של החפץ. הדברים נמצאים גם בתוך פירושו של היד רמ"ה, אלא שאצלו הם רק אחד מן ההסברים לאי חלות קניין דברים:
"וקרא נמי דכתיב גבי קנין לקיים כל דבר קאי כשהדבר מתקיים בו לבדו, לאפוקי קנין להקנות או לחלוק שאין הדבר מתקיים בקנין זה עד שיחלוק או עד שיקנה לו בהקנאה אחרת."
וביאר הגר"ש שקופ בשערי יושר ה,ב אות כא:
"ועיקר היסוד בזה לענ"ד הוא מה שכתב הרמ"ה ז"ל דבעינן שע"י הקנין יהיה קיום הדבר, הוא דגדרי הקנינים הוא להחליף ולחדש כח השליטה של האדם על החפץ, אבל אם יצטרך עוד לרצון הבעלים הקודמים, לא נעשה קיום הדבר ע"י הקנין, ומשו"ה קנין אתן או קנו לחלוק הוי קנין דברים, דעדיין צריך שיהיו הרצון ממנו להקנות, דבלי רצון לא יתהוה בשום פנים ההקנאה הצריכה"
הנפק"מ בין שני ההסברים מובאת בדברי היד רמ"ה עצמו, אף שהוא אינו תולה את המחלוקת בביאורים השונים לאי חלותו של קניין דברים:
" [אם] קנו מידו לתת כך וכך או לבנות או לזון כיון שאין הקנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה עצמה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא הוא [קנין דברים הוי] ומצי למהדר ביה... הדין הוא סברא דילן ורבוותא קמאי נמי הכי אסכימו ואיכא מן רבוותא בתראי מאן דהוה ס"ל דקנין לתת לאו קנין דברים בעלמא הוא אלא כמאן דקנו מיניה דמחייב לתת דמי, ולא מיקרי קנין דברים לפום הדין טעמא דידהו אלא במי שקנו מידו לחלוק או להשתתף או לילך"
והנה, לפי הדעה הראשונה, שקניין אתן חשיב קניין דברים, נראה שהבעיה של קניין אתן היא בסוג הפעולה שעליה צריך הקניין לחול, וכשיטת רש"י; וכיוון שנתינה אינה גוף הממון אלא שאין בה ממש, הוי קנין דברים. לפי הדעה השניה לעומת זאת, קניין דברים הוא דווקא כשמדובר בקניין לא מבורר, כגון שצריך לחלוק או להשתתף או לילך. אמנם כשהדברים מוגדרים היטב, הרי הקניין חל – ואף אם כעת עדיין אינו חל על שום חפץ ממש.

וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם: וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל בְּנֵי מְנַשֶּׁה הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי בְתוֹכֵנוּ ה' אֲשֶׁר לֹא מְעַלְתֶּם בַּה' הַמַּעַל הַזֶּה אָז הִצַּלְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד ה': וַיָּשָׁב פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהַנְּשִׂיאִים מֵאֵת בְּנֵי רְאוּבֵן וּמֵאֵת בְּנֵי גָד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּשִׁבוּ אוֹתָם דָּבָר: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְבָרֲכוּ אֱלֹהִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמְרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד יֹשְׁבִים בָּהּ: וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד לַמִּזְבֵּחַ כִּי עֵד הוּא בֵּינֹתֵינוּ כִּי ה' הָאֱלֹהִים: פ
וַיְהִי מִיָּמִים רַבִּים אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵנִיחַ ה' לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים: וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לְכָל יִשְׂרָאֵל לִזְקֵנָיו וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי זָקַנְתִּי בָּאתִי בַּיָּמִים: וְאַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְכָל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם: רְאוּ הִפַּלְתִּי לָכֶם אֶת הַגּוֹיִם הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה בְּנַחֲלָה לְשִׁבְטֵיכֶם מִן הַיַּרְדֵּן וְכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִכְרַתִּי וְהַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ: וַה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא יֶהְדֳּפֵם מִפְּנֵיכֶם וְהוֹרִישׁ אֹתָם מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת אַרְצָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵיכֶם לָכֶם: וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה לְבִלְתִּי סוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול: לְבִלְתִּי בוֹא בַּגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא תַזְכִּירוּ וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם: כִּי אִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם תִּדְבָּקוּ כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיּוֹרֶשׁ ה' מִפְּנֵיכֶם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים וְאַתֶּם לֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיכֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: אִישׁ אֶחָד מִכֶּם יִרְדָּף אָלֶף כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם: כִּי אִם שׁוֹב תָּשׁוּבוּ וּדְבַקְתֶּם בְּיֶתֶר הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וְהִתְחַתַּנְתֶּם בָּהֶם וּבָאתֶם בָּהֶם וְהֵם בָּכֶם: יָדוֹעַ תֵּדְעוּ כִּי לֹא יוֹסִיף ה' אֱלֹהֵיכֶם לְהוֹרִישׁ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם עַד אֲבָדְכֶם מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם: וְהִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ הַיּוֹם בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וִידַעְתֶּם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם כִּי לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵיכֶם עֲלֵיכֶם הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם לֹא נָפַל מִמֶּנּוּ דָּבָר אֶחָד: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר בָּא עֲלֵיכֶם כָּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲלֵיכֶם כֵּן יָבִיא ה' עֲלֵיכֶם אֵת כָּל הַדָּבָר הָרָע עַד הַשְׁמִידוֹ אוֹתְכֶם מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם: בְּעָבְרְכֶם אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם: פ

1878 נולד בקוסובה, ליטא (כיום בלארוס). אביו היה רב העיירה, ואמו היתה בתו של ת"ח גדול. אברהם ישעיהו היה אחד מתשעה אחים, וארבעת האחים נעשו רבנים וארבעת האחיות נישאו לרבנים. כלומר, הוא בא מן האליטה הרבנית הליטאית. היה חולה וחלוש משחר ימיו (מקור א). בבית היתה הקפדה גדולה על טהרה, גם במובן הפיזי (כגון נט"י) וגם במובן הרוחני, וכך אביו שכר לו מלמד פרטי ולא שלח אותו לחדר העירוני כיוון שהרגיש שיש שם חשש 'קלקול'.
לימים החזו"א עצמו סיפר שכיוון שהוא נמשך ללימוד ההלכה ולא ללימוד עיון, היו שזלזלו בו.
1891: חוגג בר מצווה. לפי עדויות, מקדיש עצמו ללימוד תורה. לפי כמה מהסיפורים נוסע ללמוד מר' חיים מבריסק; אך עוזב לאחר ימים ספורים, מסיבה שאינה ברורה. מכאן ואילך יהיה כל לימודו שלא במסגרת ישיבתית (מקור ב). היה ידוע מאד בהתמדתו (מקור ג); מספרים שכאשר היה מגיע לסוגיה שלא ידע לפתור אותה היה אומר תהילים בבכי.
1906: נישא לבתיה. לאחר שהתברר שהכלה מבוגרת והנדוניה קטנה מהמובטח רצתה אמו שיבטל את השידוך, אך הוא התנגד לאור דברי הרמ"א שאין לשבור שידוך על ממון. לאחר כעשרים שנה הוא ניסה לגשש האם תיאות להתגרש על מנת שיוכל לקיים מצות פריה ורביה, והיא אמרה לו שהיא תתאבד מיד לאחר מכן. הוא השתדל לכבדה בכל כחו, והיא פרנסה אותו באמצעות חנות בדים.
1906-1911: תקופת "תור הזהב" בכווידאן. לומד בחברותא עם ר' משה רוזין, רבה של העיירה, ומעביר שיעורים בגמרא בבית הכנסת.
