דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

תניא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת נענה רבי אליעזר ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו כמו שנאמר די להוון מהקרבין ניחוחין לאלהה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים נענה רבי יהושע ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו' נענה רבן גמליאל ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל [וגו'] וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא להתיהר בו וכל המתיהר נופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנאמר יום עברה היום ההוא אמר רבן גמליאל עדיין אנו צריכין למודעי רבי אליעזר המודעי אומר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא לחרף אותנו בו שנאמר ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר צדקה תרומם גוי וחסד לישראל ולאומים חטאת אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל ולעכו"ם חטאת מכלל דהוא נמי אמר מאי היא דתניא אמר להם רבן יוחנן בן זכאי כשם שהחטאת מכפרת על ישראל כך צדקה מכפרת על אומות העולם איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו שדרינהו קמיה דרבא קבלינהו משום שלום מלכות שמע רבי אמי איקפד אמר לית ליה ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה ורבא משום שלום מלכות ורבי אמי נמי משום שלום מלכות דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה

בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית אֵל וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו: וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים: וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים וְגַם נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל הַגִּלְגָּל: וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ קִדְמַת בֵּית אָוֶן: וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת: וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו: וייחל וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה: וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרֲכוֹ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ: וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה: ס וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם: וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה': פ וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיַּעַל מִן הַגִּלְגָּל גִּבְעַת בִּנְיָמִן וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ: וְשָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ וְהָעָם הַנִּמְצָא עִמָּם יֹשְׁבִים בְּגֶבַע בִּנְיָמִן וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בְמִכְמָשׂ: וַיֵּצֵא הַמַּשְׁחִית מִמַּחֲנֵה פְלִשְׁתִּים שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים הָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה אֶל דֶּרֶךְ עָפְרָה אֶל אֶרֶץ שׁוּעָל: וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף עַל גֵּי הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה: ס וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אמר אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית: וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ: וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן: וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ: וַיֵּצֵא מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֶל מַעֲבַר מִכְמָשׂ: ס 

ציץ אליעזר ו,ח (1957)
לידידי היקר והחשוב הרב הגאון הנעלה המפורסם לשבח ולתהלה וכו' מוהר"ר אפרים סקולובר שליט"א הרב דרעננה והסביבה. אחדשכת"ר באהבה וכבוד. מכתבו היקר מיום כ"ט תמוז קבלתי ונענה למבוקשו הנני ממהר להשיבו לשאלתו בקשר לכיבוי תנור הגאז ביום טוב ע"י סגירת ברז מיכל הגאז, באשר הענין נוגע למעשה, וכפי דברי כתר"ה - רבים המה הדורשים כעת על כך דבר ה' זו הלכה, לדעת הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון. עיינתי בגוף דברי הספר נצר מטעי שציין לי כת"ר, ואגיד האמת שהתפלאתי מאד על המחבר איך שבענין חמור כזה הוא פוסק את פסוקו והתירו בסכינא חריפא בדברים קצרים ויסודות קלושים בדימוי מילתא למילתא כפי העולה על רוחו ומבלי להביא שום אסמכתא של ממש לדבריו מדברי איזה מגדולי הפוסקים המדברים כבר מבכזה, ואף לא אפילו דברי הישועות יעקב אשר כפי מחשבת רב אחד (כפי שפורסם בשמו) דעתו להיתרא בזה. ואפרש את דברי...
אבן יעקב סימן כח (1962)
ועל אודות פסקו השני [של האגרות משה] שמכריע הספר בפשיטות דלפנות את המת כדי לקוברו אצל אשתו ודאי אסור, וכותב את דבריו בפסקנות כזאת כאילו אין מי שיסבור אחרת, ג"כ יש להתפלאות על אשר הגה"מ לא מצא לנחוץ לחפש בזה קצת בספרי השו"ת. דגם בזה מצינו לכמה וכמה מגדולי הפוסקים שהתירו לפגות, וכדיבואר.
