דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

ה. שרידי אש א,טז
תשובה זו כתבתי בשנות הזעם של שלטון הנאצים ימ"ש, בזמן שהיהודים באשכנז ובארצות הסמוכות הי' כבושים בידי הרשע המטורף והמנוול ימ"ש וזכרו וכולם היו נתונים למרמס תחת רגלי משרתיו הרוצחים והטורפים. בין שאר הגזירות האיומות נאסר על יהודי אשכנז להתאסף במקומות פומביים שמחוץ לבתי - כנסיות ותפילה. מלבד הערך ההיסטורי יש לתשובה זו גם תועלת עיונית להלכה ולמעשה בשביל קהילות רבות של נדחי ישראל הפזורים במקומות שמחמת נסיבות שונות אין לאחינו בני ישראל אפשרות של כינוס המוני מלבד בבתי כנסת ובתי - מדרש. בכוונה השמטתי מתוך תשובתי זו את החלק הפלפולי... ע"ד שאלתו אי מותר להרצות הרצאות של חול בבתי כנסת וגם אם מותר לעשות שם קונצרטים וכת"ר כתב שכיום הוא שעת הדחק מאחר שהעם שרוי בצער לפי שנדחו משאר מקומות והם סובלים מגדופים וחרופים והיא מצוה לעודדם ולחזק את רוחם וגם יש לחשוש שלא יגררו אחרי החפשים שהם עושים בבתי כנסת שלהם קונצרטים והעם מתאווה לשמוע ולהנות מזמרה ואז סופם להיות מושפעים מדעות חפשיות שמפיצים החפשיים ויבדלו ח"ו מחברת היראים...
היוצא מכל הנ"ל להלכה:
א. להשמיע הרצאות בבתי הכנסת מותר מצד הדין. ויותר טוב שקודם ההרצאה יאמרו איזו פסוקים... מובן מאליו שמותר רק לאדם שמוחזק כירא שמים אבל לא בחפשי בדעותיו... לעשות קונצרטים חלוניים אסור בכל אופן... קונצרטים דתיים הוא דבר שאין רוח רבותינו נוחה הימנו. אבל במקום מחלוקת אפשר שיש מקום להתיר... דבר זה פשוט שחלילה וחלילה להניח שיבואו אנשים ונשים בתערובות שזהו איסור גמור... ובפירוש אני אומר שכל ההיתר הוא רק בזמה"ז שהוא שעת הדחק כידוע ואי"ה כאשר ירחיב ד' גבולנו אז נשוב בעז"ה להיות זהירים בקדושת ביהכ"נ בכל החומר.
ו. לפרקים, עמ' 164
כאן נתגלתה החיה הגרמנית הרעה בכל עיזוז נוראותה, נוולותה ושפלותה. מעשי אכזריות ותעלולי חרפה כאותם של כנופיות המרצחים בגיטו הוורשאי לא ראו השמים והארץ מיום הבראם. רעבון, צמאון וקפאון מקור, נחשבו מקלות שבצרות, אראה בנחמה אם לא ראיתי גופות אנשים, נשים וילדים מושלכות על המדרכות ונדרסות ברגלי הבורחים מפחד מוות והרג. בין המושלכים ושוכבים בחוצות נמצאו גם אנשים, חציים חיים, שהתעלפו מרעבון, מקור או ממכות רצח, נפלו על הארץ מאין־אונים ונפחו את נשמתם והתגלגלו בעפר באין מי שירימם ויביאם לקבורה. אימת מוות וחרדת עינויים קשים ממוות נפלו על כל שוכני הגיטו. מעשים בכל יום שחיילים גרמניים או קציני צבא שוטטו בחוצות והיכו בשוטי ברזל שבידם את כל הנפגש בדרכם. היכו על העיניים ועל הראש בלי רחם. סבורני כי טובים היו קרונות המוות שהובילו גברים, נשים וטף מכל אפסי אירופה אל מחנות ההשמדה, ואפילו תאי הגז וכבשוני האש שבהם נשרפו חיים מיליוני נפשות יהודים, מאשר העינויים והיסורים שנעשו ליהודי וורשה בשנות המצור.
ז. תשובה בעניין תנועת נוער מעורבת
אם מותר לנערים ונערות לשיר ביחד שירי קדש
לידידי הרב הג' חו"ב סוע"ה וכו' מהר"י מאיר שליט"א
א
במכתבו מיום ח' טבת ש' ז' מתאר כת"ר את דרך החינוך של ארגון "ישורון" שנוסד בארץ צרפת לפני כמה שנים, שהוא מתנהג עפ"י שיטת החינוך שהי' נהוג במדינת אשכנז לפני החורבן, ועכשיו קמו נגדו עוררים מצד חוג ידוע של חרדים, אשר לפי דעתם אין הדרך הזאת לפי רוח היהדות, כפי שהנחילונו אבותינו ורבותינו הקדושים.