1911: מתפרסם ספרו הראשון, "חזון איש", על ענייני אורח חיים, קדשים והלכות נידה. הספר יוצא לאור בעילום שם, ואת כל הרווחים הוא הקדיש לישיבה של אביו בקוסובה. הספר קשה מאד לקריאה ונועד רק למי שכבר בקיא בסוגיה כולה; לשונו קצרה ותמציתית; הוא מוכוון לפסיקת הלכה ולהבנה פשטיית ולא לפלפולים או חילוקים.
1914: נמלט עם אשתו לסטויבץ, בלארוס, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. יתכן ששימש כרב לא רשמי במקום, על אף סירובו במשך כל חייו, לפני ואחרי כן, לשאת בתפקיד ציבורי.
1920: עובר לווילנה, ליטא. מתקרב לר' חיים עוזר גרודזינסקי שמתחיל להכניס אותו לענייני הנהגה, אך מתנגד בתוקף לנשיאת תפקיד.
1923: מתפרסם חלקו השני של "חזון איש" על אורח חיים, הכולל את "קונטרס המוקצה". חווה התמוטטות בריאותית, ומתחיל ללמוד בחברותא עם תלמידים צעירים, בהם שלמה כהן וחיים גראדה. (פיצוי על כך שאין לו בנים?). שוקל עליה לארץ (מקור ה)
1933: עולה לארץ ישראל עם אשתו לאחר גניבה מחנות האריגים שלה. יומיים אחרי העליה, מה שמעניין אותו הוא שאלות בדיני מעשר שני, אותן הוא מפנה לרב הראשי – הרב קוק. הוא מתיישב בבני ברק. אשתו לא מצליחה לחדש את חנות האריגים, והוא מתפרנס ממכירת הספרים שלו. בחו"ל הוציא רק ארבעה כרכים – אך כעת הוציא כמעט אחד בשנה.
אמו ואחותו, מרים קנייבסקי, מגיעות לגור לידו והאחות לוקחת למעשה על עצמה את הטיפול בענייני הבית.
בשנים אלו החזו"א מתחיל להתפרסם כפוסק חשוב. ר' חיים עוזר מפנה אליו שואלים מארץ ישראל, והוא בעיקר עוסק ביצירת התשתית ההלכתית של העיר בני ברק – שוחט, עירוב, הקמת ישיבה קטנה; אך כל זה ללא לקיחת מינוי רשמי.
א. קובץ אגרות חזו"א, ג,ו
זה עתה הגיעני מכתבך הארוך, ומפני רפיון הבריאות ויסורי הגוף התמידיים אצלי מנעורי, וכל מה שאני מעיין הוא בהבלגה על היסורים, לא בכל שעה אני ראוי לעיין.
ב. תשובות והנהגות א,תקמב
שמעתי על רבינו החזו"א זצ"ל שנשאל למה לומד יחידי הלא אמרו חרב אל הבדים וכו', והצביע על דברי רש"י ושאר מפרשים שהלומד בספרים איננו לומד ביחידי. ויום יום מוציאים לאור ספרים להקל על לומדי תורה, והם רבותינו וגם חברינו שעל ידם גדלים בתורה.
ג. חיזוק שכתב לעצמו בשנות העשרה (קוב"א ג,ס)
אל תבלה נפשך ברעיונות ובחשבונות, כי בזה יבולע עתותך. כי שנותיך יתמו וחשבון לא תדע, רק ימים יכלו וחכמה לא תקנה. לכן ידידי, אל תעיין על העבר ואל תסדר עבודתך ליום מחרת, כי לא יאונה עצתך, ותופר. רק למוד בעוד עתותך בידיך, כי חיש מהר תעוף מאיתך ולא תשיגה, ובער תשאר...
על כל צעדך תשמור ברעיונך את פרק למודך, ורק בו תהגה, וילדי נכרים תגרשם, לבלתי נתן להם רמוס חצרי לבך, וברח מהם כמטחוי קשת, כי המה יבהלו כל עשתונותיך, עד כי לא ישאירו בך רוח בינה, וימיך יעברו בבהלה. ורק בכל אשר תבחר לך למלא את ידיך, בו תדבק בכל נפשך ובכל מאודך, ואל תעזבמה אף לרגע, כי אם תעזבהו יום, יומיים יעזבך.