ציץ אליעזר ח"ג, הקדמה (1951)
ספרי זה עברו עליו כל נתיבי יסורי האתחלתא דגאולה שעברנו פה בארצנו עדי הגענו עד הלום להתחיל לחיות בתור עם בארצו. התחלתי בהדפסתו לפני למעלה משלש שנים. כמה שבועות לפני שאומות - העולם הביעו מתוך הארה עליונה את הכרתם בחלק מזכויותינו לחיות בתור עם בארצו. וככה התענה בכל אשר התענתי בעברנו דרך כל כורי - הנסיונות הקשים והמרים שנתנסנו במלחמת שחרורנו, ובעיקר במלחמת - האימים על ירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, כמה מן הקונטרסים חידשתי בעצם ימי ההגנה והכיבוש כשכל פנים קבצו פארור, כקונטרסי על "מלחמת הגנה והתקפה בשבת" הדן מאשר התרחש ממש בעצם הימים ההמה, וכקונטרסי על "השימוש ברדיו בשבת ויום טוב" שחידשתיו וסדרתיו בעצם הימים והלילות ההם כשעפו מעל לראשנו ממש פגזי הזעם של האויב... וכל ירושלים היתה כהר - געש, פגזי האויב עפו בלי הפסק מעל לראשנו ודממת מות שררה בכל העיר, לא היתה שכונה אשר לא נפגעה ולא היה רחוב אשר לא נפלו שם חללים... התהלה והתפארת לחיילנו הגבורים אשר חרפו את נפשם להלחם כאריות לכיבוש ארצנו הקדושה מידי זרים ולכינון מדינתנו, כשפני אריה פניהם כצבאים על ההרים למהר, וזכו בעזרת השם להיות שליחי ההשגחה העליונה להוציא לפועל את השליחות ההיסטורית הזאת. יזכור ה' את אלה שנפלו במילוי שליחותם הקדושה. ויחוקו לזכרון פאר ונצח אלה החיים אתנו היום.בטחוננו רב שכשם שזכינו לנסי ה' גדולים ונפלאים בקימום המדינה אשר מעולם לא פללנו שנזכה לראותם בדורנו זה, כן נזכה בעזרת השם לראות בקרוב בגאולתנו השלימה בביאת משיח צדקנו ונזכה לראות במהפכה הרוחנית הענקית אשר תתחולל באופן פלאי בקרב כל אחד ואחד מישראל בפרט, ובקרב האומה כולה בכלל לאהוב את ה' וללמוד את תורת קדשו ולשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו באהבה, ובכל בית ישראל בכל מושבותיהם תשלוט האורה - זו תורה.
הלכות מדינה, ח"ג, הקדמה (1957)
שלטון א-לקות זאת שנתנו לו שם מונח של 'תאוקרטיה' לא יערכו לפניו שום שלטון דמוקרטי הכי משוכלל, ולא זאת בלבד, אלא כל דמוקרטיה שאינה נכרכת בתיאוקרטיה, במלים אחרות 'בשלטון אבסולוטי (בלעדית) של התורה בחיים המדיניים של המדינה', סופה של דמוקרטיה כזאת להביא בכנפיה במוקדם או במאוחר לידי פריצת כל גדרי הקדושה ולהדרדר עד הגיע לידי מצב של אנרכיה (הפקרות והתפרצות וחוסר משטר וסדר), ברצות כל אחד ואחד להטביע בסוביקטיביות את חותמו הוא על הדימוקרטיה, ומתוך כך להקריב על מזבחה של הדימוקרטיה כל ערכי העם והמדינה המוקדשים מדור דור. כי באין חזון יפרע עם.