והערעורים הם שנים: ערעור נגד צורת הארגון הזה, שהוא משתף בנים ובנות בעבודה ומאגדם לאגודה אחת, וערעור נגד המנהג שנהגו, שהבנים והבנות מזמרים יחד זמירות של סעודות שבת או זמירות קודש אחרות. וכת"ר שואל בשם הועידה התורנית של הארגון "ישורון" אם מותר להם להמשיך את פעולתם בדרך שנהלו אותה עד כה או צריכים להפסיק פעולתם ולגרום לפירוד הארגון, כפי התיאור של כת"ר.
ב
ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ערעורי החרדים בוודאי יש להם על מה לסמוך, שהרי עפ"י דין תורה צריך להפריש אנשים מנשים כדי שלא יבואו לקלות ראש, כמבואר במס' סוכה... ומטעם זה נמנעו בכל קהלות קדושות ליסד חברות שיש בהם תערובת אנשים ונשים, כידוע.
והערעור השני, וודאי שצודק הוא, עפ"י מה שנאמר בגמ' ברכות כ"ד, א: קול באשה ערוה...
ג
מכל מקום, כשנשאלתי ע"ז ממנהלי "ישורון" הוריתי להם שימשיכו את פעולתם עפ"י הדרך שהתוו להם גדולי אשכנז, שהיו צדיקים גדולים וכל [עמוד רטו] כוונתם היתה לשם שמים, להציל את הנוער מסכנת הטמיעה שהתפשטה באשכנז בימיהם ועי"כ הצילו כמה נפשות מישראל והצליחו לקרבם לתורה ולי"ש, וגדולי אשכנז היו בקיאים ומומחים בחכמת החינוך ולכן הצליחו במעשיהם להקים דורות שלמים של בעלי יר"ש והשכלה חילונית כאחד, מה שלא עלה בידי גאוני גדולי ליטא ופולין, לפי שלא ידעו לכונן את החינוך עפ"י תנאי הזמן. וידוע מה שסיפר הגאון מהר"י סלנטר זצ"ל בשובו מאשכנז ושם נזדמן עם הגה"צ ר"ע הילדסהיימר זצ"ל וראה אותו מרצה שיעורים בתנ"ך ושו"ע לפני נשים צעירות ובתולות. וכה אמר: אם יבוא מי מרבני ליטא להנהיג כן בעדתו, וודאי שיעבירו אותו מכהונתו, וכן הדין. מ"מ הלואי שיהי' חלקי בגן עדן עם הגה"צ ר"ע הילדסהיימר. והטעם הוא משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כמו שנבאר להלן.
והנה רבני פולין ואונגרן שנתגלגלו למדינת צרפת רואים את המנהגים החדשים שהנהיגו חרדי צרפת עפ"י שיטת גאוני וצדיקי אשכנז, והם מוחים נגדם בעוז, לפי שמנהגים אלו הם נגד דינים מפורשים בגמ' ופוסקים, כנ"ל. אולם אין הרבנים הנ"ל בקיאים בתנאי החיים השוררים במדינת צרפת ואינם רואים את המצב הירוד של היהדות שם. להיפך, בדרישותיהם הם מעמידים בסכנה את התפתחותו של הארגון הזה, אשר כבר הצליח הרבה בפעולתו החינוכית, כמו שתיאר כת"ר במכתבו וכל דבריו הם כנים ואמתיים, וזה ידוע לכל.

באמצע סוגיית השותפין שרצו לחלוק את החצר, וכפי הנראה בהמשך לסוגיית 'אמה טרקסין', וללימוד מ'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון', מובאים דבריו של רב חסדא –
"אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. איכא דאמרי: משום פשיעותא, ואיכא דאמרי: משום צלויי."
מה משמעות כל אחד מן הטעמים? הטעם השני מובן – הריסת בית הכנסת תשאיר את הציבור ללא מקום להתפלל; כלומר, יש כאן בעיה מעשית. אך מהי הפשיעה ממנה חושש בעל הטעם הראשון?
רש"י מבאר כי החשש הוא "משום פשיעותא - דילמא מתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי". אמנם, אין זה ברור מהי בדיוק הבעיה בכך, האם מכיוון שלא יהיה להם בית כנסת להתפלל, או משום שעצם אי הבנייה היא הבעייתית?
ייתכן כי שאלה זו גופא עומדת בבסיס מחלוקת הלשונות בשורה הבאה בגמרא. לפי הגרסא שלפנינו נאמר: "מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאיכא בי כנישתא אחריתי", אך במסורת הש"ס גרס: דאיכא דוכתא לצלויי". רבינו יונה מבאר את ההבדל שבין הגרסאות:
"דאיכא דוכתא לצלויי. פי', כגון שיחדו בית להתפלל בו עד שיבנו ב"ה, דמשום צלויי ליכא ומשום פשיעותא איכא, שאין בית זה הדור לבית הכנסת קבוע כראשון.