ד. קוב"א א,קסז
אינו מובן לי היטב הדיקנות יתירה בדברים שהרחיקום רבותינו ז"ל כמבואר ברמ"א אה"ע סי' ב' ["הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון, אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב ואז יצליחו"], והצלחה שמבטיח הרמ"א ודאי עדיף מהשתדלות, ובהיותי מורגל תחת השפעת דברי הרמ"א ז"ל לעצמי ולאחרים כבד עלי להבין דעת הדר"ג שליט"א בזה.
ה. קוב"א א,קפ (1923)
על דבר ארצנו הקדושה, רצוני לדעת אם ניכר אצלכם תחיית הארץ ובנין הריסותיה בימים האחרונים כהערה חדשה וענין מחודש, כי אנחנו מרחוק קשה לנו לכונן בלבנו מושג נאמן מזה. על דבר עלייתנו כפי דברי המעיל צדקה הובא בפ"ת (איני זוכר עתה מקומו) החיוב דוקא אם יש מוצא שמה להתפרנס, ובזה אני צריך לדעת אם אפשר הדבר ע"י חנות מנופקטור, כי במלאכה אחרת אינה רגילה. ואני איני מסוגל לעבודה כידוע, וכמה צריך לזה ואם מוצאים הקפה. באיזה מקום בארצנו איני מוצא קפידא כי הלא כל הארץ מקודשת.

לגבי בית מסביר רש"י – " הזיקא דבית שאני - שאדם עושה בביתו דברי הצנע".
לגבי כותל חצר שנפל נחלקו הראשונים – לדעת רש"י החיוב לבנות נובע מכך ש'כבר נתרצו הראשונים בכותל', והבנת האחרונים היא שלדעתו הייתה התחייבות של ממש לבנות את הכותל שוב, ואם כן אין לכך כל קשר לדיני היזק ראיה; אלא שאם כן קשה מדוע לא יבנה יותר מד' אמות כפי שהיה הקיר. ובתוספות שם כתבו 'שהורגלו לעשות דבר הצנע בחצר ולא למדו ליזהר זה מזה'. ונעשה אם כן החצר כמו הבית שיש בו חשש צניעות. אמנם, יעויין ברבנו יונה (ד"ה תא שמע כותל חצר שנפל) שכתב: "שכבר נתרצו מתחלה לעשות כותל. וקשיא כיון שנפל הכותל שנתרצה עליה, במה נחייב אותו. ויש לומר, כגון שנתרצו סתם לעשות מחיצה, דמסתמא לאו למחיצה ראשונה בלבד נתרצו, כיון שמקפידים הם על היזק ראיה". וכתירוץ שני הביא את דברי התוספות. על פי פירושו של רבינו יונה התרצות בעלי החצר לא הייתה רק לעצם בניית הכותל, ואף לא גרמה לשינוי בהרגלי השימוש בחצר, אלא הייתה הסכמה כי בחצר זו מקפידים על היזק ראיה, ובלשון אחרת מקפידים על הפרטיות.
אם כנים דברינו, יכולים אנו לבאר כעת בפשטות שאף למאן דאמר שמאי מחיצה גודא, אין כוונתו לחלוק לחלוטין על היזק ראיה, המופרש במשניות ומקורו בדברי בלעם; והוא בהחלט מודה לאיסורים הקשורים לצניעות ואולי גם לנזיקין; אמנם לגבי הדברים הקשורים ל'לישנא בישא', שאנו קראנו להם 'פרטיות', הוא מצא מקום לחלוק, כיוון שלדעתו על בעל החצר להצניע עצמו, ולא לדרוש משכנו לבנות חומה.