כל אדם הוא עולם ומלואו וההשקעה הבטוחה ביותר הגמרא שואלת על הפסוק מפרשת כי תשא: "במה תרום קרנם של ישראל?" והתשובה היא על ידי נתינת מחצית השקל. הרב עמיטל זצ"ל הסביר שאי אפשר לספור את עם ישראל כ"מספרים" או כסטטיסטיקה, אלא דרך הצדקה אנו מרימים את קרנו של כל יהודי ומכירים בכך שכל אדם הוא עולם ומלואו. שלמה המלך מצטט את אביו, דוד המלך (שתמיד ראוי לתת לו כבוד ולהוסיף "אבא" או "סבא"): "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". הכסף שלנו יכול ללכת לאיבוד, אבל הכסף שחולק לצדקה הוא ההשקעה היחידה שמובטחת לנצח, כפי שעשה מונבז המלך שהשקיע את אוצרותיו בצדקה. המצודה האמיתית לאדם אינה חומות בטון או אינטרקום (שלפעמים מותקנים כדי לחסוך אי נעימות מעניים), אלא בית פתוח שבו לחמו ניתן ומימיו נאמנים. כבוד לניסיון החיים ועולם הפוך ראיתי מי הוא בן העולם הבא? "כל שכנגד זקניו כבוד" – אדם שקנה חכמה מניסיון החיים וההרפתקאות שעבר. בהמשך, הגמרא מספרת על רב יוסף, בנו של רבי יהושע בן לוי, שחווה חוויית סף מוות. כשחזר, שאל אותו אביו מה ראה בעולם הבא, והוא ענה: "עולם הפוך ראיתי! עליונים למטה ותחתונים למעלה". בעולם האמת, המטבע נמדד במצוות ומעשים טובים, ואדם פשוט יכול להיות בראש הפירמידה בזכות חסד אמיתי. תוספות מביא מסורת מהגאונים שזה תקף גם לתלמידי חכמים: האמורא הגדול שמואל העביר שיעור כשאישה ענייה באה לבקש עזרה, והוא ביקש שתמתין. תלמידו, רב יהודה, העיר לו בעדינות. בעולם הבא, התפקידים התהפכו ורב יהודה הפך למורה ושמואל לתלמיד! כשאביו שאלו "ואנחנו היכן?", ענה רב יוסף שמי שלומד תורה עם חמלה וכוונות נכונות שומר על מעמדו בשני העולמות. - לימוד התורה נועד להביא למעשה. - אסור שמטרות רוחניות יעוורו אותנו מכאבו של יהודי אחר. - לעולם אל תזלזלו בגדולתם הנסתרת של הסובבים אתכם. עבודה לשמה ולא על מנת לקבל פרס מסופר על הגאון מווילנא שפעם לא היה לו אתרוג בסוכות. אדם אחד הסכים למכור לו, בתנאי שהמוכר יקבל את כל השכר הרוחני על המצווה. הגר"א הסכים מיד ושמח שמחה עצומה, כי זכה לקיים מצווה לשמה לחלוטין, ללא כל אינטרס לעולם הבא. התורה לא מרחיבה בתיאורי גן עדן, כי הייעוד שלנו הוא לקדש את שם ה' בעולם הזה. הרוגי מלכות ומסירות נפש למען הכלל הגמרא אומרת: "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם". לא מדובר רק בענקים כרבי עקיבא, אלא ב"הרוגי לוד" – לוליאנוס ופפוס. אלו היו שני אחים יהודים עשירים בלודקיא (סוריה של ימינו), שמימנו את מרד התפוצות נגד הרומאים. כשהגנרל הרומאי טוריאנוס עמד להוציאם להורג ולעג להם שיינצלו כמו חנניה מישאל ועזריה, הם ענו בגבורה. הם אף לקחו על עצמם את האשמה ברצח בת הקיסר רק כדי להציל את כלל ישראל מגזירת הריגה. רש"י קורא להם "צדיקים גמורים". יהודי שמוסר נפשו למען עם ישראל נמצא במדרגה הגבוהה ביותר בגן עדן. הלכות אבלות ואהבת ישראל של הרב קוק השולחן ערוך והרמ"א (יורה דעה שמ"ה) פוסקים שאין מתאבלים על מומר או אדם שרגיל לעשות עבירות להכעיס. אולם, הט"ז מביא שרבנו גרשום מאור הגולה ישב שבעה על בנו שהמיר את דתו ונהרג בידי גויים, כי מוות של יהודי בידי גויים נחשב לכפרה. בשנת 1911, כשהתבקש הרב קוק להספיד את חללי "השומר" שנהרגו על הגנת הארץ, הוא שיתף בקרע פנימי: מצד אחד, איך לא לבכות על צעירים שמסרו נפשם? מצד שני, הם היו מחללי שבת ויום כיפור. הרב קוק הסביר שהם נחשבים "שוגגים" שמטרתם הייתה לבנות בית לעם ישראל. כשהם נהרגים למען האומה, ההלכה מורה להתאבל עליהם באהבה רבה, והם זוכים למעלת "הרוגי לוד" בעולם הברור. ההלכה אינה ספר יבש, אלא תמצית הלב ונשמת האומה הישראלית.