וי"מ דאיכא בי כנישתא לצלויי. ואפ"ה משום פשיעותא איכא, דכיון שיש שם שני בתי כנסיות, אין לפשוע באחד מהם"
כלומר, לפי הגרסא הראשונה גם מ"ד משום פשיעותא חושש רק לבעיה המעשית שלא יהיה מקום להתפלל, והחידוש שלו מעבר למ"ד משום צלויי הוא רק בכך שלדעתו עדיף בית כנסת קבוע ממקום תפילה ארעי. וכבר מצינו שמקום התפילה יש לו משמעות, כפי שמפורט ברמב"ם תפילה פרק ח:
"ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע... בית המדרש גדול מבית הכנסת, וחכמים גדולים אף על פי שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה והוא שיתפלל שם תפלת הציבור."
וביתר פרוש בשו"ע או"ח צ,ט – "וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הציבור והוא מתפלל ביחיד, אעפ"כ יתפלל בבית הכנסת".
אמנם לפי הגרסא השניה, עצם העובדה שיהיו בסוף התהליך פחות בתי כנסת בעיר, אף אם לכל אדם יש בית כנסת להתפלל בו, היא עצמה בעייתית. רמז להתלבטות בדבר מהות הבעיה עולה גם בסוגיה במגילה כו ע"ב:
"רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא, הוה ההיא כנישתא עתיקא הוה בעי למיסתריה ולאתויי ליבני וכשורי מינה, ועיולי להתם. יתיב וקא מיבעיא ליה הא דרב חסדא. דאמר רב חסדא: לא ליסתור בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי, התם - משום פשיעותא, כי האי גוונא מאי? - אתא לקמיה דרב פפא - ואסר ליה, לקמיה דרב הונא - ואסר ליה."
הגמרא אינה מסבירה מהו הצד להחמיר בספיקו של רמי בר אבא, אליו נטו רב פפא ורב הונא.

וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם: וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה: וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ: וַיְהִי ה' אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם: וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק: וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: ס וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף גַּם הֵם בֵּית אֵל וַה' עִמָּם: וַיָּתִירוּ בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵל וְשֵׁם הָעִיר לְפָנִים לוּז: וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד: וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר לְפִי חָרֶב וְאֶת הָאִישׁ וְאֶת כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ: וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: פ וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת ישב יוֹשְׁבֵי דוֹר וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי יִבְלְעָם וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת: וַיְהִי כִּי חָזַק יִשְׂרָאֵל וַיָּשֶׂם אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ: ס וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ בְּגָזֶר: פ זְבוּלֻן לֹא הוֹרִישׁ אֶת יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן וְאֶת יוֹשְׁבֵי נַהֲלֹל וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ וַיִּהְיוּ לָמַס: ס אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאֶת אַחְלָב וְאֶת אַכְזִיב וְאֶת חֶלְבָּה וְאֶת אֲפִיק וְאֶת רְחֹב: וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ: ס נַפְתָּלִי לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וְאֶת יֹשְׁבֵי בֵית עֲנָת וַיֵּשֶׁב בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וּבֵית עֲנָת הָיוּ לָהֶם לָמַס: ס וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי דָן הָהָרָה כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק: וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר חֶרֶס בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים וַתִּכְבַּד יַד בֵּית יוֹסֵף וַיִּהְיוּ לָמַס: וּגְבוּל הָאֱמֹרִי מִמַּעֲלֵה עַקְרַבִּים מֵהַסֶּלַע וָמָעְלָה: פ

הרב מאיר בר אילן – מוולוזין ועד ירושלים
א. מוולוזין עד ירושלים, עמ' 95
באו לראות בבנין הפקידים הגבוהים מפקד משטרת המחוז וסיעתו. שאלו וחקרו מפי הבנאי על תכנית הבנין. התכנית היתה של בית הישיבה עצמו, אולם גדול מאוד ועל ידו חדר קטן שבו היה המשגיח בוחן לפעמים את התלמידים, אבל בעיקר נועד החדר לנשיהם של ראשי הישיבה והקרובות להן להתפלל שם. כאשר שאל מפקד המחוז את הבנאי, מה טיבו של חדר קטן זה, ענה הלה בגאון: 'כאן מתפללות הנשים מ"בית המלכות"'.