ראיה לדבר ניתן להביא ממקרה רביעי בו מודה בעל לישנא זו, המובא בהמשך הסוגיה:
"גג הסמוך לחצר חבירו - עושין לו מעקה גבוה ד' אמות! שאני התם, דאמר ליה בעל החצר לבעל הגג: לדידי קביעה לי תשמישי, לדידך לא קביעה לך תשמישתך, ולא ידענא בהי עידנא סליקא ואתית דאיצטנע מינך"
כלומר, במקום בו לא ניתן להטיל את חובת ההצטנעות על בעל החצר, אכן מחוייב בעל הגג לעזור.
הלימוד מבלעם
לסיום, ניתן להציע כי שלשת יסודותיו של היזק ראיה רמוזים בלימודים השונים מבלעם. נעיין שוב בגמרא להלן ס ע"א:
"מנהני מילי? א"ר יוחנן, דאמר קרא: וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה."
ופירש הרשב"ם שם: "ראה היאך שוכנים ולפיכך אמר מה טובו אהליך וגו' שאין פתחי אהליהם מכוונים".
כלומר הלימוד הוא מן המילה 'טוב'. לעומת זאת התוספות שם ביארו: "מסיפיה דקרא דריש דכתיב ותהי עליו רוח א-להים". ובמהרש"א שם: "שראוי שתהא על ישראל רוח א-להים".
והנה, למילה טוב ישנם פירושים שונים, אך ביניהם 'טוב' מבחינה שימושית, כגון "וירא א-להים את האור כי טוב", וטוב ערכי כגון "עץ הדעת טוב ורע". שני פירושים אלו מתאימים למניעת נזק פיזי וכן לטוב הערכי של מניעת 'לישנא בישא'. אמנם, לימודו של התוספות המדבר על רוח א-להים נראה כמתאים יותר לתפיסתו של היזק ראיה בהקשר של צניעות וקדושה.

אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: לֹא עֲזַבְתֶּם אֶת אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֵיכֶם: וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹהֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אָהֳלֵיהֶם: ס וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה נָתַן מֹשֶׁה בַּבָּשָׁן וּלְחֶצְיוֹ נָתַן יְהוֹשֻׁעַ עִם אֲחֵיהֶם מעבר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְגַם כִּי שִׁלְּחָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל אָהֳלֵיהֶם וַיְבָרֲכֵם: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד חִלְקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם: פ וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִּׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ בָהּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה: וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה: וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא: פ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן: וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים עִמּוֹ נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ רֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם הֵמָּה לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹאוּ אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד וַיְדַבְּרוּ אִתָּם לֵאמֹר: כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת ה' מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה': הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה': וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּה' וּמָחָר אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף: וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ: הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ: פ וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: אֵל אֱלֹהִים ה' אֵל אֱלֹהִים ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה' אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה: לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה' וְאִם לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים ה' הוּא יְבַקֵּשׁ: וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה': וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח: כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה': וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת תַּבְנִית מִזְבַּח ה' אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם: חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּה' וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ:

א. מתוך דרשת ההכתרה לרבנות יפו-תל אביב, 1911
רצוני הכביר לאחד את קרעי הגלות שהתהוו בנו בדמות קהילות ועדות של ספרדים, אשכנזים, תימנים, ועוד ועוד. בשובנו אל הארץ אין כל סיבה להמשיך את הפירוד הגלותי לקהילות וללשונות שונות. קהילה אחת תאחד אותנו בפנימיותנו ותייצג אותנו כלפי הממשלה. לשון אחת תהיה בפי כולנו בבית וברחוב, בעיר ובשדה, היא לשון התורה, הנבואה והמשנה. ומכם אבקש עזרה ועצה לעבודה מסונפת ואחראית זו שהתקופה מטילה עלינו.