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם: וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד: פ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה' אֵת כָּל צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל ה' וַיִּשְׁלַח ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם: וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' ויאמר וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת ה' וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ: וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח: וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם: וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם: גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם: הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ: ס וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה' וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל: וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ: ס וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם: וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה: כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם: גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה: אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם: וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ: פ 

א. מכתב למנהל בית הספר סוקולוב, 1947 היום בשעות שלפנה"צ, בעברי על פני ביה"ס והלאה לרחוב יפו-בן-יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי ביה"ס פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב ועבר אז שם. פעמים – יחד בשני הערבים אחד צעיר ואחד זקן, שהיו משותפים בעניינים כנראה, התחל בצעיר והמשך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של ביה"ס. אח"כ שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן-יהודה. נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה-עיניי זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם להעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הם הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי ביה"ס. לא כולם – כל חבורת הילדים יוצאי ביה"ס – עסקו באותה פגיעת-התגרות מגונה, אלא איזה מהם, וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה. אעפ"כ מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני, של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים. ב. מתוך שיחת יום העצמאות 1967 לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתנו - לא יכולתי ולהצטרף לשמחה... באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ה' בנבואה בתרי-עשר - 'ואת ארצי חילקו'. איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה עבר הירדן שלנו? איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ה'? הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום! באותו מצב מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים - לא יכולתי אז לשמוח... למחרת בא אל ביתנו איש ברית קדשנו, הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל - היה לו צורך לבוא וכלום יתכן שלא היה בא?! התייחדנו אז שנינו, רגעים אחדים, באותו חדר קטן ומקודש שב"בית הרב" - ולאן יבוא אז אם לא לשם?! מזועזעים ישבנו ודמומים. לבסוף התאוששנו ואמרנו שנינו כאחד: "מאת ד' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו". נקבעה החותמת! ג. שם אותו אדם טען לפני טענה נוספת: מדוע לא תאסור הרבנות ללכת לחזות במצעד צה"ל, הרי יש בזה משום "כחי ועוצם ידי". אולם, אדרבה, אין כל פסול בראיית המצעד, כי כשזוכרים אנו שד' נותן לנו את הכוח הזה לעשות חיל אין זה "כחי ועוצם ידי" במובנו השלילי, כי אם למוד וקיום של תורה: לומדים אנו שעלינו לעשות את המצוה המוטלת עלינו בכוח הזה - כיבושה של הארץ. לא כולם מקיימים את המצוה בייחוד הכוונה האמיתית, לא כולם אומרים "לשם ייחוד". לא תמיד מקיימים מצוה בשלמות הכוונה, אבל בסופו של דבר מתקיימת המצוה. זוהי מצוה, מצותם של כלל ישראל ומוטלת על כולנו, ומשום כך, כל השייך אליה, כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל - הכל קודש!