כשמוע מפקד המחוז את המלה "בית המלכות", התחלחל וכמעט שפרחה נשמתו. מה פירוש לכנות בשר ודם סתם בשם "הגדול" "בית המלכות" ? האין בזה משום ליצנות ועלבון כלפי הקיסר בכבודו ובעצמו ? ואולי יש כאן ריח של מהפיכה, שאומרים להקים "בית מלכות" חדש ? ניתנה פקודה והבנאי התמים הושם במאסר, וכבר עלול היה לצאת "ענין" נגד היהודי שפגע בכבודה של מלכות. הדבר עלה בעמל לא מעט ובעוד משהו נוסף... עד "שטישטשו" את העסק. כי איככה אפשר להסביר ל"גויים" הללו, כי בוולוז'ין זכות היא לקיסר, כשקוראים ל"בית הרב", למשפחה של ראשי הישיבה, בשם "בית מלכות"?
ב. שם, עמ' 187
שתי הסגולות, האהבה ללא גבול אל התורה והכמיהה העצומה לארץ ישראל, שקיננו בלב אבא ז"ל כל ימי חייו, לא יכלו להתגשם בזמן אחד. המנהיגות של ישיבת וולוז'ין בלעה את כל כוחותיו, הגופניים והרוחניים, ובכל רצונו העז להתיישב בארץ-ישראל, אי אפשר היה לקיים שני הדברים יחדיו: לנהל את הישיבה בוולוז'ין ולשבת בארץ-ישראל. אחרי אשר פסק קיומה של הישיבה, עלתה והגיעה שעתו של הרעיון והרצון, שבאמת שררו שנים רבות קודם לכן... ההרגשה העצמית של אבא ז"ל, ושל כל הסובבים אותו, היתה קשה מאוד. קשה היה להכיר ולדעת, כי מוולוז'ין יצאנו ולארץ ישראל איננו באים...
ד. שם, עמ' 271
לידיעותיו הרבות ולבהירות הנפלאה של רעיונותיו, נצטרף תמיד הרצון למצוא את "הצד המקיל"... ועם זה הכל ישמעו לו... כי לא רק שהיו גדולות ידיעותיו בפוסקים, מרובות יותר גם משל הגאונים הגדולים בדורו, אלא מה שחשוב במידה לא מועטה מזה - שהיה ניגש לשאלה כדרך שניגש מנתח גדול לניתוח, מתוך בטחון באבחנה שלו ומתוך בטחון גם בזה, שמה שהוא חותך ואיך שהוא חותך הרי זוהי הרפואה הנכונה, כי לולא כן, לא היה שום מנתח יכול לעשות מלאכתו בשלימות. כמה רבנים משולים לפעמים לסוג של רופאים, שאמנם גדולים הם מאוד בתורת הרפואה להלכה, אבל כשבא לידם מעשה, אין הם בטוחים בעצמם...
ה. הרב מאיר בר אילן, 44
הציונות אינה בשבילנו חוויה של ארבעים שנה, אלא היא ביטוי של שאיפות העם היהודי במשך ההיסטוריה בת אלפי שנים... בנין ארץ-ישראל אינו תשובה על צרות רוחניות או חומריות, אלא צורך פנימי של הנפש היהודית.
ו. מוולוזין ועד ירושלים, עמ' 474
משנכנס אדם לגרמניה, היה כמוקסם מכל מה שראו עיניו, מכל מה שפגש. ומה גם בזמן שהלשון לא "הרגה" אותך, יכול אתה לבוא בדברים, יכול אתה לקרוא את העתונים הגרמניים, שהפליאו בחופש דיבורם ולא היה קץ להתפעלות. חשבו כי אין טוב ויפה בעולם מגרמניה. ואותו דבר השתקף גם בחיים היהודיים, בייחוד בחיי היהודים החרדים. אדם ראה לפניו יהודים יראי שמים, שבכמה עניינים היו מחמירים יותר מיהודי רוסיה, ועם זה היה הכל כה נאה, כה מזהיר, כה מודרני, עד כי היה הרושם, שזה הוא "האידיאל" של יהדות. בייחוד שבייחוד היה חזק הרושם על מי שעמד ביחסים קרובים עם "עדת ישראל", או כפי שנקראה אז בפי יהודי רוסיה: קהילת הילדסהיימר. ראית שם יהודים בעלי תואר "פרופיסור", "יועץ סתרים" ועוד תארי־פאר כאלה, שברוסיה אי אפשר היה לראותם בכלל כיהודים, שיש להם שייכות ליהדות, וכאן, בברלין, ראו את הפרופיסור ברלינר או את יועץ הסתרים בארט בא לבית הכנסת והכל ידעו, שאין הם מחסירים תפילת מנחה.