ב. יביע אומר ו, או"ח מג
ושמעתי שיש טוענים על דברי שמאחר שהרבנים הראשיים לת"א - יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ולאו מילתא היא, שמקום הניחו לי להתגדר בו (חולין ז). ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדים שקדמוני הוו מיכף כייפי לעמיתיהם הרבנים הראשיים האשכנזים, הגרב"צ עוזיאל ז"ל הוה כייף להגרא"י קוק זצ"ל. (ונודע כי מרוב אהבתו לאיחוד ומיזוג העדות הציע לוותר ולבטל אף את השחיטה הספרדית, והסכים שהספרדים יקבלו עליהם מנהגי השחיטה של האשכנזים, אלא שהגרצ"פ פראנק ז"ל התיצב מנגד, ואמר: אף אם הרבנים הספרדים יוותרו על מנהגי השחיטה הספרדית, אקום אני ואארגן שחיטה ספרדית, שכל עדה צריכה להמשיך במסורתה ומנהגיה המקובלים מדורי דורות, וכל שבט ושבט עליו לתפוס כמנהג אבותיו. קובץ הצבי ישראל בקונט' משואה לדור עמוד פו).
ג. אגרת פרידה מיהודי ארצות הברית, 1928
בכוסף נפש באתי אל ארצות הברית כדי להכיר את אוכלוסי היהודים, פליטת גולת אירופה, שיד השם קיבצם וכינסם בארץ החופש והדרור. בקורת רוח ראיתי את מוסדות החסד הענקיים שהקימותם; את החברות העובדות בכל מרץ לחיזוק הישיבות ולבניין הארץ. אבל עם זה הרשוני נא, אחי, להגיד, כי בין קווי אור מעטים אלה, ראיתי הרבה צללים שנפשי דאבה עליהם מאוד. ראיתי והנה נהייתה פירצה עמוקה ומסוכנת בחומת ישראל. באלפי שנות גלות התקיימנו כעם אחד ומיוחד. פזורים היינו בקהילותינו הגלותיות, אבל מאוחדים היינו בתורתנו האחת. והנה ראיתי בארץ זו קרע בגופנו ובנפשנו בדמותם של ההיכלים הריפורמיים. ומה קשה ומסוכן הוא קרע זה אם לא נחיש לחזק את מעמדה של היהדות המסורתית.
ועוד: ראיתי והנה דור העתיד של אוכלוסי ישראל, ברובו הגדול, מתחנך ללא תורה וללא דעת היהדות הטהורה. והרי ידוע לכולנו, כי יהדות אינה עוברת בירושה באופן אוטומאטי מאב לבנים. בהנחילנו לבנינו את שמנו המשפחתי אין אנו מנחילים להם עדיין את נשמתנו ומעשינו היהודיים. יהדות נקנית מתוך לימוד וידיעה רחבה ומתוך הכנסת מאורה למעמקי נשמתנו, והלכותיה ומנהגיה לבתינו. מהי כל תקוותנו אם בנינו אחרינו לא יכירו מאורה של תורה, ומתוך אי הכרה יהפכו לה עורף, ויחזיקו לכל היותר בסבל ירושה נעדרת כל תוכן ונעימות ? ולמה נצטרך להביט למרחוק, הלא גם היום אנו רואים, כי רבים רבים מתייחסים באדישות וגם בלעג לתחייתנו. ומה גדולה תהיה חרפתנו אם בשעה זו, למראה ברק החופש, נהפוך עורף לכל עברנו: הלא בזה ניתן פתחון פה לומר, שרק שבט הנוגש וחומות הגיטו קיימו אותנו בעל כרחנו, ואילו כשניתן לנו חופש לחיות בגלוי על־פי דרכי התורה, וכשקוראים לנו לשוב ולגאול את ארצנו, - אנו מגלים את חולשתנו ומעידים, כי באו בנים עד משבר וכח אין ללדת.