עוצמתה האמיתית של הצדקה
הגמרא מונה שרשרת של דברים עוצמתיים בטבע המנצחים זה את זה אך החזק מכולם הוא המוות. לכל יצור פיזי בעולמנו יש תאריך תפוגה, אך הפסוק מלמד סוד עצום: וצדקה תציל ממוות. המשמעות אינה חיי נצח פיזיים, אלא שכאשר אנו נותנים מזמננו וממשאבינו, אנו מתעלים מעל המגבלות שלנו, מנצחים את הסופיות ומתחברים לאינסוף. בעוד עולם הטבע פועל על פי "דין", עשיית חסד ללא ציפייה לתמורה היא שבירה של חוקי הטבע ומעשה ניסי, ממש כמו בריאת העולם "יש מאין". הנותן כביכול "מלווה" לה' כשמפרנס את ילדיו, ובכך זוכה לזכויות ולשלוות נפש, המפחיתה מתח ומובילה לאריכות ימים ובריאות טובה. הקשר בין צדקה לעבודה זרה הגמרא במסכת בבא בתרא מספרת על רב פפא, שהיה אדם גדול, שכמעט מעד במדרגות ונפל מגובה שתי קומות. הוא הבין שזהו מסר משמים, שכן זהו עונש הדומה לסקילה השמור למחללי שבת ועובדי עבודה זרה. חברו, רב חייא בר רב מדפתי, הציע שאולי נמנע מלתת צדקה לעני. רבי יהושע בן קרחה והספר "עמק שאלה" מלמדים שהמעלים עיניו מן הצדקה, בפרט כשהעני ניגש אליו ישירות, נחשב כאילו עבד עבודה זרה, שכן בשניהם מופיעה המילה בליעל (פריקת עול). התעלמות מהעני היא אכזריות כלפי אדם שנברא בצלם אלוקים והפיכתו ל"שקוף". כפי שהסביר רבי עקיבא לטורנוסרופוס: העניים הם בניו של ה', וכשאנו מתעלמים מהם אנו מתנתקים ממנו. הגאון מווילנה בספרו "קול אליהו" מסביר זאת באופן מבריק דרך טעמי המקרא: על המילים פתוח תפתח מופיעים הטעמים דרגא (מדרגה) ו-תביר (שבור) - רמז לכך שמי שלא פותח את ידו עלול להיתקל במדרגה שבורה, בדיוק מה שכמעט קרה לרב פפא! הלכה למעשה: שאלות ודפיקות בדלת 🤲 - כאשר אדם דופק בדלת או ניגש לבקש צדקה, חובה לתת לו משהו. אפילו מטבע קטן מספיק כדי להאיר לו פנים, ובלבד שלא ייצא בידיים ריקות ומבויש. אין צורך לחקור אם הוא ראוי או לתת סכומי עתק. - לגבי שאלות הלכתיות: בעוד שרב חייב לעזוב הכל כדי לענות לשאלת "הלכה למעשה" של אדם שניגש אליו פיזית, הדין שונה בוואטסאפ. הודעה נשלחת בשניות אך עלולה לדרוש שעות של מחקר (למשל בשאלות רפואה או כשרות), ולכן רב רשאי לענות בזמנו הפנוי. מתן בסתר, תפילה והגבאי הנאמן 🪙 - הדרך המהודרת ביותר היא "מתן בסתר" - כשהנותן והמקבל אינם יודעים זה על זה. חז"ל אומרים שצדקה בגלוי מצילה מגיהנום, אך בסתר מצילה ממיתה משונה (תאונות). המהר"ל מסביר שצדקה כזו מדבקת את האדם במידת ה"סתר" האלוקית ומכניסה אותו תחת הגנת הפסוק יושב בסתר עליון. - מומלץ לתת דרך גבאי צדקה אמין. הגמרא דורשת גבאי ברמה של רבי חנינא בן תרדיון (שתרם מכיסו כשהכספים התערבבו). התוספות מסבירים שהגבאי אינו חייב להיות צדיק ענק כמותו, אך חייב להיות ישר ונאמן לחלוטין. הרמב"ם מוסיף שצריך להיות חכם לדעת למי ראוי לתת, ואנו משתדלים למצוא את האנשים המתאימים ביותר. - הכנה לתפילה: מנהג רבי אלעזר, שהושרש על ידי האר"י הקדוש (למשל באמירת ויברך דוד), הוא לתת פרוטה לפני התפילה כדי לפתוח את הלב ולהפוך את היחידים ל"מניין" מלוכד הראוי להשראת שכינה. - סגולה מול השתדלות: כמו במחלוקת אם כדי לזכות בבנים יש לתת צדקה (סגולה - ר' אליעזר) או לשמח את האישה (מעשה - ר' יהושע). הרב אלחנן וסרמן מסביר שאין סתירה, אלו רמות משלימות. אחדות וגאולה 🕊️ הצדקה והחסד יוצרים שלום עמוק בין ישראל לה'. האחדות וההימנעות מלשון הרע מצילות חיים, במיוחד בזמן מלחמה כשחיילים מכל הרקעים סומכים זה על זה. כדברי רבי יהודה: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה!