ז. העברי, 1918
יחיד או ציבור, שאינו משתתף בפועל בסדרי הממשלה, אינו בוחר ואינו נבחר ואין הוא רואה את עצמו כחלק מן הממשלה - יש בידו רק למחות ולהתאונן וגם מחאותיו אינן עושות רושם... רק המשתתפים בפועל ובמעשה בסדרי הממשלה ובהנהגתה התמידית יש בידם להשפיע... זוהי הדרך הנכונה... מתוך השקפה דתית גמורה.
ח. מוולוזין עד ירושלים, עמ' 424
בשבת הראשונה באניה, חשקה הנפש ללכת ולראות כיצד יהודים נוסעים, ולדבר עמהם על מה שעזבו מאחוריהם ועל הסיכויים שיש להם בעתיד. עומדת לה קבוצה של יהודים, ביניהם כמה אנשים שפרקם נאה וזקנם מגודל, ובפניהם ניכר, שבמקומות מולדתם היו מבעלי־ הבתים החשובים... , והשיחה נתגלגלה גם על זה, שהיום, בפעם הראשונה בחייהם, אכלו טריפה, כאן באניה, נשאלו האנשים: למה היה לכם לאכול טריפה, בזמן שיש כאן מאכל כשר? ... ואותו היהודי שפרקו נאה וזקנו מגודל, הנוסע להתחיל חיים חדשים בארץ החדשה, משיב תשובה אופיינית : - למאי נפקא מינה, שבוע ימים קודם, או שבוע ימים אחרי־כן ? הרי בין כך ובין כך נוסעים לאמריקה, שאין שם לא שבת ולא כשרות.
ט. הרב מאיר בר אילן, עמ' 75 (ציטוט נאום מ1923)
אל תסמכו כי ארץ ישראל תיבנה על ידי אחרים. לא! המקווה כי ארץ ישראל תיבנה בלונדון – עבודת אלילים היא.
י. מוולוזין ועד ירושלים, עמ' 74
וולוז'ין סמל התורה, על־שום הישיבה הגדולה מעל כל יתר הישיבות אשר התקיימה בתקופה של מאה שנים, וירושלים עיר הנצח סמל הגאולה השלימה והמלאה במובן המדיני ובמובן הרוחני גם יחד... מוולוז'ין עד ירושלים רבה הדרך וגם מלאת קשיים רבים, אך היא הולכת בקו הישר. אין בה סטיה כלשהי ואין בה פירכה כלל. אם יש אשר קראו בשם וולוז'ין, נאמנים לתורה ושמירתה, ואין לבם ונפשם לציון ולירושלים, עליהם להביא ראיה והצטדקות למה הם משנים מדרכם של הראשונים, ואם רבים מסורים לירושלים ולבניינה יחד עם הארץ כולה, ואין בקרבם מרוח התורה, זו שוולוז'ין מסמלת, נעשית גם ירושלים שלהם ירושלים שלמטה והתוך הפנימי, היסודי, של היהדות בעבר ובעתיד חסר בהם ובמעשיהם.

ב. לפרקים, הספד לר' יצחק אייזק שר
כאשר נכנסתי אל ישיבת סלבודקה, ואני עודני נער, עמדה הישיבה במרום גדולתה. לאחר סגירת וולוזין על ידי מלכות הרשעה של הצאר הרוסי, ירשה סלבודקה את מקומה... על טענת המנהל הכלכלי: מאין יבוא לחמם של מאות התלמידים... ענה הסבא: לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן... ובאמת כן היה. כל אחד קיבל את חלקו בפת... שתי ליטראות לחם ביום. ואף הסבא בכבודו ובעצמו התפרנס מפת קיבר זה...
בזמן כניסתי אל הישיבה היתה היא מלאה מפה אל פה, הצפיפות של הספסלים והעמודים היתה מפילה על הנכנס חרדה ואימה גדולה שלא נראתה כמותה בישיבה אחרת, לפעמים הוצרכו שלושה ארבעה בחורים לעמוד צפופים יחד בכדי להניח את גמרותיהם על טפח אחד של עמוד אחד. ובכ"ז איש לא התלונן לומר: צר לי המקום, כל אחד שמח בחלקו להיות אחד מן החבורה הקדושה. ביום כניסתו אל הישיבה קבע לו כל אחד את מקומו בספסל ובעמוד, זכות זו נשארה לו כל השנים ששהה בישיבה, בזכות הישיבה על הספסל ובזכות העמידה על יד העמוד נשתוו כל הבחורים באין הבדל בשנים או ביחס אבות, אבל לא כן "בכותל המזרח", שם הותרה הישיבה רק למי שניתן לו הרשיון לכך ע"י המשגיח, המשגיח קיבל את ההוראות למתן הרשיונות מה"סבא" בכבודו ובעצמו... כותל המזרח היה מעוטר בעילויים ובגדולים, וכן הגדולים בחכמת המוסר.