ה. צוואתו
אודה לה׳ בכל לבב בסוד ישרים ועדה, על אשר הולידני על ברכי אבותי הקדומים, והושיבני לפני רבותי ומורי הטובים וישרים. והם יחדיו הורוני את הדרך אשר בה אלך, ואת המעשה אשר אעשה בחיי עלי אדמות. ובזכותם נועדתי מראשית ימי נעורי לשרת את הצבור... בתפקידי אלה שמתי לנגד עיני ונר לרגלי תעודות אלה: להרביץ תורה בתלמידים, לאהב התורה ומצותיה, ארץ־ישראל וקדשתה, אהבה מוחלטת לכל איש ואשה מישראל, ולעם ישראל כלו, ואהבת ה׳ אלקי ישראל, ולהביא שלום בין כל איש ואשה מישראל... שתי תעודות אלה, היא משאת נפשי ומגמת חיי, ועל פיהן כונתי את דרכי...
עוד אני מוסיף ומדבר: שמעוני אחי ובני עמי, וישמע אליכם ה׳, זכות גדולה ונפלאה מאד נגלתה בדורנו זה, בהגלות נגלות יד ה׳ החזקה ונעלמה על עמו בחירו ישראל, שקבץ את פזורנו והעלה אותנו אל ארץ נחלת אבות, עד אשר היינו בה – עם יושב על אדמתו...
שמרו והחזיקו שני עמודים אלה למען תתחזקו בעז וגבורה, ותהדפו מפניכם כל כחות ההרס המקיפים אותנו בטבעת חנק, להשמידנו ולמחות שם ישראל ותורתו מעל פני האדמה.
הסירו כל גורמי הפרוד והמחלוקת ממחננו וממדינתנו, והעמידו במקומם כל גורמי השלום והאחדות בתוכנו והיה מחננו טהור ומקודש, מבוצר ומלוכד, בחומה בצורה שלא תשלוט עליה כל כח הורס ומתנקם, וה׳ עושה השלום במרומיו, ישפות שלום לנו, ויברך אותנו כדברו מפי משה נביאו: ה׳ אלקיכם הרבה אתכם, והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ה׳ אלקי אבותיכם יסף עליכם ככם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דבר לכם, ה׳ עז לעמו יתן. ה׳ יברך את עמו בשלום. וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות.
והנני אחיכם הנפרד מכם לחיי עולם הבא, בברכת שלום וגאולת עולם בתקומת כסא מלכות בית דוד ובנין מקדש ה׳ בעיר הקודש בירושלים.
בן ציון מאיר חי עזיאל.

הרמב"ן בדף נט ע"א הציע בקיצור נמרץ שלשה ביאורים שונים להיזק ראיה: "אי משום עין רעה אי משום לישנא בישא אי משום צניעותא". ננסה לעמוד בקצרה על כל אחד מעניינים אלו:
1. עין רעה - עין רעה היא תפיסה סגולית מסויימת לגבי נזקים שיכול אדם לגרום על ידי הסתכלותו, וכפי שמשתמע בבבא מציעא קז ע"א "אמר ליה רב יהודה" עד קז ע"ב "תשעין ותשעה בעין רעה". נראה כי על מנת ליצור איסור ולחייב הוצאת ממון לבניית הכותל, עלינו להניח שיש כאן תפיסה טבעית מסויימת, וכפי שכותב רבינו יונה (אבות פרק ב משנה יא) בפי' עין הרע וז"ל "פי' מי שאינו שמח בחלקו ועויין את חברו העשיר ממנו מתי יעשר עושר גדול כמוהו והוא גורם רע לעצמו. ולחברו כאשר אמרו חכמי הטבע. מכל אשר לרעהו אויר עולה מן המחשבה ההוא ושורף את הדברים שעויין בהם בעיניו הרע. גם בקרבו ישרף אחר שמתאוה לדברים שאין יכולת מצוי בידו לעשות המחשבה ההיא מקלקלת גופו כי יתקצר רוחו ומוציאתו מן העולם וזהו עין הרע". והדברים דומים לטענתו של הרמב"ן בויקרא יח,יט: "ועוד הגידו בו נסיון אמיתי, והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי, ורוע האויר ידבק במראה. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו". סוף דבר, עין הרע הוא נזקי אדם באדם או בממון, והוא כעין תשלומי נזק.