המלכת שאול והאיום של נחש העמוניבשבועות הקודמים למדנו שעם ישראל דרש מלך. שאול נבחר, אך היה נחבא אל הכלים. טקס ההמלכה הראשון שלו הסתיים בסוג של כישלון מעשי – הוא חזר הביתה בשתיקה, וקבוצת "בני בליעל" זלזלו ביכולתו להושיע אותם.כעת מתרחש משבר חדש ומפחיד: נחש העמוני שם מצור על יבש גלעד. תושבי העיר מרגישים חסרי אונים ומציעים כניעה מלאה. נחש מסכים, אך מציב תנאי סדיסטי ואכזרי – ניקור עין ימין של כל תושב, כדי להטיל חרפה על כל ישראל. זקני יבש מבקשים ארכה של שבעה ימים להזעיק עזרה.שאלנו בשיעור: מדוע מיהרו כל כך להיכנע, למה התנאי כה דרקוני, ואיזה היגיון צבאי יש במתן שבעה ימים? התשובה טמונה ברקע ההיסטורי המרתק שמצאנו בעדויות מתקופת בית שני (מגילות קומראן וכתבי יוסף בן מתתיהו). מתברר שנחש כבר תקף את נחלות ראובן וגד בעבר הירדן וניקר את עיניהם הימניות. כ-7,000 פליטים נמלטו ליבש גלעד, ולאחר כחודש נחש הגיע לצור גם עליהם. רקע זה מסביר היטב את הפחד והייאוש העצום של התושבים.מדוע דווקא עין ימין? ארבע זוויות-המטרה הצבאית ⚔️: כדי לירות בקשת או להעריך מרחקים בקרב חייבים שתי עיניים. נחש רצה "לחסל" את חיל הארטילריה של ישראל, והיה בטוח שבשבעת הימים שהעניק, הרעב יעשה את שלו.-ניצול הפילוג בעם 💔: אנשי יבש גלעד הוחרמו מאז פרשת פילגש בגבעה (בסוף ספר שופטים). נחש העריך שאף שבט לא יבוא לעזרתם ורצה להעמיק את הקרע והחיכוך בעם.-המטרה הרוחנית 📜: חז"ל במדרש מסבירים ש"עין ימין" מסמלת את ספר התורה ("מחמד עינינו") ואת הסנהדרין. נחש רצה לעקור מן התורה את הפסוק "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" כדי לגרום להתבוללות.-מבחן המנהיגות של שאול 👑: פרובוקציה שנועדה להראות לכל העמים באזור שהמלך החדש חסר אונים מול הקואליציה שלו.המהפך של שאול – ממנהיגות לאחדותהמצב נראה חסר סיכוי והעם יושב ובוכה. שאול חוזר מן השדה, איש לא קורא לו, אך ברגע שהוא שומע על כך – ותצלח עליו רוח אלוקים. הוא עובר תהליך מדהים:-לקיחת פיקוד: שאול לא שוקע בבכי אלא פועל מיד באופן נחרץ. הרמב"ם מסביר שהמדרגה הראשונה של נבואה והנהגה דורשת אומץ. כשמקרינים סמכות, ביטחון וקצת פחד בריא – העם הולך אחריך כאיש אחד.-מקום לעצמאות: שאול תופס פיקוד במלוא העוצמה דווקא כששמואל נותן לו מרחב פעולה, בניגוד למה שלמדנו בשיעור בשבוע שעבר (ב-1 ביוני 2026). שמואל ממתין ששאול "יבשיל", ממש כפי שאב אוהב נותן לבנו את המרחב לגדול.-הכוח שבאחדות: למחרת, ב-9 ביוני 2026, מתרחש תמרון טקטי מבריק וניצחון גדול. חלק מהעם רוצה להרוג את מי שזלזל בשאול קודם לכן. אך שאול מפגין גדלות נפש ועוצר אותם: "לא יומת איש ביום הזה". הוא מבין שברגעי משבר שניצחנו בהם יחד, מייצרים אחדות נטו ולא פילוג.השמחה בדברים הקטניםלאחר מכן, העם מתאסף בגלגל להמליך רשמית את שאול. הם מקריבים זבחי שלמים שהיו למעשה שלמי תודה. אפשר להקביל זאת ל-300,000 חיילים שחוזרים משירות מילואים ארוך ועושים יחד "על האש" כדי לחגוג במעמד רוחני עצום המקביל לברכת הגומל! 🙏אף על פי שעדיין סבלו משעבוד לפלשתים, זה היה צעד ראשון לעצמאות. הלימוד הגדול שלנו: עלינו לשמוח בצעדים קטנים, לא לבוז ל"יום קטנות", ולהודות על ההתקדמות כדי לצמוח לדברים הגדולים באמת. 🚀שנזכה לפעול מתוך אומץ, להקרין ביטחון, ובעיקר לאחד את עם ישראל!ערב מבורך ובשורות טובות 🌟נמשיך בעזרת ה' בלימוד שלנו בשבוע הבא, החל מה-14 ביוני 2026. 📖✨

