דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

Discover a fascinating political reading of the Purim story through the minor characters of Bigtan and Teresh. This class explores Rabbi Malbim's (1809-1879) innovative interpretation of the palace guards' plot against King Achashverosh as a political resistance to absolute monarchy. Drawing from his own experiences in 19th century Prussia and Romania, Malbim offers a surprisingly modern constitutional analysis of power in the Megillah. We'll examine how Achashverosh strategically transformed his rule from a limited monarchy to an absolute one, why the royal guards rebelled, and why Mordechai chose to intervene. The lesson culminates with the ironic parallel between the Megillah's narrative and Malbim's own life, as he too ultimately fell victim to unchecked governmental power—providing a timeless message about the importance of constitutional restraints on authority. Join us for this unique blend of biblical commentary, political theory, and historical insight that brings new depth to our understanding of Purim. #Purim #JewishLearning #Megillah #BiblicalCommentary #PoliticalTheory לבאר הפרשה הזאת צריך אני להקדים הקדמה אחת, הנה המלכת המלך בימים הקדמונים בממשלות המצריים הכשדיים והפרסיים והמדיים היתה על אחת משתי דרכים: א) המולך ע"י בחירת העם שהסכימו על איש אחד להמליכו עליהם: ב) המולך ביד חזקה שכבש מדינה ומלך עליהם... ומזה עמדו אז שני מיני ממלכות: א) ממלכה מוגבלת, והוא שמשרת המלך על העם היתה לה גבול ידוע, וזה היה לרוב במלך שנתמנה ע"י בחירת העם... וע"פ הרוב מלך כזה נשבע בעת מלכותו לשמור הנמוסים והדתות אשר במדינה: ב) ממלכה בלתי מוגבלת, והוא שהמלך היה לו רשות לעשות כחפצו... וגם היה יכול לשנות דתות וחקי המדינה ולחקוק חוקים אחרים תחתיהם... והנה בין שני מיני הממלכות האלה, חמשה הבדלים: א) המולך ממלכה מוגבלת. המלך היה שומר המדינה... אבל המולך ממלכה בלתי מוגבלת בחזקה כמו סנחריב ונבוכדנצר, המדינה היתה משועבדת אליו, וכולם היו נחשבים עבדיו... ב) המולך ממלכה מוגבלת, האוצרות בגנזי המלכות היו שייכים אל המדינה, ומי שמלך ממלכה בלתי מוגבלת, האוצרות היו שייכים לו לבדו, כמו פרעה ונבוכדנאצר: ג) המולך ממלכה מוגבלת לא היה אפשר לו לעשות דבר כללי אם לא בהסכמת שרי העצה, ובממלכה בלתי מוגבלת היה יכול לתקן ולהרוס הכל לבדו בלי נטילת עצה ורשות כלל: ד) שהראשון היה נתון תחת דתי המדינה ולא היה אפשר לו לעבור על דתות הקבועים, והשני הוא היה המחוקק והיה יכול לתקן חוקים אחרים כנ"ל: ה) המולך ממלכה מוגבלת לא היה אפשר לו לשנות עיר המלוכה לקבוע המלכות במקום אחר... אבל המולך בלי הגבלה היה יכול לשנות כחפצו: ע"פ הקדמה הזאת נבא אל הבאור, הנה אחשורוש כפי קבלת חכמינו היה תחלה הדיוט, ואח"כ ע"י עשרו מלך על מדי ופרס ונתחזק במלכותו... ועד עתה עמד כסא המלכות בבבל... אבל בשושן לא היה כסא המלוכה... ובעת שכבש כל הממלכות האלה, למען תתקיים המלכות בידו, לקח את ושתי שהיתה מזרע נבוכדנאצר לו לאשה, והיא היתה יורשת עצר, ומצדה היה המלכות מגיע לו גם בירושה, עפ"ז היה המלכות נכון בידו, או מצד הכבוש שכבשם ביד חזקה ומצד זה היה יכול למלוך עליהם ממלכה בלתי מוגבלת או מצד הנחלה ע"י ושתי אבל מצד זה היתה מלכותו מוגבלת... והוא רצה להשתרר עליהם בחזקה בממלכה בלתי מוגבלת, היה זה עקר התחבולה במה שהושיב הכסא בשושן, ובמה שעשה המשתה הגדול הזה, ובמה שצוה להביא את ושתי לפניו, כל אלה היו עצות עמוקות להוציא מגמתו אל הפועל להשתרר עליהם גם השתרר... למען הוציא חשקו זה מכח אל הפועל