2. לישנא בישא – איסור לשון הרע, ובמיוחד רכילות, קשור להפצת מידע שיש בה משום גרימת נזק או חוסר נוחות לאדם. נראה שכוונת הרמב"ן כאן היא שעצם הראיה על ידי האחר, שיש בה משום פגיעה בפרטיותו של הנצפה, אסורה.
3. צניעות – נראה שאין כוונת הרמב"ן כאן להלכות צניעות הנובעות מאיסורי עריות ממש, אלא גם להלכות צניעות הקשורות להתנהלותו הכללית של האדם. יעויין למשל בב"ב להלן נז ע"ב: "בעא מיניה ר' יוחנן מרבי בנאה: חלוק של ת"ח כיצד? כל שאין בשרו נראה מתחתיו. טלית של ת"ח כיצד? כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח".
ג. הראיות מגינה, בית וכותל חצר שנפל
נשוב כעת לסוגיית הפתיחה של בבא בתרא. מתוך הקושיות על לישנא קמא, הסבורא שהיזק ראיה לאו שמיה היזק, עולה שישנם מקרים בהם היא מודה שהיזק ראיה שמיה היזק. נראה שלשה ממקרים אלו:
1. ת"ש: וכן בגינה! גינה שאני, כדר' אבא, דאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה.
2. ת"ש: כותל חצר שנפל - מחייבין אותו לבנות עד ד' אמות! נפל שאני.
3. תא שמע: החלונות, בין מלמעלה בין מלמטה ובין מכנגדן - ד' אמות; ותני עלה: מלמעלן - כדי שלא יציץ ויראה, מלמטן - כדי שלא יעמוד ויראה, מכנגדן - כדי שלא יאפיל! הזיקא דבית שאני.
נבאר אותם אחד לאחד:
1. לגבי הגינה, קשה לדבר על עניין של צניעות, ומתוך הקשר הסוגיה בב"מ קז עולה שהחשש הוא לעין הרע כהיזק ממש, וכפי שראינו לעיל. וכן מצינו ברמב"ם שכנים ב,טז שפסק "בגינה כופהו להבדיל גינתו מגינת חבירו במחיצה גבוהה עשרה טפחים", והשיג עליו הראב"ד "זה שיבוש גדול אלא כותל ארבע אמות", ולכאורה כדברי הראב"ד מפורש בסוגייתנו, שאפילו למ"ד היזק ראיה לאו שמיה היזק, גינה שאני. אמנם יש לדחות, שגינה שאני מצד היזק אחר לחלוטין, ולגביו דעת הרמב"ם שאין זו אלא מידת חסידות – וכמבואר במאירי כאן ד"ה כבר ביארנו:
"כבר ביארנו שהגנה יש בה היזק ראיה ושגדולי המחברים נראה שדעתם שאין בגנה היזק ראיה שמא אתה מתמיה לדבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו גינה שאני שנראה שהגנה יש בה היזק ראיה אף ביתר מן החצרות ומ"מ יש לפרש בה כן גינה שאני שאין שם היזק ראיה לבד אלא היזק ממון מצד עין הרע שהרי אף בשדה שאין שם היזק ראיה אסרו לעמוד עליה בשעה שעומדת בקומתה והגנה מתוך שהפירות והירק מצויין בה תמיד הרי היא כשדה העומדת בקומתה וכן מצד שהיא קרובה לעיר ואדם עומד בה כל היום הרי הוא כעומד עליה כשהיא בקומתה ויש כאן היזק ממון הא היזק ראיה בלא היזק ממון לא נאמר בגנה ומאחר שכן כל שיש שם עשרה טפחים נזכר הוא ואינו מתמיד בראיה עד שיקרא עומד עליה שאין היזק עין הרע אלא בראיה מתמדת של פעם אחת".