In 1982, author Amos Oz noted a fascinating phenomenon: in the past, Religious Zionism always sat quietly in the "passenger car" of the Zionist train. Suddenly, it wanted to be the leading "locomotive." This historical shift is deeply connected to Rabbi Tzvi Yehuda Kook and Yeshivat Merkaz HaRav.Milestones and a Rare Connection Between Father and Son: 📜-Rabbi Tzvi Yehuda was born in 1891, on Seder night, a time of redemption.-He immigrated to Eretz Yisrael with his father, HaRa'ayah Kook, on the 28th of Iyar 1904 - exactly 63 years before Jerusalem Liberation Day!-He studied Torah in Jerusalem while his father still served as Rabbi of Jaffa and the early settlements.-In 1908, when Rabbi Tzvi Yehuda was very young, his father apologized in a letter for not being available to write at length, but noted that his son would write in his place, adding amazing words: "who, thank God, is almost one with me". This is an amazing expression of the deep spiritual connection and profound inner identity between them! ✨The Spiritual Vision and Shofar of HaRa'ayah: 🌿Rabbi Tzvi Yehuda was not merely an "editor" of his father's writings. Thanks to his delicate soul, he was the only one who truly understood the inner and spiritual monologue of Rabbi Kook and made it accessible. During a period when Zionist Congresses declared that Zionism had no connection to religion, he opposed this view, arguing that the return to Zion was a process of redemption inseparable from the Master of the Universe. After exile in Europe during World War I, he returned to the Land in 1920 (5680) and published the book Orot (Lights), to connect the holy trinity: Am Yisrael (the People of Israel), Eretz Yisrael (the Land of Israel), and Torat Yisrael (the Torah of Israel).The Halachic and Philosophical Approach: 💡-From General to Specific: Rabbi Tzvi Yehuda emphasized always starting from the grand ideal. For example, from the Gemara in Bava Kamma which equates a woman to a man regarding all Torah laws, he learned about the full halachic potential of women. Only after understanding the general principle does one proceed to discuss exceptions (like time-bound positive commandments).-Holistic National Vision: In contrast to individualism, his teachings focused entirely on that holy trinity (people, land, and Torah) as the foundation for the process of redemption and the establishment of the state. 🇮🇱-His View on the Holocaust: He described the Holocaust using the metaphor of a "cruel divine surgery." According to his approach, when the time of redemption arrives and parts of the nation refuse to leave exile, a painful surgery is required to detach the people from Europe and return them to their land.-Objections to this Approach: It is important to note that other rabbis strongly objected to this. Rabbi Yehuda Amital zt"l, for example, believed it was a dangerous presumption to explain the Holocaust as a rational or therapeutic process, stating that we should not presume to understand the hidden secrets of the Holy One, Blessed Be He, in such a terrible catastrophe.