ג. מכתב לר' דב כץ, 1949
פ"א שאלתי אותו (את ר' נפתלי אמסטרדם) לתת לי עצה וסגולה נגד השכחה. - מה אתה שוכח, שאלני. עניתי: אני שוכח לפעמים להתפלל מנחה. נעץ בי שתי עינים תמהות ומבטו הי' כ"כ איום ואמר בחרדה: לגמרי שוכח אתה להתפלל או רק בצבור אתה שוכח להתפלל? מרוב פחד ממבטו החודר מיהרתי לענות: אני רק שוכח להתפלל בצבור... נרגע קצת ואמר: שעבד עצמך להתפלל תמיד בישיבה. באתי והתודיתי בפני ה"סבא" על כך. גער בי ה"סבא" ואמר לי: שקרן! הונית דעתו של אדם גדול וצדיק, לך לר' נפתלי והודה על האמת. סירבתי בכל עוז מרוב פחד ממבטו של ר' נפתלי כשישמע שלא אמרתי את כל האמת. אבל ה"סבא" גזר עלי שבאם לא אציית לו אסור לי לדרוס על מפתן ביתו. קיבלתי את גזרתו ונכנעתי בפני ה"סבא" והלכתי לרנ"א ככלי מלא בושה. ההליכה עד "הקלויז" של ר' נפתלי היתה ארוכה מהלך של שעות רבות בדרך משולגת. בטרם הגעתי סמוך לפתח ביתו, השיגני תלמיד מהישיבה ובפיו בקשתו של ה"סבא" שאחזור מיד. אמרתי לו: המתן עד שאכנס אם כבר הגעתי עד הלום. אמר לי: לא, ה"סבא" ביקש שתיכף ומיד תחזור. קיימתי את רצונו וחזרתי. כשבאתי אל ה"סבא" אמר לי: לא רציתי לגרום לך בושת פנים ורק רציתי לנקותך ולעקור ממך את זוהמת השקר, ומכיון שראיתי שהיית מוכן במסירות נפש ללכת אזי די בזאת. זו היתה דרך החינוך של סלבודקה.
ד. שרידי אש, הקדמה
אי אפשר לרב בימינו להשתמט ולהתכווץ בקרן זוית של חדר למודיו, עליו לעמוד בשער, ועליו למצוא נתיב ללב הנוער המתגדל ומתחנך בבתי-ספר חילוניים ע"מ לקרבו ולהכניסו לעולמה הרוחני של תורת היהדות. הוא צריך לדעת את המתרחש סביבו בעולם המדע והספרות, את זרמי הרוח ההולכים ומתחדשים מתקופה לתקופה. בלא הכשרה שיטתית ובלא ידיעת שפת המחשבה המודרנית לא יוכל למצוא את הנתיב ואת המגע הנפשי לעולמו הפנימי של הנוער ושל בני הדור החדש. לאמיתו של דבר ולמרות שמו הרשמי לא רצה הגרע"ה ז"ל ליצור מוסד מיוחד לרבנים ולמשמשים בקודש. בעיקר רצה ליצור מוסד לגידול אינטיליגנציה דתית. כשלון מיהדות בדורו נגרמה בעיקר בשל מחסור באינטיליגנציה דתית, כי כל אנשי האינטיליגנציה של אז היו כולם בלתי-דתיים והם גינו את החרדים והלשינו עליהם כעל מורדי-אור ומחוסרי-תרבות. הגאונים של אז שישבו על כסאות הרבנות בערים גדולות התבודדו בד' אמות של הלכה ובהם יצרו באמת גדולות ונפלאות בשדה התורה, אבל מתוך שהי' מבודדים אבד להם הקשר עם המוני בית ישראל. לא הי' ביניהם אנשים כמו ר' סעדי' גאון, כהראב"ע, או כהרמב"ם והרמב"ן ור"ח קרשקש, שידעו לחדור לתוך מבצרי המדעיות החילונית ולהוקיע את ריקנותה לעיני השמש.

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן: וַיַּעַל יְהוּדָה וַיִּתֵּן ה' אֶת הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ: וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲדֹנִי בֶזֶק בְּבֶזֶק וַיִּלָּחֲמוּ בּוֹ וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַפְּרִזִּי: וַיָּנָס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו: וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם לִי אֱלֹהִים וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת שָׁם: פ וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ: וְאַחַר יָרְדוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְהִלָּחֵם בַּכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה: וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע וַיַּכּוּ אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמָי: וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל יוֹשְׁבֵי דְּבִיר וְשֵׁם דְּבִיר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר: וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה: וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה: וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ הַשָּׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב מַה לָּךְ: וַתֹּאמֶר לוֹ הָבָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלֹּת עִלִּית וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּית: פ וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם: וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה: וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ: וַיְהִי ה' אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם: וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק: וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: ס

The second and final shiur exploring Matityahu the Hasmonaean and the early stages of his revolt. While we'll continue our study of Sefer Maccabees, we'll enrich our understanding by incorporating additional sources. Together, we'll examine both the historical context of the revolt and its enduring spiritual significance that resonates with us to this day.