להיות מלכותו בלתי מוגבלת, התחכם בשנת שלוש למלכו... עשה משתה... הקדים תחלה שריו ועבדיו וחיל צבא פרס ומדי ואחריהם הושיב את הפרתמים ושרי המדינות... ובזה הראה שאינו חושב כי ברצונם ובבחירתם נתמנה... אבל הראה כי בחרבו ובקשתו כבשם... בהראותו את עושר כבוד מלכותו, כאלו העושר הזה לא של המדינה הוא רק עומד לכבוד לו שע"י הצליח למלוכה... התחכם במה שצוה להביא ושתי לפניו, להראות שלא מצד יחוסה לקחה, רק מצד שיפת מראה היא... אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר - יעצו איך יחזיק במעוזו שמעתה תהיה מלכותו מלכות בלתי מוגבלת, ועז"א יצא דבר מלכות מלפניו, יעצו שמעתה יעמיד חק חדש אשר כל דבר מלכות לא יצאו עוד מן השרים המחוקקים כמו שהיה עד הנה שלא היה רשות להמלך לשפוט או לתקן דבר בעצמו אם לא ע"פ השרים ויועצי המדינה מעתה לא יהיה כן רק כל דבר מלכות אשר יצא, מלפניו לבדו יצא, ולא זאת אלא ויכתב בדתי פרס ומדי, שכל פסק שיצא מן המלך יכתב בדתי פרס ומדי להשאר דת קבוע שע"פ יפסקו כל דין כיוצא בו, ולא יעבור רק ישאר דת קבוע לנצח, כמו שהוא גם היום אצל המלכים שפסקיהם ישארו דת קיים במדינה (גאבינעטס ארדערע) והדבר מלכות הראשון יהי אשר לא תבא ושתי לפני המלך. ג. רלב"ג, אסתר התועלת השמונה עשר הוא להודיע שראוי לכל אדם להשתדל בשלום המלך שהוא תחתיו ואם אינו מאומתו כי בסבת המלך תתקיים המדינה עם שכבר יתכן שיגיע לו מזה גמול טוב מהמלך. ולזה תמצא שגלה מרדכי על דבר בגתנא ותרש תכף שנגלה לו זה לשמור המלך משיפול במה שהשתדלו לעשות כנגדו והגיע לו ולישראל מפני זה מהתועלת מה שנזכר בזאת המגלה: ד. מלבי"ם אסתר ג,י עתה מספר כי המלך לא אשם בדבר זה מאומה, כי אחר שגנב לבו ולא הגיד לו מי העם, ולא שדעתו להשמידם, אם היה המלך עצמו חותם האגרות היה רואה כי מרמה בדבר ולא היה מסכים עמו, אבל המלך מבטחונו בו מסר הטבעת לידו לחתום בשמו, והוא שנה וכתב להרג וכריתות, וע"כ אמר שלא המלך היה החייב בדבר רק שהמן היה הצורר היהודים, והוא כתב הכל מדעתו, ע"פ משטמת אבותיו השמורה אתו עד נצח יען שהוא אגגי:

המקרה הבא המופיע במשנה הוא דין בקעה, שלגביו נאמר שכיוון שאין יכולת לשכנים לכפות זה את זה על הבניה, אם רצה אחד לבנות כונס לתוך שלו ובונה, ועושה חזית מבחוץ. לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו; ואם עשו מדעת שניהם עושים חזית מכאן ומכאן, ולפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם.
בגמרא מובאות דעות רב הונא ורבי יוחנן מהי חזית:
"מאי חזית? אמר רב הונא: אכפיה ליה לקרנא לבר... רבי יוחנן אמר נשעייה באמתא מלבר"
וברא"ש א,ו: "לכאורה נראה דלא פליגי אהדדי ור"ח כתב דפליגי ופסק כר' [יוחנן] ולדבריו בהא פליגי ר' יוחנן סבר גיזוזא לא ידיע ורב הונא סבר קולפא לא ידיע".
לדעת הרא"ש כל סימן מועיל, אלא שיש מקום להמליץ על סימנים מסויימים שיש פחות סיכוי שימחקו. אמנם לדעת הר"ח יש מחלוקת של ממש; ולכאורה קשה, שאף אם לדעת רב הונא קולפא לא ידיע, מכל מקום אם כבר השאיר חזית של אמה מסויידת ולא קולפה, מדוע שלא נלך אחריה?
והנה, דבר דומה מצינו לגבי חזית בחצר; הרא"ש מצטט מן הר"י מיגש "כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דלא תקנו חכמים חזית אלא בבקעה לפי שאין יכול לכופו לבנות הכותל עמו אבל בחצר לא תקינו רבנן חזית שמתחלה יכול לכופו ולבנותו עמו ואפילו בחצר שאין בו דין חלוקה ולא נתרצה הא' לחלוק אלא ע"מ שיבנה הא' הכותל משלו לא תקנו חכמים חזית ולית ליה תקנתא אלא בשטרא דכיון דבחצר שיש בה דין חלוקה לא הוצרכו לתקן משום חצר שאין בה דין חלוקה לחוד לא עבוד תקנתא ולא מהני חזית". אמנם הרא"ש חולק עליו ואומר: "ולא ידענא מהיכן אית ליה דלא תקינו רבנן חזית בחצר כיון דסימן טוב הוא ולא שייך ביה רמאות אמאי לא מהני בכל דוכתא".