עד כמה חשובה ה"כוונה" כשאנחנו נותנים צדקה, או שאולי העיקר הוא רק התוצאה הסופית? חלום של 700 דינרים 🪙 הגמרא מספרת על רבן יוחנן בן זכאי שראה בחלום שבני אחותו יפסידו בדיוק 700 דינרים השנה. במקום לגלות להם, הוא דחק בהם לתת צדקה, והם תרמו 683 דינרים. בערב יום כיפור, לקחו מהם גובי המיסים בדיוק את היתרה - 17 דינרים! כשאמרו לו שיכול היה לגלות להם כדי שיתנו הכל לצדקה, הסביר שרצה שיתנו לשמה - מתוך רצון לקיים מצווה ולא כדי לחמוק ממס. מצד שני, הגמרא אומרת (דף ט') שגם כסף שנלקח בכפייה למיסים ומשמש לצרכי ציבור (כמו מרחצאות לעניים) נחשב צדקה. המסקנה? גם בנתינה מאונס יש אלמנט של צדקה, אבל המדרגה השלמה היא לתת מבחירה ואהבה. המהות הכפולה של הצדקה - שתי גישות ⚖️ במצוות שבין אדם לחברו, ראינו מחלוקת יסודית: - גישת המהר"ל, הרמב"ם והחפץ חיים: המהר"ל והרמב"ם (בשמונה פרקים) מסבירים שבמצוות הגיוניות כמו צדקה וכיבוד הורים, האידיאל הוא לעשותן מאהבה. אמא נהנית יותר כשילדה מתקשר מגעגוע, לא רק כי השם ציווה! ❤️ החפץ חיים באהבת חסד מוסיף שאם אדם תורם רק לכבוד (כדי ששמו יתנוסס על קיר), זו מצווה שלא לשמה. צריך לפעול במאור פנים ונדיבות. - גישת 'התעוררות תשובה': ר' שמעון סופר (נכדו של החתם סופר) טוען שכאן העיקר הוא התוצאה והצלת החיים. אפילו אם לאדם נפל מטבע ועני מצא אותו וקנה אוכל - המאבד זוכה במצוות צדקה! כספי השוחד של נפוליאון 💰 רבי שמואל לנדא (בנו של ה'נודע ביהודה') מסביר זאת נפלא בספרו אהבת ציון. קהילת פראג אספה כסף לשחד את קציני נפוליאון. כשהצרפתים הובסו, הרב ביקש להעביר את כספי השוחד לעניים. אבל איך כסף לגויים נחשב צדקה? הוא הסביר שלצדקה יש שני חלקים: כוונת ההפרשה (בין אדם למקום) והנתינה בפועל (בין אדם לחברו). בניגוד לתפילין או לולב שדורשים כוונה, בצדקה - ברגע שהעני נהנה, התקיים החלק השני והחשוב! אגב, הוספנו שלגבי קבלת שכר, גם אם המעשה אינו "מצווה מושלמת" (כמו קריאת שמע לאחר הזמן או צדקה ללא כוונה), הקב"ה אינו מקפח שכר על עצם המעשה הטוב. סכנת המחלוקת - לקח היסטורי 🕊️ סיימנו בלקח כאוב מפרשת קורח ומההיסטוריה. לאחר פטירת ה'נודע ביהודה', פרצה בפראג מחלוקת נוראה על הרבנות בין בנו, ר' שמואל לנדא, לבין תלמידו ר' אלעזר פלקלס. שניהם היו גאונים וצדיקים, אך הריב קרע את הקהילה, פגע במעמד הרבנות ופתח פתח להשכלה. כמאה שנים לאחר מכן, היהדות הדתית בפראג כמעט קרסה. המסר: מחלוקת מחריבה תשתיות רוחניות! עלינו להתרחק מפילוג ולהרבות אהבה.