ג. בירורי הגמרא לגבי השיעורים שבמשנה
בדפים ג ע"א – ג ע"ב עוסקת הגמרא בשני בירורים לגבי השיעורים שבמשנה, ודומה שבבסיסם עומדת החקירה שראינו לעיל:
1. בגמרא בדף ג ע"א אנו מוצאים דיון לגבי היחס שבין גויל וגזית לעומת היחס שבין כפיסין ללבנין. רב אשי סבור שקיר גויל עבה יותר מקיר גזית מכיוון שהוא לא מסותת, ואילו קיר כפיסין עבה יותר מקיר לבנין כיוון שיש בו טיט באמצע. רב אשי מותקף הן על ידי רבה בריה דרבא והן על ידי רב אחא בריה דרב אויא, השואלים אותו מדוע שלא יחליף את ההסברים, ויגרוס שהפער בין גויל וגזית מוסבר בטיט ואילו הפער בין כפיסין ללבינין נובע מאי השיוף של הכפיסין. על שתי השאלות עונה רב אשי באופן שווה – גמרא גמירי לה.
תיאור זה מעורר פליאה: מה יסוד המחלוקת שבין רב אשי לשני האמוראים האחרים, ומדוע הוא מתעקש כי פרשנות המשנה צריכה להתבסס על 'גמרא גמירי'?
והנה, אם שיעורי המשנה היו מבוססים על בניה שאינה נופלת (כפי שבארנו אליבא דהתוספות) אזי לכאורה היה צריך לענות להם ששיעוריהם לא יחזיקו במציאות. אמנם אם אנו מניחים כי שיעורי המשנה מבוססים על תקנת חכמים שעברה במסורת, או שהם נועדו לעיר חדשה שאין בה מנהג קבוע, הרי שיש בהם מידה רבה של שרירותיות ועל כן מובנת הטענה ש'גמרא גמירי לה'.
יש להעיר, כי הגמרא מסכמת: "אמר אביי, שמע מינה: כל ביני אורבי – טפח", ומבאר רש"י: " ונפקא מינה למקבל עליו לבנות כותל לחבירו.". לכאורה ברור, כי אם שיעורי המשנה לא היו אלא תקנת חכמים, מה שייכות הייתה בהם למקבל עליו לבנות כותל לחברו. אמנם אם מדובר במעין ברירת מחדל במקום שאין בו מנהג אחר, מובן לחלוטין כיצד ילמד מכאן אביי את דין המקבל בניית כותל.
2. מיד לאחר סוגיית גובה הגזית, שואלת הגמרא שאלה טכנית ביסודה – "איבעיא להו: הן וסידן, או דילמא הן בלא סידן?". מה עומד בשורש השאלה? ניתן להציע, כי אם לפנינו תקנת חכמים או לחילופין קביעה של ברירת מחדל לעובי הקיר, מסתבר שהשיעורים כוללים את כל מרכיביו של הקיר. אמנם, אם המשנה לא קבעה אלא את העובי המירבי שמועיל ליציבות, הרי שאין לכך קשר לסיד אלא רק לאבן עצמה.
ד. מקום שנהגו כלל לא לבנות חומה
נפק"מ נוספת לשאלת מקומו של מנהג המדינה תהיה במקרה בו המנהג הוא שלא לבנות כותל בין השותפים. האם המנהג יבטל את דין המשנה בכלל?
והנה, לגבי גינה נאמר במשנה – "וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור - מחייבין אותו". משמע, שבמקום שנהגו שלא לגדור, אין מחייבין אותו. ובאמת, כך הבין ר' יונה בעליותיו ב ע"א:
"במקום שנהגו כולם שלא לבנות, שאין מקפידין על הזק ראיה אין מחייבין אותו לבנות, אלא אם רצה כונס לתוך שלו. וכדקיימא לן בגנה במקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, אף על גב דגינה סתם מחייבין אותו לגדור, משום הזק ראיה. ובגמרא מייתי מינה ראיה למ"ד הזק ראיה בחצר שמיה היזק. וגם יותר חמור היזק ראיה דגינה דאפילו למ"ד בחצר לא שמיה היזק, מודה בגנה כדאיתא בגמרא"
הראשונים האחרים חלקו עליו משני כיוונים, ושניהם נמצאים כבר ברשב"א (ב ע"א ד"ה איכא מרבוותא):
1. "ואין דינם יפה בעיני דאפי' תמצא לומר דבגנה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו בחצר מחייבין אותו"
2. "ועוד דאפי' בגנה נמי מוכח בירושלמי דאפי' במקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו דגרסי' התם תני בגינה בין מקום שנהגו לגדור בין מקום שנהגו שלא לגדור כופין אבל בבקעה מקום שנהגו לגדור כופין מקום שנהגו שלא לגדור אין כופין"
לגבי הדעה בירושלמי, ייתכן שהיא שנויה במחלוקת האמוראים בדף ד ע"א בין אביי ורבא בפירוש דברי המשנה לגבי בקעה וגינה, שבמבט ראשון לא ברור אם יש ביניהם הבדל להלכה:
"וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור - מחייבין אותו. הא גופא קשיא, אמרת: וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור - מחייבין אותו, הא סתמא - אין מחייבין אותו; אימא סיפא: אבל בקעה, מקום שנהגו שלא לגדור - אין מחייבין אותו, הא סתמא - מחייבין אותו; השתא סתם גינה אמרת לא, סתם בקעה מיבעיא?