כלומר, לדעת הרא"ש כל סימן מועיל, ומאי אכפת לן אם תיקנו או לא תקנו, ואילו לדעת הר"י מיגש חזית היא תקנה מוגדרת. השתא דאתינן להכי, ייתכן שהיא מחלוקת האמוראים גופא לגבי חזית בהוצא:
"הוצא - אמר רב נחמן: סינופי יריכי מלבר. וניעבד מלגיו! עביד נמי חבריה מלבר, ואמר: דידי ודידיה הוא. אי הכי, השתא נמי גייז ושדי ליה, ואמר: דידי ודידיה הוא! משריק ליה טינא. השתא נמי אתי חבריה וקליף ליה! קילופא מידע ידיע. אביי אמר: הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא"
כלומר, רב נחמן הצליח למצוא פתרון לסימן מעשי גם בהוצא, אבל אביי חלק – ייתכן שהוא חלק מבחינה מעשית, אבל ייתכן שהוא חשב שכיוון שהוצא לא הוזכר בפירוש במשנה, לא תיקנו לה חזית.
אולי אפשר לעלות השערה נוספת, שאף השאלה האם חזית סתם היא 'אכפיה לקרנא' או 'נשעייה לאמתא' היא למעשה אותה שאלה, שהרי כפיפת הקרנות היא סימן מעשי להיכן החזית נוטה ואת מי היא חוסמת, ואילו סיוד הוא סימן סתמי שלכל היותר הוכר על ידי חכמים.
מה יסוד המחלוקת האם חזית היא ראיה מעשית או תקנה? ייתכן כי מדובר בהשלכה ישירה של המחלוקת שראינו לעיל. אם כל דין 'לפיכך' הוא דין של ראיה ואנן סהדי, וכפי שסוברים התוספות, אזי גם חזית הינה ראיה מעשית שרק אחד מהם בנה את הכותל. אמנם, אם דין 'לפיכך' הוא שמאחר ותקנו חכמים שגם שותפים שנפרדו עדיין הגבול ביניהם נחשב למשותף, וכדעת הרי"ף והר"י מיגש, אזי אפשר להציע שתקנת המחיצה אינה רק ראיה מי בנה, אלא דרך של חכמים להפקיע את השיתוף הנ"ל – ובחצר לא תקנו כיוון שאין זכות להפקיע אותו.
ובאמת מצינו שרבינו יונה הסכים עם הר"י מיגש שחזית אינה מועיל בחצר, אך צמצם אותו משני כיוונים:
"(1) אבל אם הכותל למעלה מארבע אמות, החזית ראיה לגובה הכותל מארבע אמות ולמעלה...
(2) ובמקום שנהגו שעושה בעל הכותל חלונות מבפנים לראיה שהכותל שלו, אם יש עדים שעשה כן בשעת הבנין ה"ז ראיה"
צמצומים אלו אינם מוזכרים בר"י מיגש גופו – אם כי נראה שהרא"ש כן הבין שהוא המקור להם. מכל מקום, מסתבר כי אם חזית הינה ראיה מעשית, אלא שאין היא אלימה מספיק על מנת להתמודד עם החזקה ששניהם בנו ביחד, אזי לגבי למעלה מארבע אמות שאין כבר חזקה שיכול לכפותו, או לגבי עשיית חלונות שהיא סימן מובהק וגמור, ניתן יהיה לסמוך עליה; וכן ביאר הקצות קנז,ז. אמנם, אם מדובר בתקנה בלבד, ולא תקנוה לגבי חצר, הרי שאין מקום לחלק בין תוך ד' אמות ללמעלה מד' אמות, ובין סוגים שונים של חזיתות.
ד. תקנה לרמאים?
על פי זה גם תובן המחלוקת להלן לגבי הסיפא של המשנה, שאם בנו את המחיצה מדעת שניהם עושים חזית לזה ולזה, שמא יקדם אחד מהם ויעשה. והקשתה הגמרא 'וכי תנא תקנתא לרמאי קא משמע לן'? לדעת רבינא המשנה באה להשמיע שגם בהוצי אפשר לעשות חזית; ומסבירים התוספות שלדעת אביי צריך לומר שאין הכי נמי תנא תקנתא לרמאי.
והנה, אם אנו אומרים שחזית אינה אלא עצה טובה על מנת ליצור ראיה, וכדעת הרא"ש ודעימיה, באמת אין סברא לשנות ראיות עבור הרמאים, וכל אחד ימצא דרך כיצד לבטח עצמו. אמנם, אם מדובר בתקנת חכמים, הרי שבאמת היא תוקנה כנגד הרמאים וכפי הרבה תקנות אחרות שנועדו למנוע גזילה, ולכן לדעת אביי ודאי יש לשנותה.