אמר אביי, ה"ק: וכן סתם גינה, ובמקום שנהגו לגדור בבקעה - מחייבין אותו.
אמר ליה רבא: אם כן, מאי אבל?
אלא אמר רבא, הכי קתני: וכן סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי, ומחייבין אותו; אבל סתם בקעה כמקום שלא נהגו דמי, ואין מחייבין אותו. "
וראה ר' יצחק קרקושא על אתר, שאולי לדעת אביי בונה את הכותל אפילו בגינה שיש בה מנהג שלא לעשות:
"ובין אביי ורבא איכא למימר דאיכא בינייהו מקום שנהגו שלא לגדור (בבקעה) [בגינה], דלאביי קאמר וכן בגינה כדין חצר לגמרי, ובחצר פירשו מקצת מפרשים דאע"ג דנהוג שלא לגדור לא מהני מנהגא בכי הא מילתא כיון דהיזק ראיה שמיה היזק, ומנהג בטעות הוא. ולרבא דאמר וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי, דוקא סתם, הא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, משא"כ בחצר"
והנה, אם נקבל את עמדתו של רבא, אפשר לטעון כי ישנם שלשה חילוקים:
1. לגבי חצר אפילו מנהג בפועל שלא לבנות אינו תופס, ואפשר להסביר שכיוון שיש כאן איסור מחמת צניעות ואיסורים לא ניתן למחול, וכפי שכתב הרמב"ן בדף נט.
2. לגבי גינה יש הלכה של נזיקין וממילא חיוב לשמור עצמו מן הנזק, ואף במקום שאין בו מנהג מפורש, הדין הפשוט הוא שאסור להזיק. אמנם אם נהגו בפועל שלא לבנות הרי זה כאילו מחלו, ובדיני ממונות ניתן למחול.
3. לגבי בקעה אין חשש מנזיקין שלא בכל שעה היא בקמותיה ואם כן ניתן להמנע מלהסתכל. על כן, רק במקום שיש מנהג חיובי לבנות, הוא שיוצר חיוב של בניה.

וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם: וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ: וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא בְנִיתֶם וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נְטַעְתֶּם אַתֶּם אֹכְלִים: וְעַתָּה יְראוּ אֶת ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת ה': וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת ה' בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת ה': פ וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת ה' לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים: כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ אֶת הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם: וַיְגָרֶשׁ ה' אֶת כָּל הָעַמִּים וְאֶת הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ גַּם אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת ה' כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת ה' כִּי אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא אֵל קַנּוֹא הוּא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם: כִּי תַעַזְבוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵיטִיב לָכֶם: וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת ה' נַעֲבֹד: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת ה' לַעֲבֹד אוֹתוֹ וַיֹּאמְרוּ עֵדִים: וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע: וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם: וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה': ס וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה כִּי הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל אִמְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה פֶּן תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם: וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ: פ וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ: וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל: וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה: וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן מֵת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּגִבְעַת פִּינְחָס בְּנוֹ אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ בְּהַר אֶפְרָיִם:

Matityahu is a central figure in the Maccabean revolt. Matityahu is the only Hasmonean mentioned in rabbinic texts, while the names of his sons are preserved only in external works like the Book of Maccabees. The lecture explores why Chazal (the Sages) chose not to include the Book of Maccabees in the Jewish canon and delves into the cultural and historical context of the Hasmonean dynasty. it also provides a historical background of Alexander the Great's conquests, the division of his empire, and the rise of Antiochus IV, whose efforts to enforce cultural uniformity in his kingdom sparked the revolt. This thought-provoking session sheds light on the complex legacy of the Hasmoneans and their impact on Jewish history.